גאסטון באשלר

לפילוסוף גסטון באשלר שמור מקום מיוחד בתולדות הפילוסופיה והחשיבה של המאה העשרים. במידה רבה ניתן לייחס לגסטון באשלר את הנחת חלק מהיסודות לחשיבה שאפיינה את המאה העשרים והוגים חשובים כמו לואי אלתוסר ומישל פוקו והוא היווה השראה לדורות שלמים של פילוסופיים מרקסיסטיים שהחלו לחשוב בצורה שונה לגמרי על נושאי הזמן, הסובייקטיביות והמדע.

את הגותו של גסטון באשלר ניתן לחלק (בעקבות ג’ון לכט) לשלוש עקרונות יסוד:

העיקרון הראשון של הגותו של גסטון באשלר הוא זה הנוגע לאפיסטמולוגיה במדע ולהסבת תשומת ליבו למידת ההכרה העצמית של המדענים והבנתם את המתודה המשמשת אותם בעבודתם. הבחנה חשובה של גסטון בשלר היא כי המרחב שאותו בוחנים שונה מהותית מהמרחב שאותו רואים. משמעותה של הצהרה זו שואבת הרבה מקאנט והבחנתו המפורסמת בין הנאומנון (הדבר כלשעצמו) לבין הפנומנון (הדבר כפי שהוא נתפס). ראייה, לשיטתו של גסטון באשלר, מתייחסת אל הפנומנון בעוד שבחינה מנסה לחדור מבעד לייצוג ולהגיע אל הנאומנון, הדבר כפי שהוא כשלעצמו. מרכיב חשוב נוסף בהקשר זה של משנתו של באשלר הוא הקשר שבין רציונליזם וריאליזם כאשר שני התחומים האלו מזינים אחד את השני. הדרך שבה מתקשרים רציונליזם וריאליזם היא שהרציונליזם מספק את המסגרת ההכרתית והתיאורטית להבנת ה”חומרים” שמספק הריאליזם, ובכך יכולה ההכרה המדעית לחדור מעבר לעולם התופעות כפי שהן נתפסות על ידי בני אדם בעין “תמימה” ולהגיע להכרה אמיתית שלהם. בעבור באשלר רציונליזם וריאליזם לא יכולו לתפקד בצורה יעילה ללא שותפות היוצרת תהליך דיאלקטי, או כפי שהוא טוען “נסיינות חייבת לפנות את מקומה לטיעון, וטיעון חייב להיעזר בנסיינות”. כלומר, לרציונליזם אין כל ערך אם הוא אינו מבוסס על המציאות והמציאות לעולם תישאר בלתי מובנת אם היא לא תסמך על מסגרת תיאורטית (מודעת) שתפרש אותה. חשיבותה של הגותו של באשלר בהקשר זה הוא הקירוב ההיסטורי בין המדע והפילוסופיה.

היבט חשוב שני של עבודתו של גאסטון באשלר נוגע לניתוק הרצף הלינארי של התפתחות המדע, תפיסה שיהיו לה הדים מרחיקי לכת במחשבתו של תומס קון. באשלר טוען כי התפתחויות מדעיות אינן נובעות אחת מתוך השנייה אלא שתיאוריה חדשה למעשה “עוטפת” או מכילה את זו הקודמת לה ומציבה אותה בתוך מסגרת חדשה לגמרי המהווה “מפנה” ולא התפתחות בתולדות המדע. כלומר, הרבה לפני קון, היה זה גסטון באשלר שטען כי אופי ההתקדמות של המדע אינו הצברי אלא נע דרך מהפכות. באשלר יצא כנגד העמדה הקרטזיאנית שניסתה לבנות את הפילוסופיה מיסודותיה הפשוטים ביותר וטען כי המציאות תמיד מתחילה מנוקדת מוצא של מורכבות.

תחום העניין השלישי של גסטון בשלר היה זה של הדימיון. באשלר ניסה לנתק בין המציאות החיצונית לבין הדימיון ולהציב את הדימיון כקודם וכבלתי תלוי במציאות. את הדמיון יש, לטענת באשלר, להפריד מהמשגה של עולם המציאות שכן הוא ניחן בעצמאות משלו.

(Gaston Bachelard)