היסטוריה של הצילום: המודרניזם והתפתחות צילום רחוב:

   המודרניזם והתפתחות צילום רחוב:

Henry cartier bresson, אנרי קרטייה- בארסון: מוטיב קבוע- הקשרים צורניים.

צלם צרפתי, בעל השפעה רבה על אסטטיקת הצילום במאה ה-20. בשנות ה-30 השתתף כעוזר צלם קולנוע בסרטיו של הבימאי הצרפתי ז'ן רנואר, ותיעד בצילום סטילס את  מלחמת האזרחים בספרד  עבור מגזינים ועיתונים חשובים בעולם. אך בו בזמן שצילם לעתונות שם דגש על אפשרויות ההתבטאות הסובייקטיביים של הצלם גם למראות האובייקטיביים ביותר לכאורה. צילומי הרגעים המכריעים שלו ידועים במיוחד והסגנון הנדיר של צילום רחוב השפיע על צלמים רבים נוספים ישירות או בעקיפין עם השנים
(1908 – 2004)כנער, הנרי צילם הרבה עם בראוני (מצלמת כוונת של קודאק מ1900) והגיע בעקבות אהבתו ללימודי אמנות. בשנות העשרים שלו עבר למערב אפריקה שם עבד כצייד ומשם חזר מוכה מחלות אבל גילה את הריגוש המופלא של המארב לצייד עם מצלמה וטיול ברחוב. בשנות 1930רכש את מצלמת הלייקה הראשונה שלו, גויס לצבא הצרפתי, נתפס בידי הגרמנים, ברח לעזור למחתרת הצרפתית וכך נאלץ להחביא בבור באדמה את המצלמה ולחזור אליה אחרי כמעט 4 שנים רק ב1943. הרפתקאות המלחמה הרבות לא נפסקו שם, וב1946 נחשב להרוג ותערוכת רטרוספקטיבה גדולה נערכה לכבודות במוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק. אך הנרי הוכיח שהקריירה שלו הייתה רק בתחילתה. ב1947 הקים עם עוד חברים את סוכנות הצילום הראשונה בעולם - מאגנום - ששמה על המפה בגאון את זכויותיו של הצלם כיוצר והצעידה קדימה את רמת הצילום העתונאי ואת ערכם של הצלמים לעורכי העיתונים. בשנות החמישים והשישים פיתח הנרי את סיגנון הרגע המכריע בעבודתו, בו הדגש על זרימה דינמית של תנועה שנלכדה ברגע הנכון, בלי וויתור על צורה וקומפוזיציה מיוחדים. ב1973 פרש מצילום ועד מותו ב2004 העדיף לעסוק בעיקר בציור

# פריס, 1932- הקשרים צורניים: הצצת האנשים אל פסי הרכבת שהוא איזור נמוך להבדיל מהמקום הגבוה שהם נמצאים. צורת השפתיים שיוצרות מסילות הרכבת עם חלקו העליון של הבניין יוצר הד. מן תיבת תהודה. כל מה שמופיע בתמונה אינו מבוים, משהו מקרי, רחובי.

לכל צלם יש שפה משלו שדרכה הוא בוחר כיצד להמחיש את התנועה, את ההקשרים הצורניים, גיאומטריה, דמויות ממוקדות, ניגודיות.

הצלמים יוצאים מנקודת הנחה שאנו כצופים אובייקטיביים יכולים להעניק משמעות שונה לתמונה.

# Trieste, 1933- ישנה הקבלה בין הפסים שעל תחתון המצולם לבין הפסים הצבועים שעל המגדלור.

הנרי קרטיאר טוען כי מאז שמצא את המצלמה הוא אינו עוזב אותה, במטרה לתאר ולשמר את החיים. הוא מעוניין לתפוס את תמצית החיים- תמצית ובה הדימוי האחד והיחידאי המתאר סיטואציה של המשכיות. כך הצילום יכול להיאחז ולתפוס בצורה מדויקת את כל מה שאירעו בשנייה. הצלמים מתעסקים בדברים שנעמדים מול ענינו. איננו יכולים לפתח דימוי מהזיכרון ולכן מה שנעלם, נעלם לתמיד. הצילום הוא רישום מהיר.

Andre kartez, אנדרי קרטז- צלם מהונגריה המצלם צילומיי רחוב. קורטז נהג לצלם אנשים ברחוב ביחס לכתובות, לקריקטורות, תמונות מצחיקות- דימויים המצוירים מסביב מייחסים הומור לתמונה.

# meudon, 1928 ופריס, 1932 – הקבלה של שניהם:

שתי התמונות בעלות תנועה. התנועות מנוגדות במונחים של קדימה ואחורה, למעלה ולמטה. בשתי התמונות עשן הקיטור יוצר תנועה ויומיומיות. האדם בתמונה מחזיק תמונה שעטופה בעיתון (סקרנות). מקביל לצלם שמחזיק את המצלמה.

# circus, 1920- יש ניגודיות בין האנשים שמציצים אל מעבר לגדר, לבין הצלם שמסתכל ומצלם אותם, לבנינו הצופים שרואים את התמונה. הזוית היא קיצונית. יש את אותו הרווח בין הגדר מימין ומשמאל- זה מרמז על תמונה שקטה, רגועה, מעניינת. הכיתוב מתחת לתמונה מרמז על מה שקורה מעבר לגדר, כלומר האנשים מסתכלים לעבר קרקס.

# הצילום- השינה- החלום-  הקפאת אדם ישן וברקע מצויה דמות, קריקטורה- הציור על הקיר מרמז על חלום ותהליך השינה.

# כשהצלם חותך את הראשים של האנשים הוא מאפשר לנו הצופים לתת משמעות לידיים, לבגדים, לתנוחה, לאנשים מסביב ולהקשרים הצורניים. הגיאומטריה יוצרת הפשטה.

ההסתכלות מלמעלה מדגישה בברור את הצורניות והניגודיות בין ישרים, קווים ועומק התמונה. בנוסף מעניקה משמעות לפרטים הקטנים.

# ברחוב יש הרבה התרחשויות ותפקיד הצלם הוא למצוא את ההתרחשויות המעניינות ביותר ולתת לנו לצפות בה. תצלומי הרחוב מעניינים יותר מצילומים רגילים כי אנו הצופים יכולים לבנות סיפור סביב התצלום. ההמון ברחוב מבצע בדרך כלל את אותה הפעולה והצלם מחפש את האדם האחד והשונה. ההמון מדגיש את העובדה שכולנו אותם אנשים, מייצגים את אותו הדבר.

# איך אפשר לצלם את ההמון באופן סימטרי ולהתעלם מהעובדה שהם נעים וזזים?

אין צורך להתעלם מהם, אלא לצלם ולחפש את משמעות ה"אחר".

קונספט ההמון- היה מובנה באמריקה. ההמון של המאה ה-19 התחיל בתקופה הקפיטליסטית כשהוקמו בתי החרושת, העסקים והכסף. מקום ובו יש המון הקצב הוא אוטומטי, ההמון המשועבד לקצב היומיום יוצר את התנועה המתמשכת. הצלמים ההולכים בתוך ההמון הוא בעצם שוטטות המאפשרת לדבר על מה שקורה בארץ במקום עיתונים מקומיים. חיבור בין מה שקורה באמת למשמעות הדמיונית שהצופה מעניק. לשוטטות לא הייתה מטרה מסוימת, ספציפית, "הפלאנר" (הצלם המשוטט) חיפש את המשמעות, את המטרה לחיפוש התמונה המעניינת.

הצלם האינדיבידואליסטי- הוא המייחד את עצמו מההמון הרחב, יש לו את הזמן הזה.

# המצלמה אפשרה לקלוט תנועות ביומיום, אנשים לא שמו לב לזה- התמונה מראה מקריות למרות שהיא לא.

רוברט פרנק:קולנוען וצלם סטילס, מהמשפיעים בדורנו, נולד ב-1924 למשפחה יהודית בציריך. ב- 1947 היגר לניו-יורק והתקבל לעבודה כצלם במגזין האופנה הרפר'ס בזאר. מאוחר יותר עבד כפרי-לאנסר במגזינים שונים כמו ווג ופורצ'ן, צילם בפרו ובוליביה ופרסם ספר צילומים ממסעותיו.
ב-1950, אחרי ביקור ארוך באירופה חזר לניו-יורק. באותה תקופה הכיר את הצלם אדוארד סטייכן שהזמין אותו מאוחר יותר להשתתף בתערוכת הצילום המפורסמת "משפחת האדם". פרנק התחתן עם האמנית מרי לוקספייסר ולאחר הולדת בנם פבלו, עברו להתגורר בפריס. הוא צילם בפריס, לונדון וספרד פרויקטים שונים עד חזרתו לניו-יורק ב-1953. לאחר שזכה, כאירופאי הראשון, במלגת גוגנהיים היוקרתית ב-1955, יצא פרנק למסע בן שלוש שנים ברחבי ארה"ב. התוצאה הייתה אוסף צילומים שמבטאים ביקורת נוקבת ביחס לחברה האמריקאית של אותן שנים. הצילומים נערכו כספר "THE AMERICANS", שיצא לאור לראשונה בהוצאה צרפתית ב-1958, משום שהוצאות ספרים בארה"ב התקשו לקבלו.
באותה שנה יצר פרנק סדרת צילומים דרך חלון של אוטובוס בניו-יורק, הכריז כי זהו פרוייקט הצילום האחרון שלו ועבר לעשיית סרטי קולנוע ומאוחר יותר סרטי ווידאו ביתיים.
המעבר לקולנוע התרחש כדבריו לאחר שהגיע למבוי סתום בצילום שלא איפשר לו לבטא יותר את מה שרצה להגיד. עשיית הסרטים גם שיחררה אותו מהתפקיד של צלם הסטילס – הצופה הבודד. סרטו הראשון, PULL MY DAISY, סרט ניסיוני עצמאי, נעשה בשיתוף עם הסופר ג'ק קרואק והמשורר אלן גינסבורג, ומהווה מעין תיעוד של תרבות הביטניקים.
ב-1965 התחיל פרנק לעבוד על סרטו הארוך הראשון ME AND MY BROTHER, אותו ביים וצילם. הסרט עוקב אחר ג'וליוס, אחיו הסכיזופרן של המשורר פטר אורלובסקי.
ב-1969 יצר פרנק את הסרט CONVERSATIONS IN VERMONT. בסרט, שנעשה בשנה בה נפרד מאשתו, ניסה לשוחח עם ילדיו, אנדריאה ופבלו, על חייהם, תוך שיטוט בצילומים ובקונטקטים של עבודותיו.
בשנת 1970 עבר פרנק לגור בחווה בנובה סקושה קנדה עם האמנית ג'ון ליף. עד אמצע שנות ה-70 לימד באוניברסיטאות שונות בארה"ב וקנדה. פרנק הוזמן לתעד מסע הופעות של הרולינג סטונס ברחבי ארה"ב ובשיתוף עם דני סימור יצר את הסרט COCKSUCKER BLUES. הסרט הכולל סצינות שימוש בסמים ואורגיות קבוצתיות נאסר להקרנות פומביות על-ידי הרולינג סטונס.
בזמן שבין עשיית סרטים חזר פרנק לצלם. עבודותיו, שצולמו בעיקר עם סרטי פולורואיד שחור-לבן נגטיב-פוזיטיב, מאופיינות בכתיבה על הנגטיבים והוספת מילים לתמונה. המהלך הזה נעשה כדבריו בהשראת הסרטים על מנת להוסיף תנועה לדימוי.
ב-1974 נהרגה אנדריאה, בתו של פרנק, בגיל 21, בהתרסקות מטוס בגואטמלה. באותה שנה נרצח דני סימור, שעבד עם פרנק על מספר סרטים, על-ידי סוחרי סמים. הסרט LIFE DANCES ON המוקדש לזכרם הוא יומן על החיפוש שלו אחר המתים בשגרת החיים.
ב-1975 התחתן פרנק עם ג'ון ליף והמשיך את מסע הדילוגים בין החיים המהירים בניו-יורק לחיי השלווה בקנדה. בשנה זו צילם את הסרט KEEP BUSY בנובה סקושה, בהשתתפות שכנים וחברים בשילוב עם שחקנים.
ב-1982 יצר פרנק סרט דוקומנטרי בשם THIS SONG FOR JACK המנציח 25 שנה לפרסום ספרו של קרואק ON THE ROAD.
הסרטים האלה ועוד רבים נוספים, כמו גם מכלול עבודתו האמנותית, נותנים ביטוי לחיפוש הבלתי פוסק של רוברט פרנק אחר מהות החיים, תוך מגע כנה בכאב האנושי לצד אהבת החיים.
ב-1990 תרם רוברט פרנק את אוסף צילומיו ל-NATIONAL GALLERY OF ART בוושינגטון, הכולל נגטיבים, קונטקטים, עבודות והדפסות מתערוכות.
בשנת 1986 הגיע פרנק לתל-אביב והעביר סדנת צילום יחד עם המשורר אלן גינסבורג ב"קמרה אובסקורה". החודש מבקר פרנק שוב בישראל. במהלך ביקורו נקרין חמישה מסרטיו המשקפים למעלה מארבעה עשורים של עשייה קולנועית ייחודית שיש בה אלמנטים אקספרימנטליים מנקודת מבט אישית יוצאת דופן

מודרניזם בצילום