סיכומים במבוא לתקשורת חזותית

סיכום שיעורים בתקשורת חזותית,

נושא מבוא:

*יש הבדל בין ראיה להתבוננות. ראייה זו הפעולה הבסיסית של ההסתכלות, האוטומאטית. התבוננות כוללת בינה, בחירה, קבלת החלטה להתבונן. זו פעולה מושכלת ואינטלקטואלית.

*ליאונרדו דה וינצ'י תבע את המושג "לדעת לראות". זה הוא ההבדל בין ראייה סתמית לבין התבוננות מתוך דעת. ההתבוננות משתמשת בידע והקשרים.

* לכל מסר יש מוען (מייצר המסר), נמען (מקבל המסר) ומדיום בו מועבר המסר. הן למוען והן לנמען יש חלק בקידוד ובפענוח המסרים. יש מקרים בהם יש פער בין כוונת המוען לפרשנות הנמען.

דוגמאות לכך עליהן דיברנו בכיתה:

צילום של אבא אבן – המכיל מסר של צבריות על ידי הכובע טמבל ועציץ הצבר, אך גם חליפה ועניבה.

כרזה פוליטית של שני צדדים לשלום: דורשת ידע של 3 שפות להבנתה, מסר שמסמן הקקטוס וכו'.

מבנה משכן הכנסת: האדריכל התכוון ליצור אסוציאציה של דמוקרטיה ומודרניזם, כלומר מערביות, אך יצא שהאסוציאציה היא למבנים ממשטרים חשוכים באירופה כדוגמת משרד החוץ הנאצי.

פסיפס יום הדין בכנסייה קומפוסטלה בקונק, לעומת תמונתם של קלינטון רבין וערפאת: יש מוטיב של קלינטון מקביל לישו במרכז, פונים לחזית וגדולים, ערפאת ורבין בצדודית, ערפאת בצד הרעים, רבין בטובים.

(כל התמונות מופיעות במצגת מספר 1)

###מאמר של לסטר

נושא מעגל התקשורת החזותית:

*אלדוס האקסלי תבע את המונח – "ככל שאתה יודע יותר אתה רואה יותר". לחוש ביחד עם לראות ביחד עם לתפוס משמעותו לראות. (לחוש+ לראות+ לתפוס= לראות). לפי האקסלי, לראות זה שילוב של פעילויות חושיות ופעילויות תפיסתיות.

החישה מתבססת על המולד (אינטליגנציה, איי.קיו., עיניים רואות שכל ישר וניסיון חיים אלמנטארי. ברמה החושית קולטים קווים, צבעים, עומקים, צורות. תיאוריית החישה קובעת שדימויים חזותיים מרוכבים מאור וזהו. החישה מופעלת על ידי גירוי חיצוני שמגרה את העין וחודר למוח. תאי העצב מעבירים את התחושה, אך אינם יכולים לחשוב באופן תבוני על מה שהעין קלטה.

 התפיסה מתבססת על תהליכי חשיבה (זכירה, למידה ידיעה), ולכן טומנת בחובה בעיות, כי לא כולם תופסים את המסר באותה הדרך. ברמה התפיסתית מפרשים את מה שהעין קלטה. לאחר מכן מוסיפים את המשמעות הנלווית על סמך הידע הקיים אצלנו. תיאוריית התפיסה מתרכזת במשמעות שאותה קושר האדם לדימוי שהוא רואה. התפיסה מופעלת כאשר המידע מגיע למוח, המוח מעבד את המידע בהתבססות על מיומנויות ידע וחשיבה ביקורתית ומעניק לדימוי משמעות.

שלבי מעגל התקשורת החזותית:

לחוש: עניין טכני, לאפשר לקרני האור לחדור לעיניים.

לבחור: לבודד אובייקט מסוים מתוך המגוון המופיע בשדה הראיה. פעולה מודעת של בחירה.

לתפוס: לתת משמעות למה שבחרנו. רמת חשיבה גבוהה מהחישה והבחירה.

לזכור: שלב מתקדם של התפיסה, המתבונן זוכר או לא את מה שקלט.

ללמוד: יכולת העלאת האובייקט שהטמנו בזיכרון פירושו למידה.

לדעת: יכולת להמציא פירוש\משמעות לאובייקט שזכרנו והכרנו, פירושו לדעת אותו. ידיעה תלויה במידת הלמידה.

**זהו מעגל אינסופי, ככל שאני חש יותר אני בוחר יותר, ככל שאני בוחר יותר אני תופס יותר וכו'...

** גם המוען וגם הנמען צריכים לדעת שראייה היא שילוב של חישה ותפיסה.

###מאמר של לסטר

תיאוריות החישה:

תיאוריית הגשטאלט:

טוענת כי ערך השלם גדול מערך חלקיו הבודדים. האדם רואה פרטים בודדים אך מגיב אליהם כמכלול באופן אוטומאטי. לאדם יש נטייה לארגן את הדימויים שהוא קולט ב"תבניות", בקבוצות. זה קורה לפי 5 כללים:

1- דומות: מוח האדם יקבץ אוטומאטית בעין פרטים בעלי מכנה משותף. מספרים עם מספרים, אותיות עם אותיות וכד'.

2– קירבה: מוח האדם יקשור אוטומאטית בעין דימויים הקרובים (פיזית) זה לזה.

3– המשכיות:  מוח האדם מחפש כמה שיותר המשכיות של "קו", אמיתי או מטאפורי. העין נוטה ללכת באופן טבעי אחרי הקו המוביל, גם אם זה באלכסון או בצורה "לא טבעית".

4– גורל משותף: מוח האדם מקבץ אוטומאטית מספר אובייקטים שפונים לאותו הכיוון, ויבודד אותם מאחרים, כאילו אובייקטים אלו הם בעלי גורל משותף. יש ביניהם מגמה משותפת.

5–עקרון "דמות הרקע": (נגטיב פוזיטיב). הדמות בחזית תהיה חיובית והרקע עליו נמצאת הדמות יהיה שלילי. (למשל – אגרטל או שני פרצופים – המוח לא קולט את שניהם יחד לכן תמיד אחד יהווה רקע – נגטיב ואחד יהווה חזית- פוזיטיב.)

*לסיכום הגשטלט: בתיאוריה זו העין והמוח משלבים את כלל האלמנטים הבודדים למכלול אחד. ("השלם שונה מסך חלקיו").

תיאוריית ההבנייה – קונסטרוקטיביזם:

טוענת כי הקליטה היא עניין אקטיבי, העין קולטת באופן  מהיר ויעיל דימויים שמדברים אל האדם. (בניגוד לגשטלט שטוענת שהקליטה היא עניין טכני בלבד). לצורך הקליטה משתמש האדם בעולמו הפנימי, ברגש ובשכל, במצב רוח וידע קודם. לפיכך בפרסום ירצו לקלוע למצבו המנטאלי של הצופה.

תיאוריית האקולוגיה – סביבה:

טוענת כי אנו קולטים אוטומאטית את האור שמוטל על אובייקטים. האור מאפשר את קליטת הדימוי בו אנו צופים. האור הוא זה שמארגן את הסביבה על ידי הדגשת מידע על האובייקטים כמו גודל ועומק. הקליטה היא תהליך הקורה בשל שיוניים בסביבה האופטית, המעובדים במוח באופן אוטומאטי. האור מעצב את פני השטח. (למשל – דיונת חול בציור\צילום –החזרי האור מעיד על גובהה, עומקה, מרחקה, גודלה.)

###מאמר של לסטר

נושא המרכיבים הגראפיים הפשוטים:

המרכיבים הגראפיים הפשוטים הם" קו, צבע, אור, צורה וקומפוזיציה, עומק ומרחב, מצע ופורמאט, טקסטורה וחומר.

הצבע:

זה הוא אחד מהאותות החזותיים, רכיב אפקטיבי ביותר, העין לא יכולה שלא לקלוט אותו ראשון. צבע יכול לטמון בחובו מסר, צופן, קוד בעל משמעות מסוימת. הצבע מחבר בין רמת החישה לרמת התפיסה (הקוגניציות). הפקת הצבע התבצעה בעבר מהטבע, היו צבעים שהיה יותר יקר להפיקם (אדום עמוק, כחול), ולכן עד היום נקשרת לצבעים אלו משמעות של יוקרה, מעמד חברתי מסוים. ("כחול רויאל"). צבעי היסוד: כחול, צהוב, אדום. לא ניתן להפיקם מערבוב צבעים, אך ניתן להפיק מהם כל צבע שהוא. צבעי ביניים: מתקבלים מערבוב צבעי היסוד אחד בשני. כתום, סגול, ירוק.

צבעים משלימים: נמצאים אחד מול השני בגלגל הצבעים. החיבור ביניהם בונה מחדש את כל הספקטרום. (כחול-כתום, צהוב-סגול, ירוק-אדום). הימצאות צבע ליד צבעו המשלים יגרום ו להיראות יותר חזק, מודגש. (האדום ייראה יותר אדום כשיופיע ליד ירוק). נוירולוגים ופסיכולוגים טוענים כי השלמת הצבעים היא עניין מולד הטבוע במוח האנושי, המבצע באופן אוטומאטי שילובים הרמוניים.

צבעים חמים: גווני האדום-כתום-צהוב. נתפסים כקרובים יותר לצופה.

צבעים קרים: גווני הכחול-ירוק-סגול. נתפסים כרחוקים יותר מהצופה.

אל-צבעים\על-צבעים: שחור ולבן. לבן מופק על ידי הערבוב האופטי של כל הצבעים.

הרכבי צבעים:

1. צבעוניות ריאליסטית: צבע המבקש לתאר מציאות פיסית, כפי שהיא נראית לעין. המונח קיארוסקורו (בהיר-כהה) הוא נוסחה ליצירת מניפולציה, המדמה עד כמה שניתן את האמת, על ידי נפילת האור על משטח תלת מימדי. כך צבעו של העצם משתנה למראית עין. האור על גבי העצם יוצר צבע אחר. ביצוע שיטה זו מאפשר את תיאור המציאות באופן הכי ריאלי שאפשר. אמנם שינוי ועיוות צבעו של אובייקט כדי ליצור אשליה תלת מימדית, זה ניגוד לריאליזם, אך זה הוא טריק שהמוח קולט אותו נכון, הדימוי נקלט בצורה  קרובה מאוד למציאות. גם טכניקת הספומטו (טשטוש) היוצרת מעבר כמעט בלתי מורגש בין צבעים, היא טכניקה המעניקה לצופה תחושת מציאות (ומסתוריות).

2. צבעוניות אקספרסיבית: צבע המבקש לבטא תחושות ורגשות או לגרום תחושות ורגשות. יוצא מתוך נקודת הנחה שצבע משפיע על האדם ברמה נוירולוגית-אופטית, הצופה מגיב לצבע תגובה עצבית. כל צבע ייצור אצל אנשים שונים תחושות שונות, אך הצבע משפיע על כולם בתגובה מיידית אוטומאטית שלא דורשת ידע קודם, אלא תגובה שלוקחת בחשבון את המטען האסוציאטיבי של הצופה.

3. צבעוניות עיטורית-מופשטת: צבע המבקש לבטא יופי לשמו. האדם רוצה לראות יופי, למרות שיופי זה עניין סובייקטיבי. הצבע הוא אפשרות להעמדת משהו יפה.

4. צבעוניות סמלית: צבע המבקש לבטא סימן\ קוד\ רמז מטרים למשהו\מישהו, הלקוח מתוך חברה או תרבות כלשהי. פענוח צבע כזה דורש ידע מוקדם המבוסס על למידת מוסכמות חברתיות. לעיתים צבע כזה יוצר דיסוננס כאשר הוא מפגיש שני קודים חסרי קשר, ושם אותם יחד. הצבע מתפקד כסימן בתרבויות שונות.

הקו:

זה הוא מרכיב חזותי ראשוני, מבחינה אישית, היסטורית ואמנותית. מהבחינה האישית: קו הוא המפגש הראשון של כל אחד בתור ילד קטן, שפוגש דף וטוש לראשונה. במקרה זו הקו מסמל את השארת התנועה של הילד. הקו כאן ספונטאני, לא מתוכנן ולא מנסה להכיל משמעות. קו זה הוא לצרוך הנאה מתנועת היד. לאחר מכן מגיל 3 ואילך הקו הופך למתוכנן, הילד רוצה להציג משהו בעזרת הקו. הילד מעביר את מה שהוא רואה אל הנייר בצורת קווים. מהבחינה ההיסטורית: האדם הקדמון החל לצייר בעזרת קווים (שרבוט ולאחר מכן רישום). כאן נוצר קו כמתאר (קונטור) – קו שמקיף ומתאר צורה על ידי תחימת שטח וסימון גבולותיו החיצוניים. הקו חוצץ בין הדמות לרקע, בין הפוזיטיב לנגטיב. אם הקו יימחק לא תתקיים הדמות. מהבחינה האמנותית: כל יצירת אמנות מתחילה ברישום קווי, מכיוון שהוא מהיר מאוד (מאפשר לבטא מחשבות מהר על הדף), ומכיוון שהוא מאפשר לדייק בפרטים ולהוסיף אלמנטים.

יש לא מעט מקרים בהם הקו הוא המרכיב החזותי היחידי בדימוי. הוא מאפשר להקצין ולדייק בפרטים. קו מעניק לעין תחושה של כיוון-רצף-המשכיות-תנועה. (למשל בקריקטורות – שימוש כמעט בלעדי בקו, ללא שימוש בצבעים).

לעיתים הקו משמש כמנציח את תנועת יוצריו-בעליו. הקן כאן מסייע בהעברת תחושה של תנועה. הק מקשר בין התנועה ליוצר שלה, בין התנועה לעולם של מחשבות, רצונות, רגשות ותת מודע. (בסוריאליזם – ניסיון באופן מודע שהציור ישקף את התת מודע – שרבוט תנועתי.)

לעיתים הקו מנציח גם את תנועת הדימוי המופיע ביצירה. נדרשת לפענוח ידיעה של האדם על כך שהקו המסוים משקף תנועה בכיוון, בקצב ובסדר מסוים. חזרה על קווים והוספת קווים רבים יוצרת תחושת תנועה באופן אינטואטיבי.   ( שלושת המקרים הם הקו ברמה החושית).

הקו גם יכול לשדר משמעות שתלויה בהקשר תרבותי. יוצר היצירה מלביש על הקו ייצוגים, שעל הקולט\ הצופה להבין אותם בעזרת מידע מוקדם. (זה מקרה של הקו ברמה התפיסתית).

(לכל המקרים – יצירות להדגמה במצגת מס' 2).

**לסיכום המרכיבים הגראפיים הפשוטים: התגובה אל כל המרכיבים היא חושית ומיידית (אינטואטיבית). אך יש מרכיבים שיכולים לשאת משמעות המובנת רק אם יש היכרות מלומדת של שני הצדדים עם משתני תרבות. לפיכך, הצופה צריך לדעת שגם במרכיבים התמימים לכאורה שכל ילד מכיר ומזהה יכולות להיות טמונות תפיסות המסר.

###מאמר של לסטר

נושא תיאוריות התפיסה:

תיאוריות שטוענות שצריך מלבד עיניים רואות כדי לחוש ולקלוט, גם השכלה ומאמץ אינטלקטואלי כדי להבין מסר. (זה קורה על ידי למידה, הבנה, שינון, זכירה, שליפה, חשיבה). צריך ללמוד ולהכיר משתנים תרבותיים ולצבור ידע כדי לעבור ממצב חישה למצב תפיסה.

תיאוריה מס' 1: 3 סוגי סימנים:

א. סימנים איקוניים: מהמילה אייקון שמשמעותו דימוי. קלים לפענוח. הם דומים לדבר אותו הם מייצגים. יש קשר של דומות. (למשל- תצלום של אדם, לדוגמה בתעודת הזהות, הוא סימן אייקוני של האדם עצמו, או ציור קרירטורה של אדם שהוא אייקוני לאותו אדם). איקון יכול לפנות לאדם אותו הוא מייצג, או בהכללה. למשל- דמות גבר ואישה כסימן לשירותים, אוניברסאלי, בכל העולם. גם תמרורים הם בד"כ אייקון.

ב. סימנים אינדקסיאליים: יותר קשים לפענוח. בעלי קשר לוגי הגיוני לאובייקט או רעיון אותו הם מייצגים. קשר של סיבה ותוצאה. על הקשר הזה לומדים מניסיון החיים שלנו. לוקח לאדם יותר זמן לפרש אינדקס מאשר אייקון. (למשל – עשן מסמן אש או שריפה או זיהום אוויר. קווים שעולים מעוגב מסמנים אדים או חום או טריות. טביעת רגל בחול או צמיגים בחול מסמנים איש או כלי תחבורה במשמעות שהיו שם קודם).

ג. סימנים סימבוליים: הכי מורכבים לפענוח. סימנים מופשטים, לא בהכרח בעלי קשר הגיוני לדבר שהם מייצגים. (קשר של היכרות עם הייצוג והמשמעות). הם מחייבים לימוד והיכרות עם משתנים תרבותיים (יותר משצריך בשאר הסימנים). סימנים סימבוליים יכולים להיות שונים ממקום למקום ומזמן לזמן. צבע, דגל, לוגו, מחווה, כולם יכולים להיות סמלים – סימבולים. (למשל – צלב הוא סימן סימבולי נפוץ בכל המערב ב2000 שנים האחרונות. הצלב מסמל את ישו ואת הצליבה אך גם את כל הנצרות, הכנסייה הקתולית והפרוטסטנטית, וגם את הצלב האדום, האפיפיור, צלב ירושלים ועוד. הכול תלוי בהקשר התרבותי. למשל- מגבעת ומעיל שחור הם סימבול לבלש חשאי, שריון ברזל הוא סימבול לאביר.

 *גם ליוצר וגם לקולט המסר חשוב שהסימנים יובנו כמשקפי הדבר אותו הם מייצגים. סמל אחד יכול לסמל הרבה מאוד דברים אך גם הרבה מאוד סמלים יכולים לסמל דבר אחד.

(דוגמה לתמרור בעל שלושת הסימנים – תמרור עצור. היד היא אייקונית ליד אמיתית, היד כעוצרת את התנועה היא אינדקס, והצבע האדום הוא סימבולי לאזהרה, כך גם הצורה המתומנת).

תיאוריה מס' 2: המודל הסמיוטי: 3 סוגי מסרים:

א. מסר לשוני: כיתוב, מילים.

ב. מסר איקוני בלתי מוצפן – מסר מילולי, דנוטטיבי: זה הוא המסר כפשוטו, ככתבו וכלשונו. המסר כפי שהוא נקלט בקליטה החושית. מה שרואים בעיניים.

ג. מסר איקוני מוצפן – מסר סמלי, קונוטטיבי: זה הוא המסר התרבותי, המשמעות. המסר כפי שהוא נקלט בקליטה התפיסתית. דרוש ידע מוקדם כדי לפענח את המסר, פענוח דורש מספר שלבים. לדימוי חזותי אחד ייתכנו מספר קונטציות, מספר מסרים שונים.

###מאמר של בארת – הרטוריקה של הדימוי – מדגים את המודל.

### מאמר של בארת – הרומאים בקולנוע -

תיאוריה מס' 3: המודל הקוגנטיבי:

תיאוריה הקובעת כי המוח הוא אורגניזם חי ומורכב. כל חשיפה לדימוי מעוררת \ משתמשת באחד מתשעת המרכיבים- תהליכים הבאים (שמעט חוזרים על עצמם).

1. זיכרון: אנחנו קולטים רק מה שאנחנו יודעים, כלומר מה שיש לנו בזיכרון. זיכרון הוא הקשר שלנו לכל הדימויים שראינו אי פעם.

2. השלכה: (הטלה) משליכים מעולמנו הפנימי על דימויים שאנו רואים. המצב המנטאלי-רגשי-שכלי-אינטלקטואלי מושלך על האובייקט. (לדוגמה – מבחן רורשך – כתמים).

3. ציפייה: יש בראש תמונה של מה שמצפים לראות, הגורמת לראות רק את מה שמצפים לראות ולפספס את מה שלא מצפים לראות. (למשל – תמונה שהראו לחרדי של ילד בלי פאות).

4. סלקטיביות: המוח מתמקד רק בפרטים משמעותיים, העין ננעלת על האובייקט המוכר לנו. כל חדירת אובייקט מוכר לטווח הראייה תסיט מיד את העין אליו.

5. הרגל: כדי להימנע מגירוי יתר ותמונות לא רלוונטיות המוח נוטה להתעלם מגירויים המהווים חלק מהפעילות היומיומית השגרתית.

6. בולטות: הענקת תשומת לב גדולה יותר לגירוי בעל משמעות עבורי.

7. דיסוננס: המוח לא יכול להתרכז באמת בכמה פעולות יחד, אלא בפעולה אחת כל פעם. יותר מדיי גירויים בו זמנית יוצרים דיסוננס שמקשה על קליטת הדימויים. (למשל- מבחן הסבתא והנערה).

8. תרבות: משפיעה מאוד על קליטת הגירויים החזותיים. הקליטה תלויה ברקע התרבותי.

9. מילים: רואים דימויים חזותיים בצורת תמונה אך חושבים בצורה מילולית, במילים. המילים הללו הן בעלות ההשפעה לטווח הארוך על הזיכרון שלנו.

תיאוריה מספר 4: המודל האיקונוגראפי:

מודל בן 3 שלבים של חוקר מתחום האמנות המנסה להבין איך אדם מפענח אמנות או דימוי חזותי.

שלב ראשון: תיאור (קדם איקונוגרפיה): מזהים אובייקטים, מצבים, אירועים. למשל אובייקט כובע, אירוע הסרת הכובע. מזהים את המשמעות הראשונית הטבעית של הדימוי. לצורך שלב זה צריך: עיניים רואות, שכל ישר וניסיון חיים אלמנטרי. התנסות מעשית יומיומית פשוטה.

שלב שני: ניתוח (איקונוגרפיה צרה): מזהים את האירוע כבעל משמעות, הפעולה כאות של משהו. למשל- הסרת הכובע כאות נימוס או ברכת שלום.  לצורך כך צריך להיות לאדם ידע רלוונטי של המקורות (כתובים וחזותיים), ידע תלוי תרבות, מנהגים, מקום וזמן מסוים. כך הוא יזהה את המשמעות המשנית-קונבנציונאלית ויגיע למסקנות המתבקשות.

שלב שלישי: פרשנות (איקונוגרפיה רחבה – איקונולוגיה): מאפיינים את הדמויות הנגלות לעין, הסיטואציה וההקשר. שלב בו נדרשת היכרות עם מגוון רחב של הקשרים, הרבה מאוד אינטליגנציה וגם לדעת לסנן את המידע. ההיכרות הנדרשת היא עם תפיסת עולמו של היוצר. זהו שלב מסובך הדורש הרבה ידע, וגם שלב מסוכן כי לא תמיד לאדם יש את כל המידע והוא עלול לפרש לא נכון. אך שלב זה גם מתגמל- בונה תקשורת וגורם להבנה טובה של המסר שיסייע להתפתחותו של שיח.

לסיכום המודל האיקונוגראפי מתוך המצגת של נעמי – אם בשלב הניתוח נדרשת היכרות לומדת עם העבר על מנת לדלות ממנו את מקורות הדימוי ולזהותו, בשלב הפרשנות מחפש המפענח את שלל ההיבטים הרלוונטיים להבנת העולם בו נוצר הדימוי. חשוב לחפש בכיוונים שונים – פוליטיים, חברתיים, כלכליים, דתיים, תרבותיים, אמנותיים וכו'. (דוגמה: פרסומת של בנטון).

*לסיכום תיאוריות התפיסה: הצופה תמיד צריך לזכור כי המשמעות של המסר תלויה לעיתים קרובות בזיהוי ופענוח הסימן. על כן יש ללקט בתהליך של בחירה את הסימנים ולהבינם כמו שצריך. עלינו להיות מודעים לכך שקל מאוד להתעלם מסימן כלשהו, להבין אותו בצורה שגויה או בצורה עודפת.

###מאמר של לסטר.

###מאמר של א. ברגר – לראות זה להאמין.

נושא המילה והתמונה

כאשר יש תמונה עם טקסט, לעיתים התמונה היא לב העניין, היא שמעבירה את המסר והסיפור והטקסט בא להוסיף לפרש ולהסביר, אל לעיתים הטקסט הוא לב העניין, הוא שמעביר את המסר והסיפור והתמונה מוסיפה לו. איור ליד טקסט תפקידו לשפוך אור על הטקסט ולהציג אותו בצורה מסוימת. תרגום של טקסט כתוב לשפה חזותית לא מתאפשר בצורה של "אחד לאחד" כי כל אחד יכול לפרש את הטקסט לדימוי חזותי אחר (לדוגמה – "שערך כעדר העיזים", בת שבע מתרחצת על הגג).

"צמצום לצורך הרחבה" הוא מושג האומר כי לפעמים לא צריך את כל הפרטים הקטנים כדי להעביר את המסר, לספר את הסיפור. ניתן להשמיט את הפרטים הפחות משמעותיים למסר. (למשל – ישו שמייצר לחם להמונים – הפסיפס ומה שבעקבותיו). LESS IS MORE – זוהי תמצית המשנה המודרניסטית. המשך הופיע המשפט LESS IS A BOARD "פחות הוא משעמם", בפוסטמודרניזם, כתגובה ביקורתית לתקופה שהייתה לפניו.

( כל הדוגמאות במצגת מספר 4)

נושא מקומו של הצופה ושל משתנים בין תרבותיים בפענוח המסר:

הגבר תמיד צופה באישה – זה תפקידו ביצירה. הוא צופה פעיל באישה הנצפית – הסבילה-פסיבית.

###מאמר של ברגר – דרכי ראייה

(דוגמאות במצגת מספר 4 – חומר שיעור אין...)

נושא חד פעמיות, שכפולים ועיבודים – צילום

###מאמר של וולטר בנג'מין – יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני

###מאמר של ברגר – החליפה והתצלום.

(שיעור למידה עצמית מהמאמרים...)

סיכום מבוא לתקשורת חזותית