הקרנבל של מיכאל באכטין

מיכאיל באחטין (לעיתים מאוית גם מיכאיל באכטין או מיכאיל בכטין) נחשב לאחד מהתיאורטיקנים הגדולים ביותר של הספרות במאה העשרים ולפילוסוף חברתי חשוב ביותר. ישנו ערפל מסוים הסובב את עבודותיו של מיכאיל באחטין, בין היתר בשל נטייתו לחזור ולשכתב את עצמו וכן בשל מחלוקת הקיימת בנוגע לעבודות שלא ברור אם הוא כתב.

על פי רוב נהוג לחלק את הגותו של מיכאיל באחטין לשלוש תקופות עיקריות: התקופה המוקדמת בה עסק באתיקה ואסתטיקה, כתיבה על תולדות הרומן ותקופה שלישית של עבודות שהתפרסמו לאחר מותו שעוסקות בעיקר בביקורת התרבות והשיח.

אחת מעבודתיו המפורסמות של באחטין היא מחקר על עבודותיו על פרנסואה רבלה בשם “רבלה וזמנו” בו כונן מיכאל באחטין את מושג “הקרנבל”. הרקע לעבודתו זו של באחטין הוא הניסיון למזג בין הפורמליזם הרוסי, שראה את יצירת הספרות כאובייקט “סגור” ומובחן מהקשרים חברתיים לבין המרקסיזם שראה בספרות כדבר מה הנטוע כל כולו במציאות החברתית ההיסטורית. באחטין ראה בהתפתחות הרומן המודרני אירוע היסטורי המגלם, דרך אפיון סינקדוכי, קונפליקטים חברתיים ומאבקי מעמדות.

כאמור, בעבודתו על פרנסואה רבלה, מיכאיל באחטין ייחס חשיבות גדולה למושג “הקרנבל”. מיכאיל בחטין טוען להשפעה עצומה של הקרנבל על הרומן. הקרנבל נתפס על ידי באחטין כמעין תמונת נגטיב של המציאות שהיסוד החשוב ביותר שלה הוא הצחוק. אך צחוק זה אינו צחוק אירוני, סאטירי או פארודי בלבד. הוא נובע משבירה מסוימת של המציאות, מאמביוולנטיות של עצם ההכרה והתפיסה האנושית. בקרנבל אין אמת או שקר, אין נכון ולא נכון, הקערה מתהפכת על פיה, העבד הופך למלך, המעמדות הנמוכים תופסים את קדמת הבמה והקרנבל כולה מהווה אנטיתזה למציאות היומיומית המשמימה. אמביוולנטיות היא מושג המפתח להבנת רעיון הקרנבל של מיכאיל באחטין, השבירה של ההיררכיות המקובלות, טשטוש הגבולות בין המופע והשחקנים לבין הצופים, הצחוק של הקרנבל מופנה אל כל המשתתפים בו, שהם הצוחקים ומושאי הצחוק גם יחד, וטשטוש גבולות זה, לדעת באחטין, הם גם טשטוש הגבולות בין החיים והמוות.

ניתן לנסות ולהמשיך להסביר את מושג הקרנבל של מיכאל בחטין דרך המסכה. המסכה היא כזב והסתרה, אך כזב והסתרה המודעים לעצמם וידועים לצופים שבכך גם למעשה חושפים משהו, חושפים ומסתירים בעת ובעונה אחת, מאבדים את הרצינות ואת אחדותה של הזהות ונכנסים לעולם של צחוק וריבוי זהויות שהוא לעולם אינו מוגדר.

האופי הקרנבלי, לדעת מיכאל באחטין, הוא האופי של הרומן המודרני בשל הפוליפוניה שלו, כלומר ריבוי הקולות ה”אחרים” והמודרים המתגנבים אל תוך הטקסט והדיאלוגים, הרומן לפי באחטין מצטיין בהיגיון כפול, באמביוולנטיות קרנבלית. המחבר של הרומן אינו משאיל את הלגיטימציה שלו רק לקול אחד מונולוגי שהוא גם חד-ערכי, אלא לדיאלוג בין קולות שלאף אחד מהם הוא אינו מתחייב, אינו תומך באופן בלתי מסויג באף אחד, וכפי שאומר מיכאיל באחטין, הוא “צד שלישי במריבה בין שני אנשים”.