Stephens- News in preliterate Societies
דרכי העברת תקשורת, שמהווים חלק מהתרבות האוראלית: ידיעה על מוות של אחד האנשים מהשבט אינה מופצת, אלא הסובבים יודעים על המוות מפני שהם שומעים את בכי הקינה הרמים שיוצאים מבית הנפטר –סוג מסוים של צעקה המעידה על מוות.
צעקות מהסוג הזה הן צעקות שתכליתן לא להציג כאב גדול אלא, על מנת "להפיץ" את המידע כמה שיותר רחוק. כמו כן השימוש ברעש (loudness) הוא שימוש רב, ובכך הסביבה יודעת שדבר מה קרה (בשבטים אחרים מכים בתוף טם –טם למשל).
בתרבות האורלית קיימים "מרכזי מידע", בכל כפר אליהם מרוכזים אורחים המגיעים מבחוץ, ושם למעשה מרוכזות החדשות מהאורחים ועוברות לכל תושבי המקום.
בתקשורת האוראלית ישנה בעיה של חוסר אחידות המסר, מכיוון שכל מסר מקבל עיוות ומשתנה מעט (כמו בטלפון שבור). תרבות אוראלית יודעת לשרת היטב קהילה קטנה ומרוכזת.
ההתקדמות המשמעותית ביותר בניידות החדשות לא היה דווקא פיתוח הטלגרף אלא, ביות הסוסים: כך החדשות יכלו לעבור ממקום למקום במהירות גבוהה הרבה יותר.
הפצת החדשות בשוק (market): קיים קשר סימבולי בין חדשות למסחר: מידע על כך שהציד היה מוצלח (או לא) עוזר לסוחרים בשוק באסטרטגיות המכירה שלהם. כמו כן הסחורות שנמכרות בשוק, מושכות קהל וקונים, ואלה מושכים חדשות. מסחר היה הסיבה להסתובבות בעולם, ואתם נפוצו החדשות.
כאשר בני אדם נמצאים בקבוצה גדולה, זהו דבר אשר גורם להם להתחיל להחליף חדשות ושמועות. ההסתובבות בעולם של בני האדם, גרמה להמשכיות של זרם החדשות מכל העולם.
בשבטים מסוימים ,אורח שבא מרחוק, מוזמן ברוב כבוד לאוהל של המנהיג, שם מקבל ארוחה ואירוח יוצא מן הכלל ,בציפייה לקבל מידע וחדשות מהאורח. עניין זה מסביר את הכנסת האורחים עד היום.יש צורך להבין כי החדשות שנפוצו בשוק, הן חדשות שנפוצו בשיטת "הטלפון השבור" ועל החדשות היו המון השפעות :ממצב הרוח של מוסר החדשות או העונה בשנה.
בשבט הזולו הועסקו רצים מטעם המלך, אשר הפיצו את מצוותיו לראשי השבטים,ואלה הפיצו אותם לראשי משפחות ואלה לכל השאר, וכל למעשה תוכן המסר נשמר כמעט זהה, מה שנתן למך שליטה טובה.
ביוון העתיקה, השליחים צוידו בכתב (כבר לא בעל-פה) והפיצו את המידע באופן מדויק. כמו כן הם שימשו דרך תקשורת בין מלכים ושליטים. בימי הביניים - היו "קוראי חדשות" אנשים שזהו היה מקצועם, הם היו מגיעים למרכזי הערים, וקוראים את ההודעות או החדשות מהשליט. בעזרת בגדים בולטים, הם היו דמויות בולטות מאוד, והיו אנשים מכובדים ע"י העם.
עורך "ניו יורק פוסט"- אמר שכתבות בעיתון על פשיעה מועילות מכיוון שהן גורמות לציבור להיזהר ולהיות מודעים יותר. אך כאשר הם כבר רכשו את חכמת הרחוב הבסיסית והתקינו מנעול נוסף בדלת, אין להם יותר צורך הידיעות מהסוג זה.
פשע גדול וקיצוני כן חשוב שיהיה בעיתון מכיוון שזהו אירוע מסקרן ובלתי רגיל, שבא לספק את צרכינו היום יומיים של להיות מעודכנים במה שקורה,ולא בגלל שזה ישנה את חיינו.
ידיעות עמו על מחקרים ,על איך לגלות סרטן או מהו מעון ילדים טוב יותר, הוא ידיעות חשובות מכיוון שניתן להפיק מהם תועלת ולקבל מידע. בנוסף, ידיעות בעיתון שמגיעות מחו"ל חשובות עבור הקוראים: זה עוזר להם להיות מעורבים בתהליכים שמתחוללים בעולם. המשותף בין עיתונאות בת זמננו לתרבות האוראלית ,ששתיהן מחפשות את המאורע האחרון והמרגש שקרה.
בתרבות החדשות המודרנית, הערבוב בין החדשות אירועי פשע פרוייקטים ממשלתיים וכו' מספקים לא רק את הסקרנות אלא גם את הצרכים הלאומיים ומגבירים את הביטחון והגאווה הלאומית, ע"י הענקת ידע לקוראים ועוזרת להנהגה לעצב את מצב הרוח הלאומי.
Innis - media in Ancient Empires -" מדיה באימפריות עתיקות":
איניס בוחן את התפתחות אמצעי התקשות באימפריות עתיקות. הוא יוצא מנקודת הנחה כי השינויים הטכנולוגיים מובילים לשינויים חברתיים. לטענתו פשר להסביר עלייה ונפילה של אימפריות במזרח הקדום באמצעות כלי התקשורת באותה תקופה.
פפירוס מצרים- בעקבות התפתחות הכתב (2,750 לפנה"ס) חל בחברה המצרית שינוי מממלכה מונרכית בעלת שלטון אבסולוטי לחברה בעלת שלטון בעל אופי דמוקרטי יותר. שלטון זה הוביל לקיום מערכת דתית מפותחת המתקיימת במקביל ובשיתוף עם המערכת השלטונית חילונית.
במצרים השתמשו בכתב חרטומים על בסיס הפפירוס. השליטה בכתב בייתה מורכבת ולכן נזקקו לעובדי כתב ,אז נוצר מעמד חדש של עובדי שלטון הממונים על מלאכת הכתיבה אשר הפכה למקצוע מועדף. החברה במצרים הייתה מעמדית וההתקדמות במעמדות הייתה מותנת בידיעת קרוא וכתוב. רוב ה אוכלוסייה לא ידע קרוא וכתוב, וכלן התבססה על הפרשנות הדתית.
המעבר מכתיבה על אבן לכתיבה על פפירוס והשינויים החלים על מוסדות, עקב כך גרמו לערעור מעמדה של מצרים והעמים החלו לפלוש לשטחה, למרות הפלישה מצרים שורדת.
השפעותיו של הפפירוס- קידם מעמד חדש בחברה של כותבים, קידם את התפתחות המדע, המתמטיקה והרפואה. חסרונותיו- מתכלה מהר, דליק ומחיק. הפפירוס מצריך גומא שמצריך אזור בו יש מים וסלעי גיר צבעוניים לכתיבה.
עפ"י איניס- חברה המתבססת על פפירוס - תעביר מסרים באופן יעיל יותר על- פני מכתבים גדולים ועל כן הפכה מצרים לאימפריה כי הצליחה להעביר מידע לפריפריה. אופי החברה- ריכוזי יותר בשל הקושי בכתיבה והשגת החומרים - מלאכת הכתיבה נתונה בידי הדת והשלטון.
חימר- חרס הנהרות- הכתב התפתח במטרה לאפשר חישובים וניהול רישומים. התיעודים הראשונים הכתובים שנתגלו עסקו בכל תחומי החיים ובעיקר במשפט. הצורך לתקשר למרחקים חייב את אחידות הכתב- וכל התפתחה מערכת סימנים ממוסדת. קרוא וכתוב שהיו לחלק בלתי נפרד ממקצועות מסוימים ,החלו ללמד בבית הספר במקדשים ובהם לימדו הכוהנים. ומכאן, הידע שהועבר הגיע מנקודת מבט דתית ובכך השליטה הדתית התעצמה-- הם גם היו בעלי היכולת לנהל רישומים ולהשתמש במתמטיקה, בעיקר בתחום המסחר—שליטה דתית. החרס- נשמר לאורך זמן אך קשה להעבירו,חסרונותיו- כבד ושביר ,ומכאן שאין לו השפעה גדולה על המרחב,- מצריך טיט שמצריך אזור מים. איניס טוען כי חברה המתבססת על חרס- תשמר מסורת לאורך זמן אך שליטיה ישלטו על אזור מצומצם( הטיה חלשה במרחב). החברה תהיה בעלת אופי ביזורי ושוויוני.
הכתב שימש לשימור וחיזוק השלטון- השלטון יכול לשלוט בצורה נוחה יותר- אפשר להעביר מסרים למרחקים ובאופן אחיד. הדת השתמשה בכתב ככלי לשימור המסורת, הנצחה וכך העבירה סיפורים ואגדות שיחזקו את הדת.
אונג- מציג את ההבדלים בין שימוש אורלי להעברת ידע לבין שימוש בכתיבה ובמקביל גם למחשבים של ימינו. – תרבות שבע"פ היא אנושית והכתב הוא כלי מלאכותי. – תרבות שבע"פ משתמשת בשכל ובידע שנמצא בו ומפתחת אותו- אין צורך לבטא את הידע דרך כלים אחרים.
בכתב וגם במחשב אין יכולת להגיב להצהרות, אם תתנהל שיחה בע"פ –לאדם יש את היכולת להגיב, להסביר ונסח ולהתנסח בדרכים שונות.- בטקסט כתוב- מה שמופיע לנגד עייני ,הוא הדבר הקיים ואי אפשר לשנותו. הכתיבה פוגעת בזיכרון וביכולת המחשבתית. הכתיבה מחלישה את השכל וגורמת לנו לחפש מקור חיצוני. תרבות שבע"פ מפתחת את השכל והמחשבה -לדוגמא: לוח הכפל. –כאשר מנהלים דיון אורלי (בע"פ) יש מאבק בין –אישי –למילה הכתובה יש יותר כוח –אפשר להגיב ולהגן. המילה הכתובה חסרת אקטיביות, היא פשוט כתובה וקבועה.
Olson- literacy as metalinguisic-ידיעת קרוא וכתוב כפעילות על שפתית:
4 היפותזות ביחס לאוריינות ומחשבה:
1.היפותזות האפנות- עין תחת עין- ידיעת הקרוא וכתוב דרשה יכולת מרחבית גבוהה. העין אשר מחליפה את האוזן. העובדה ששפה נכתבת ומתפרשת ויזואלית השפיעה על צורתה ושימושיה
2. היפותזת האמצעי- הכתיבה מהווה אמצעי חלופי לתקשורת. באמצעי תקשורת מובילה הכתיבה להתפתחות של צורות שיח חדשות- קורות חיים מאמר אנציקלופדי והרבה אחרות.
3. היפותזת הכישורים השכליים- ללמוד לחשוב כקורא או ככותב. הידע הנרכש בקריאה או בכתיבה ניתן ליישמו בדיבור והקשבה. הכרת מילים בטקסט ודרכן הכרה של המילים המדוברות.
4.היפותזות העל- שפתית- הפיכת שפה לאובייקט של מחשבה ושיח- היכולת לחשוב על השפה היא יכול על - שפתית. הערכה נכונה של משמעויות- העברה מדויקת של הכוונה. לשים דגש על פרטים. *** הכתיבה כמו המחשב משמשת לייצוג השפה- מאפשרת לחשוב עליה, להיות מודע לה -דרך הכתיבה אנו מודעים לעולם ולשפה.
שיעור מספר 4:
המאמר מתאר איך נראה המנזר: סקריפטוריום (חדר העתקה)-האולם בו נעשית עבודת הנזירים, העתקת הספרים ותרגומים על ידיהם. האולם היה מקום גדול מאוד,על מנת לנצל את האור בצורה המקסימלית. תפקיד הנזירים היה לימוד ומחקר של דברי שמיים. היו שם מעתיקים, מאיירים .(מהאיורים ניתן להסיק על מחשבותיו של המאייר), מתרגמים לשפות שונות ומתמחים ברטוקירה. האיורים הנם לגיטימיים ואל להם לפגוע בכבודו של האל ניתן ללמוד מהם ולצחוק מהם. אך יש להיזהר כי לפעמים ישנם איורים הפוגעים ולועגים לאל.
הספרייה- מקום קטן וחשוך מאוד. האדם היחיד שיודע להתמצא בספרייה הוא הספרן ועוזרו.
הספרים מסודרים לפי סדר הגעתם ולכן איש לא יודע את מיקומם, מלבד הספרן שהוא גם אחראי לניהול רשימה קפדנית של כל הספרים. אם אדם רוצה לקרוא ספר, הוא חייב את אישורו של אב המנזר ואין על כך עוררין. כל ספר שמגיע לספרייה עובר צנזורה דתית- קיימים שני סוגים של ספרים: 1. ספרי קודש 2. ספרות קלאסית מיוון ורומי-אלו ספרים שמנעו אליהם גישה ואיש לא ידע על קיומם.
רק מי שחזק באמונתו ניתנה לו האפשרות לקרוא את הספרים. הפחד היה שאנשים יקבלו רעיונות חדשים מהספרות הקלאסית ויתחילו לשאול שאלות על הדת. הספרים מעלים ספק בדת ובאמונה ולכן הגישה אליהם חסומה.
השמירה על האמונה היא אבסולוטית- אמונה קיצונית ולכן נמנע מאנשים להיחשף ולהעשיר את
הידע שלהם ממקורות שונים.
הדרך בה מתעדים את הספרים- ע"י ניהול רשימה מדוקדקת וקפדנית של כל הספרים, הספרים סודרו בצורה מאוד מאורגנת, גם בספריות היום הספרים מנוהלים ע"י רשימה מאורגנת.
הספרן ועוזרו, הם היחידים שיודעים להתמצא בספרייה ואב המנזר הוא זה ששולט ומחליט מי יוכל לקרוא את הספרים,בכך מנהיגי הדת שולטים בידע אשר טמון בספרים ובכך גם שולטים במדיום הכתיבה אשר, טמון בו מידע אשר יכול להעשיר את מוחם של האזרחים.
האיורים של הנזירים מקבילים לעיתים לכתיבה חתרנית וקומיקס בכך שגם אז באותה תקופה ניצלו חלק מהנזירים את מעמדם כמאיירים ופרסמו איורים אשר פוגעים בשלטון- במנזר-ובאל.
האיורים לעיתים גם חתרניים ומביעים את דעתו ומחשבותיו של הנזיר.
בורק ג'יימס-''תקשורת בימי הבניים''- Communication in the Middle Age
המאמר מתאר את המעבר ממדיום אורלי (בע"פ) למדיום הכתיבה.
למילה הכתובה, מעמד נמוך יותר מאשר למילה המדוברת כיוון שהמילה הכתובה עלולה להיות מזויפת והמילה המדוברת ברגע שהיא נאמרה היא לעיני כל ואין אפשרות לזייפה. כמו –כן המילה המדוברת נשענת על זיכרון הדברים וחוויות אישיות ולא על משהו מרוחק שמישהו כתב. המילה הכתובה פוגעת בזיכרון וגורמת להמצאת שיטות אימון לזיכרון. המילה הכתובה מצריכה סדר וארגון ומביאה אתה את הבירוקרטיה.
חשיבות המילה "עדות" בתרבות האורלית- המשפט בתרבות זו התבסס על עדות אנושית, הכל הוצג בע"פ ולא היה ניתן לזייף מסמכים ,גם גזר הדין נמסר בע"פ- המשפט התבסס על שיח – דברים, פתוח ועיני כל ,כל האזור –החברה בנויה מרשת של כפרים קטנים וכולם יכולים לראות ולשמוע. התיעוד והזיכרון של אירועים יוצאי- דופן באותה תרבות נעשו ע"י האומנים הנודדים שהם היו מקור החדשות העיקרי. "החדשות" הוצגו בצורת מחזות ושירים- אירועים אלו תיארו את המתרחש. ההצגות והשירים מטרתם היה להישמר בזיכרונם של השומעים.
הכנסייה עשתה שימוש "בתיאטרון הזיכרון" בכך, שהציגו מצריך כתוב שהציג מספר דרכים ל"אימון הזיכרון" – שימוש בתמונה דמיונית המדמה את הזיכרון לאדם ואת האירועים לתמונות על הקיר ,וכך כשהאדם רוצה להיזכר בפרט כלשהו, היה צריך למצוא את התמונה המתאימה והיא הייתה מובילה לזיכרון- שיטה לשיפור הזיכרון.
המעתיקים לרוב הגו בקלות את המילים אותן העתיקו וכתוצאה מכך- הטקסטים לא נכתבו לפי כללי הדקדוק, אלא לפי, שמיעת האוזן –דבר זה הקשה על קריאת הטקסטים אשר נכתבו באי דיוק ועם טעויות –דבר שגרם לאי סדר.
שיעור מספר 5:
דפוס, חלל וסגירת מעגל / Ong. -
התפתחות הדפוס הביאה עמה שינויים רבים, את השפעתה היה ניתן לראות על התפתחות הקפיטליזם המודרני, חקירת הגלובוס ושינויי בחיי המשפחה והפוליטיקה.
הדפוס הפיץ ידע באופן שלא נראה בעבר והפך את ידיעת הקרוא וכתוב האוניברסלי למטרה רצינית, ואפשר את עלייתם של המדענים המודרניים, כמו כן הוא שינה את החיים האינטלקטואלים והחברתיים.
ההתפתחות החיונית בהיסטוריה של הדפוס הייתה ההמצאה של דפוס סידור האותיות במאה ה- 15 באירופה. מילים שהורכבו מיחידות ( אותיות ) שהתקיימו קודם לכן כיחידות, מה שהוכיח שההתייחסות למילים היא כאל חפצים המרכיבים סיפור, מה שלא היה ניתר לראות בכתב יד. דפוס סידור האותיות שבו יצקו כל אות בפיסת מתכת נפרדת, או תבנית, סימן פריצת דרך פסיכולוגית בכך שהטמיע את המילה בתהליך הייצור והפך אותה לסוג של סחורה. הדפוס למעשה הפך את המילה למוחשית ויחד עם זאת הביא לפעילות שכלית.
השפעת הדפוס על החושים:
בעולם העתיק שלטה השמיעה יותר מאשר הראיה, אפילו לאחר שהופנמה הכתיבה, חומר כתוב היה למעשה משני לשמיעה, גם כאשר היה חומר כתוב הוא הופנם יותר בצורה של קריאה בקול רם. הכתיבה היוותה תהליך בחזרה של הידע בחזרה לתוך עולם הבעל-פה.
את כתבי היד לעיתים לא היה קל לקרוא ולכן אלו שכן הצליחו לקרוא שיננו את כתבי היד והפיצו את עיקרם בע"פ.
קוראים היו לעיתים מקריאים, לאט ובקול רם או בלחישה, אפילו לעצמם לבד, מכיוון שזה סייע בשינון החומר בזיכרון. הרבה אחרי שהדפוס פותח, עיבוד שמיעתי המשיך לשלוט תקופה מסוימת בטקסט המודפס, נראה, אולם שהוא נעלם בעקבות הדפוס.
לבסוף, הדפוס החליף את שליטת השמיעה בעולם המחשבה עם שליטת הראייה, הדפוס מיקם את המילים בחלל באופן יותר קשוח מאשר הכתיבה.
הבדלים בתפיסה של הקוראים:
רוב הקוראים לא מודעים להמולה שהפיקה את הטקסט המודפס שלפניהם, הם תופסים את מובן המילים ברווחים באופן שונה מהמעובר להם בכתיבה, הטקסטים המודפסים, נראים כתוצרי מכונה, עבודה נקייה, קווים קבועים מסודרים לצד ימין ( או שמאל ) הכל מאוד ויזואלי וקריא, לעומת המועבר בכתיבה, קישוטית, מצוירת. הדפוס הוא עולם של עובדות קרות ולא אנושיות. הטקסטים המודפסים קריאים יותר מכתב ולכן מאפשר קריאה מהירה ושקטה.
השפעות הדפוס על נושאי עריכה וסגנון כתיבה:
כתיבה לדפוס דורשת שכתובים מייגעים ע"י המחבר או העורך בכמות שלא נודעה בתרבויות הכתב יד, מעט מאוד עבודות פרוזה מתרבויות הכתב יד יכולות לעבור בדיקת עורך כפי שעוברות עבודות מקוריות כיום. תרבות הכתב יד היא מכוונת יוצר מאחר וכל עותק של היצירה מייצג הוצאת זמן גדולה של המעתיק, כתב היד מלווה בקיצורים והערות שוליים, לעיתים המעתיק היה מעדיף קיצורים שנוחים לו אך לא נוחים לקוראים.
דפוס הוא מכוון צרכן, מאחר ועותקים נפרדים של היצירה אינם מיצגים עבודה רבה ומעט שעות שהושקעו בטקסט הקריא יופצו מידית באלפי עותקים.
יצירת הכותרת:
מכיוון שעם המצאת הדפוס, הופצו כמויות רבות של עותקים מכל פריט, החלו להשתמש במפתחות ( אינדקסים ) לפי נושאים, כאשר ישנו עמוד נפרד בספר המייצג את תוכנו לפי נושאים ובאילו עמודים הם מופיעים, כאשר כל נושא על מנת לזהות את תחילתו, זכה למילה ראשונה מודגשת, שעם הזמן הפכה גם לכותרת.
בעוד שבכתב היד צצו אי התאמות בין מספרי העמודים לאינדקס בעקבות ההעתקה הרבה, בדפוס לא הופיעו בעיות אלו. מכיוון שבשיח בע"פ אין צורך בהדגשת המילה התחילית בכל נושא, השימוש בכותרת היה נפוץ יותר רק לאחר כניסת הדפוס.
הדפוס, והשפעותיו על תחושות הקורא:
הדפוס היווה גורם עיקרי בהתפתחות של תחושת הפרטיות האישית המסמנת את החברה המודרנית, הוא הפיק ספרים קטנים יותר בעלי יכולת נשיאה ממקום למקום, וקבע את הבמה באופן פסיכולוגי לקריאה לבד, בפינה שקטה ועצמאית.
בעבר, בתרבויות כתב היד, הקריאה הייתה פעילות חברתית , אדם אחד היה מקריא לאחרים. כיום הקריאה היא אינדיווידואלית.
בתקופת הדפוס יש צורך בבית מרווח דיו כדי להתבודד בשקט ולקרוא.
הדפוס יצר תחושה חדשה של הבעלות האישית על המילים, והמדפיסים טבעו את זכויותיהם על ההוצאה לאור ואסרו את שיעתוק הספר המודפס ע"י אחרים פרט למוציא לאור המקורי. הדפוס הפך את המילה לסחורה והעולם הקהילתי של תרבויות הבע"פ התפצל לבעלויות פרטיות.
סגירת המעגל:
הדפוס מעודד תחושה של סגירת מעגל, תחושה שמה שנמצא בטקסט גובש סופית והגיע למצב של שלמות. הטקסט המודפס אמור לייצג את המילים של המחבר בצורה מוחלטת או סופית, בניגוד לכתב יד, שהיה לעיתים מלווה בערות שוליים ותוספות.
תחושת סגירת המעגל או השלמות נאכפת ע"י הדפוס לעיתים בצורה מאוד פיזית, עמודי עיתון בד"כ מלאים פיזית גם בתוכן מילולי או בתכנים אחרים כגון פרסומות מכיוון שהדפוס אינו סובל חוסר שלמות.
דפוס כעזר לימודי:
עם הדפוס הגיעה המקראה ( ספר לימוד ), אשר הציגה עובדות או את עיקרי הדברים, הצהרות שטוחות שניתן לזכור שהגדירו בצורה חד משמעית נושא בשדה מסוים.
בעוד שבתרבויות שבע"פ נטה החומר להיות יותר ספקני ופתגמי, לעיתים סוג של משל, שייזכר ויעורר את המחשבה לחשיבה נוספת בעניין הפרדוכסים שהועלו.
זכויות היוצרים נועדו לתת בדי היוצר אמצעים משפטיים שיאפשרו לו להפוך את יצירתו לנכס שניתן לסחור בו. זהו אגד של זכויות שונות, שנועדו לאפשר לבעלים להפיק רווח מן היצירה בדרכים שונות. המשותף לזכויות אלו הוא יסוד הבלעדיות. יסוד זה כולל את הזכות הבלעדית להעתיק את היצירה לעבד אותה וליצור ממנה יצירות אחרות וכן להציגה בפומבי.
הזכות המרכזית היא להעתיק את היצירה. זכות זו קשורה להמצאת הדפוס מכיוון שהמצאת הדפוס (במאה ה- 15) אפשרה יצירת עותקים מן היצירה באופן מהיר וזול יחסית וכן נוצר רצון לפקח על הפצת חומר העלול לסכן את יציבות השלטון ואינטרסים כלכליים של בתי הדפוס שרצו למנוע תחרות.
סוגי העתקות המוגנות בחוק הן: הזכות ליצירת עותקים מן היצירה ועל כל יצירת עותק יזכו בעלי הזכויות בתגמול, הזכות לעיבוד יצירה (תרגום יצירה, העברה מספר לסרט).
לגבי זכויות יוצרים של חומר המופץ באינטרנט יש מחלוקת. לכאורה, נוצר הרושם שהיוצר יודע שניתן יהיה להפיץ עותקים בזמן הגלישה. הרי באינטרנט אין מקור והעתקים. מספיק שיהיה קישור ומתחברים למקור מכל מחשב. ולכן צריך להמציא זכויות יוצרים מיוחדות המתאימות לאינטרנט.
לצד זכויות העתקה, מקנים דיני זכויות יוצרים את זכות ההפצה. למשל כדי ליצור ביקוש לסרט ילדים פופולרי, ניתן למנוע למשך תקופה את הפצתו. זכויות ההפצה בישראל מקנות רק את הזכות למנוע פרסום בפעם הראשונה. ובכן באינטרנט צריך למצוא דינים מיוחדים שכן ההפצה באינטרנט היא זולה ומהירה ורבים מפיצים דרכו.
אייזנשטיין - עלייתו של ציבור הקוראים
הנושא: אייזנשטיין מדברת על המעבר מקהל שומעים לקהל קוראים. היא אומרת שיש להתייחס
לדפוס כמעצב קהל.
סטיינברג: "ההיסטוריה של הדפוס היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הכללית של התרבות".
לדפוס כמעצב קהל.
סטיינברג: "ההיסטוריה של הדפוס היא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הכללית של התרבות".
הנחה/ טענה: יש לבחון את השפעות הדפוס באופן קונקרטי בקבוצות שונות (מתחבר ל"דפוס ופשוטי העם" של נטלי זימון דיוויס. זימון דיוויס מיישמת אמפירית את מחקרה של איינשטיין).
בכדי לבדוק זאת, אייזנשטיין מנסה לאפיין את הקבוצות. היא עושה הבחנה בין תרבות אוראלית לאוריינית. קודם לדפוס, החברה הייתה ייצור כלאיים, שילוב בין תרבות אוראלית לכתב, הדפוס שינה זאת. עד לדפוס, אייזנשטיין מתייחסת לחברה כקהל השומעים ולא כקהל קוראים.
הדפוס, זוהי נקודת התפנית שתעצב את המעבר. אייזנשטיין מדברת על הדדיות.
גם התרבות שלאחר הדפוס היא איזוהי תערובת. המילה המדוברת עם כניסת הדפוס הושפעה מהדפוס. הנואמים והמטיפים חיזקו את המילה המדוברת באמצעות הדפוס, חיזוק שלא היה קודם לכן, בעקבות כך לדוגמה, היו מילים מדוברות שהשתנו.
היא בוחנת את הדדיות ההשפעות בין חברה וטכנולוגיה. היא אומרת שלטכנולוגיה יש השפעה על החברה, מאידך היא לא מתעלמת ממה שקדם לדפוס ואת השפעתו גם כן על החברה.
מאפייני הקוראים:
· יש השפעות שונות על פרטים ועל קבוצות.
· היא מזכירה את הכפר שעד למאה ה - 19 זהו ציבור עירוני בעיקרו (כמו זימון דיוויס).
· זהו ציבור אינדיבידואלי ומפוזר - הזיקה לקהילה המקומית מתרופפת, התרופפות של קשרים מקומיים. העיתון מחליף את מקומו של המטיף בכנסייה.
המידע שקוראים בעיתון זהו מידע שקודם לכן היה ניתן לקבל מהכנסייה.
המידע שקוראים בעיתון זהו מידע שקודם לכן היה ניתן לקבל מהכנסייה.
· במקביל מדובר על זיקה חוץ טריטוריאלית - תהליכי לאומיות. זאת משום שהעיתון מביא מידע מבחוץ לאו דווקא מהעיר בה חיים.
· אופני שליטה חדשים של השלטון המרכזי - המלך מפיץ חוקים, צווים, הדפסות שטרות כסף שדיוקנו מופיע עליהם. הם מתחזקים על חשבון שליטה מקומית. אלו הן תפיסות לאומיות שמתפתחות במאה ה - 16,17.
לסיכום:
יש עלייה של ציבור חדש, נושא הזיקות המסורתיות חשוב ביותר, התעוררותן של זיקות חדשות ועלייה של ציבור חדש היא הבסיס לטענה לגבי השפעות הדפוס.
אי אפשר לדבר על ציבור קוראים לפני הדפוס, מאידך השפעות הדפוס תלויות במאפיינים שונים.
גם בכפר היה ציבור קוראים, אך קצב ההשפעות משתנה. כאן יש לבחון את הזמן והמקום הקורקטי
תקציר נוסף על מאמרה של אייזנשטיין:
במאמר מסיבה הכותבת את תשומת לב האקדמיה בכלל וההיסטוריונים בפרט לכך, כי לא נעשה הרבה בחקר השפעות הדפוס על ההיסטוריה האנושית. במיוחד, מציינת הכותבת, כי לא נחקרה דיה התקופה הטרום-דפוסית, בה רווחו יותר הספרים והייתה תרבות של הקראה בפני ציבורים במקומות שונים, אך תקופה זו נחקרה מעט מאוד ולכן לא ניתן להבין נכונה את שלב המעבר מן הכתב הידני לדפוס.
הכותבת נותנת דוגמאות רבות לקושי שבמחקר השפעות הדפוס, וזאת על מנת להסביר מדוע לא נעשה מספיק עד כה ועל מנת לעודד חוקרים אחרים להרחיב את המחקר בתחום זה.
ההיסטוריונים, אשר להם המילה הכתובה והדפוס הם כלי עבודה ראשונים במעלה, דווקא הם צריכים היו לבחון לעומקן את השפעות מהפכת הדפוס על האנושות. פלא, בעיני הכותבת, כי המציאות היא אחרת, ואין למצוא מחקרים רציניים ומקיפים בנושא זה.
פרסום אחד, פופולרי-למחצה, של סטיינברג אמנם אומר כי "אין להבין הבנה מלאה שום אירוע פוליטי, חוקתי, כנסייתי או כלכלי, או תנועה סוציולוגית, פילוסופית וספרותית בלי להביא בחשבון את ההשפעה שהשפיע עליהם מכבש הדפוס". אך, למרות המחקרים הרבים בנושאים הנזכרים הנ"ל, אין כמעט ציון של השפעת הדפוס על תחומי חיים אלו במחקרים אלו. מסתבר, כי המשימה לקשר בין הדפוס לבין השפעותיו בכל התחומים הללו היא קשה מכפי הנראה.
קשה להגדיר את השפעת העלייה הדרמתית בכמות ובגיוון התעודות הכתובות על דרכי למידה, חשיבה ותפיסה אצל קבוצות עלית של יודעי קרוא וכתוב; קשה גם להגדיר את השפעת אחידות הטקסטים המודפסים על חוקים, שפות או מבנים מנטליים.
ישנם קשיים רבים בחקר השפעות הדפוס, אך אפשר היה להתמודד ביתר הצלחה עם בעיות אילולא עמדו מכשולים אחרים בדרך.
כדי להבין את השינויים שהתחוללו בעקבות הדפוס, למשל, עלינו להכיר את התנאים ששררו טרם היות הדפוס. אלא שאנו יכולים לצפות בתנאים ששררו בתרבות כתב היד רק ע"י קריאה בדפוס! זהו פרדוקס שמקשה מאוד על חקר השפעות הדפוס.
קשה להבין את הפער בדרכי החשיבה בינינו, הקוראים המודרניים, לבין קבוצות העלית המשכילות בתקופת הטרום-דפוס שהתבססו אך ורק על טקסטים שהועתקו ביד. כי אין בימינו תרבויות בהן הכתב מועתק ידנית. הניסיונות לשחזר את הנסיבות שקדמו לדפוס מכניסים את החוקר למצוקה.
הכותבת מפרטת כמה מאפיינים חשובים לתקופת תרום-הדפוס: אפילו קבוצות העלית המשכילות הסתמכו במידה רבה מאוד על התורה שבעל פה. אפילו למידת "ספר" הייתה תלויה בעיקר במילה המדוברת. לא היה "טיפוס" של תרבות קריאה. לכל אזור היו מאפיינים שונים. דרכי אספקת הספרים היו שונות ממקום למקום.
לאחרונה, למשל, הסתבר לכותבת, כי בניגוד למה שחשבה ופרסמה במאמר קודם, היה המעבר של מלאכת הפקת הספרים לא ישירות מחדר ההעתקה אל סדנת המדפיס, אלא היה שלב ביניים של שלוש מאות שנה (!) בו הוצאו ספרים בחנויות ספרים בעלי מערכת הוצאה לאור שהעסיקה מעתיקים שכל אחד מהם כתב חלק אחר באותו הספר.
הכותבת יוצאת ישירות נגד קביעותיו השטחיות, לדעתה, של החוקר, מרשל מקלוהן, שלא התחשב מספיק ברבגוניות הדתית, הלשונית, החברתית והכלכלית של ציבור הקוראים באירופה. למשל, בהשפעות של המעבר משיח קריאת ספר לקריאה אילמת (סריקה אילמת), במעבר ממגעים פנים-אל-פנים לפעולות גומלין בלתי אישיות יותר.
ועם זאת, יש לזכור ולהבין כי גם לאחר פריחת תעשיית ספרי הלימוד, עדיין נשאר מקום חשוב להרצאות בחדרי הלימוד, ודרשות המטיפים לא הפסיקו לאחר הדפסת דרשותיהם.
הקריאה השקטה בספרות מודפסת הביאה לסוג קריאה שאפיין קודם לכן קריאה בספרי קודש, קריאה בבדידות ובהגות. קריאת העיתונים במאה ה-17 התאפיינה בשתיקה קודרת השונה לגמרי מצורת העברת הידיעות האורלית. תפקיד הכומר בהפצת ידיעות הוחלף ע"י העיתון. וזה, מצידו, גרם להתרופפות קשרי הקהילה המקומית, שלא היו צריכים להתאסף כדי להתעדכן בחדשות החשובות לקהילה.
ציבור הקוראים החדשים הפך מפורד ואינדיווידואליסטי יותר מציבור השומעים הישן. טבע האדם כחיה פוליטית שוב לא התיישב עם המודלים הקלאסיים לאחר שהטריבונים של העם הפכו מנואמים בכיכר העיר לעורכים של עלוני חדשות ועיתונים. החומר המודפס עודד דבקות אילמת במטרות שדובריהן לא חיו בקהילה יחידה ושפנו מרחוק אל ציבור בלתי-נראה. הכל השתנה: מסחר, עסקי דלא-ניידי, צורת הפצת דברי השליטים ולכן גם צורת שליטתם.
לסיכום, מזכירה הכותבת כי גם מחקרים היסטוריונים עכשוויים יזכו מאוד אם יביאו בחשבון את השפעות הדפוס.
סיכום המאמר: העיתונים העבריים הראשונים באירופה/ גדעון קוץ
המעבר מעיתונות פרטית לעיתונות ציבורית היה קשה מאוד לעיתונות היהודית במחצית השנייה של המאה ה- 19. הכותב היהודי זכה למעמד חברתי גבוה בגלל השימוש במילה הכתובה- לה היה ערך רב כיוון שעודדה שימור מסורת, אולם מעמד זה לא הביא עמו גם תגמול כספי. אך הללו לא יכלו להתבטא באופן חופשי ולהעביר ביקורת על הפוליטיקה בארצם בשל מעמדם הנמוך יחסית של היהודים באירופה.
העיתונים היהודיים ניהלו מבצע התרמה לתמיכה בקהילות יהודיות במצוקה ומאוחר יותר שימשו במות לוויכוחים קהילתיים. לשבועונים העבריים הראשוניים הייתה תשתית מוכנה של בתי דפוס שהדפיסו בעיקר ספרים וספרי קודש. ההדפסה הצריכה השגת הון התחלתי שאותו הזרימו גורמים בעלי ממון בחברה היהודית שהפעילו לחצים על יזמי העיתון שסבלו מתלות פוליטית- כלכלית בנוסף ללחץ החיצוני מצד המדינה. עיתונים אלו הם עיתונים של איש אחד, משמע שהמוציא לאור הוא גם העורך. הם מינו עוזרים שהיו משיגים כתבות אך לא קיבלו על עמלם כסף כיוון שעצם פרסום כתבתם בעיתון הוא כבוד ותמורה מספקים.
העיתונים הופצו דרך רשת סוכנים. סוכנים ראשיים ישבו בערים הגדולות וסוכנויות משנה ישבו בערים הקטנות. החיסרון הגדול שהיה לעיתונים אלו הוא חוסר האקטואליות. העיתונים נשלחו בדואר, וכאשר היו מגיעים לאחר מספר ימים לקוראיהם, המידע כבר לא היה ממש רלוונטי.
התרחבותו של קהל הקוראים לציבור הטרוגני יותר גרם לפרסום מוצרים כללים ולא רק יהודיים (כגון קוסמטיקה ולא רק ספרי קודש), שפורסמו ע"י יהודיים ולא יהודיים כאחד. לראשונה נעשה כאן שימוש יומיומי וחילוני בשפה העברית ולא רק דתי. בשל כך היה צורך באישור הרבנים בכדי לקבל הסכמה כוללת של הקהילה היהודית. בהתחלה נוצרה בעיה של חוסר הבחנה בין פרסומת למאמר "אובייקטיבי", כך שהעורכים שילבו במאמריהם פרסומות גלויות למפעלים מסחריים. רק מאוחר יותר החלו העיתונים להסיר מעצמם את האחריות לתוכן הפרסום. בתחילה הפרסומות היו בעמוד האחרון, כיוון שלסדר הכתבות והנושאים המסוקרים בעיתון הייתה חשיבות וחשיבותן של הפרסומות הייתה אחרונה. רק בהמשך נוכחו המולי"ם בחשיבות של פיזור הפרסומות בין הכתבות.
סיכום המאמר: "קהיליות מדומינות"/ אנדרסון (מפגש שישי)
מצבות זיכרון וקברים של חיל אלמוני, מהווים סמלים רבי עוצמה בתרבות הלאומית המודרנית. אירופה של המאה ה- 18 ציינה גם את שחר הלאומיות אך גם את סוף עידן המחשבה הדתית. כלומר הקהילה הלאומית התהוותה כנגד הקהילה הדתית. לקהילות דתיות יש קוד לשוני משותף אשר מאפשר לדוגמא, למוסלמים ממקומות שונים לתקשר ביניהם ע"י שפת הקודש גם אם שפת הדיבור שלהם שונה.
אך הלכידות של הקהילה הדתית התמעטה בהדרגה אחרי ימי הביניים המאוחרים, נביא לכך שתי סיבות: 1. השפעת הגילוי של העולם האירופי 2. הפיחות ההדרגתי שחל במעמדה של שפת הקודש.
פעם אנשים היו מאורגנים תחת ממלכה שושלתית אשר הייתה אחראית לכל, הגבולות הגיאוגרפים היו מטושטשים והיה נהוג להתחתן עם בני מלכים ממדינות שונות על מנת ליצור קשרים פוליטיים. אך במרוצת המאה ה- 17 זה נהיה פחות לגיטימי והחלו להיות בראש המדינה בן עם ולא בן מלך.
מה שהביא לדמיון לאומיות היה שהתערערו שלושה מושגים עיקריים: 1. האידיאה ששפת הקודש מאפשרת גישה לאמת. 2. האמונה שהחברה מאורגנת באורח טבעי, סביב ומתחת למרכזים גבוהים- מלכים. 3. תפיסת זמן שאין בו זמניות (סימולטניות)
פעם כל תפיסת הזמן הייתה ללא הפרדה בין עבר להווה, הממשות המדומיינת פנתה לעין ולאוזן ועם התפתחות הרומן נוצר מושג של "בו זמניות", כמו קורא שהוא יודע כל. יודע מה הולך בכל העלילה גם אם ה"שחקנים בסיפור" אינם יודעים מה הולך בעלילה. הרומן יצר דמיון לאומי כי גם הקהילה נתפסת כמשהו מוצק שנעה אחורה וקדימה בהיסטוריה כמו הקורא ברומן.
בעיתון מופיעות כל מיני ידיעות שלאו דווקא יש בהם קשר. זהו קישור מדומיין והוא נובע משתי סיבות: 1. ארעו באותו זמן- ולכן מופיעות באותו יום בעיתון. 2. הספר היה המוצר התעשייתי הראשון שנוצר בסגנון מודרני, כל יחדה בפני עצמה. עיתון זו צורה מוקצנת של ספר. אדם הקורא עיתון יומי יודע שבאותו זמן קוראים אותו עוד הרבה אנשים בו זמנית, ומחדד את הלאומיות.
התפתחות הטכנולוגיה הובילה לביסוס מעמדם החברתי והמקצועי של צלמי העיתונות.
התשתית הארגונית של צילום עיתונאי מוקדם-
1.היסוד החשוב ביותר היה התפתחות גלופת הדפוס בחצי גוון, אשר סימנה את המעבר בעיתונאות מאוירת לעיתונאות מצולמת. תהליך החצי גוון שייעתק מציאות נתונה באופן יותר ריאליסטי מאי פעם,חצי הגוון מעניק איכות אותנטית של המציאות.
2.התפתחויות משמעותיות בעיצוב ופיתוח המצלמה אשר הובילו לדור חדש של צלמים שהצטיידו במצלמות קטנות וקלות שאפשר לשאת אותן לכל מקום. אפשר להם לראות טווח נושאים חסר גבולות.
3.קמו סוכנויות צילום אשר תרמו למיסוד הצילום העיתונאי. העיתון (מערכת העיתון) לא יכלה לכסות כל אירוע חדשותי הייחוד אם היה בזמן אמת. ולכן היה צורך במנגנון חדש אשר יכול לספק למערכת העיתון תמונות בעלות חשיבות חדשותית הנמצאות בטווח רחב,מעבר לטווח המנגנון של העיתון.
תוך מספר שנים כל אירוע חשוב חייב כיסוי צילומי ובכך התבסס מעמדם של הצלמים.
הצלמים התייצבו בכל מקום חשוב וכך גם החברה הכירה בחשיבותם בסיקור האירועים- החברה מקבלת תמונה מציאותית של האירועים המתרחשים בכל רחבי העולם.
המאמר דן בצילום ובתפקידיו בחברה המודרנית. כמו כן מובאות דוגמאות מהחברה הסינית לכך שהצילום שם אינו תופס מקום חשוב כמו בחברה המערבית, המודרנית. בתחילה מסופר במאמר על התמונה כעדיפה על המציאות ובהמשך על הצילום כעדיף על התמונה. מאז ומעולם נתפסה המציאות עפ"י איך שדיווחו עליה התמונות. בעידן שלנו אומר הפילוסוף וחוקר הנצרות פויירבך, ישנה העדפה לתמונה עצמה על פני הדבר עצמו.(את ההעתק על פני המקור). חברה נעשית מודרנית כאשר היא מתחילה ליצור ולצרוך תמונות. התמונות הן תחליף נחשק לחוויות המקוריות והן נעשות למצרכים הכרחיים לבריאות הכלכלה, ליציבותו של המבנה החברתי ולחיפוש האושר הפרטי. בנוסף לכך ובמילים אחרות פויירבך טוען שהאדם מעדיף את הצילום על פני המציאות.
הצילום הוא שריד של דבר מה מהמציאות. רוב האנשים מעדיפים צילום על פני תמונה- בשביל להרגיש יותר מחוברים למציאות, יותר מאמינם למה שאירע. הצילום יותר ממשי ואמיתי מהתמונה.צילום מביא אות הוקרה למצולם,הוא חלק ממנו הוא שולט עליו.הצילום מגדיר מחדש את המציאות,תופס אותה כפריט לתצוגה וכאמצעי הטוב ביותר לשימור מידע (שעד כה היה שמור לכתב). בנוסף לכך התצלומים מספקים לנו ידע שנפרד מהחוויה.אנו רואים דברים אפילו כשלא היינו שם.בחברה הפרימיטיבית הייתה חרדה מפני המצלמות, החרדה נבעה מהמחשבה שהתצלום גוזל מהאנשים חלק כלשהו מהווי שלהם. כיום המציאות החלה להראות יותר ויותר כמו שמראות לנו המצלמות. במדינות מערביות אנשים שמחים להצטלם, הם חשים כביכול שהתצלומים מקנים להם ממשות, לעומת זאת, במדינות לא מתועשות עדיין חשים אי נוחות כאשר צילמו אנשים, הם ראו זאת כמעין השגת גבול, סוג של גזל (גזל של אישיות ותרבות).
הרבה מן הידוע על עולם האומנות, התאונות ופלאי הטבע נודע לבני האדם באמצעות תמונות צילומיות. התמונות הללו גורעות מן החוויה האמיתית כשמתנסים בה בפעם הראשונה והיא מעוררת תחושת שונות ממה שמתרחש בחיים הממשיים. בסין דרושה הסכמת המצולם בכדי לצלם מישהו (משמע- אין פפארצ'י). השימוש בצילום בסין הוא מועט מאוד ואין לו מקום בחברה הסינית, לא כראי המציאות ולא כתיעוד היסטורי. ההנחה שכל דבר בעולם עשוי לשמש כחומר למצלמה מבוססת על שתי גישות הראשונה- 1. אין דבר שאינו צריך להראות. הגישה השנייה
2.- אין דבר שאינו צריך להירשם לזיכרון .
בסופו של המאמר מציין הכותב כי כל חברה קפיטליסטית זקוקה לתרבות המבוססת על תמונות וגם שעלינו לנקוט בשיטת הצילום כשימור.
הקולנוע- יש הטוענים שהוא מהווה מסמך היסטורי ויש הטוענים שלא-
חיסרון- למחקר היסטורי- הקולנוע מהווה מניפולציה של המציאות ע"י המחבר. הוא בעל ערך רב מימדיות ומלא בסתירות בעלות פרשנויות רבות. היצירות אינן משקפות תקופה אלה מבטאות דעות והשקפה של הקולנוע באותה תקופה- מתעד ומעצב של אידיאולוגיה הגמוניית- משקף דעות אשר רצו להעביר להמון ולא בהכרח מציאות קיימת.
יוצרי הסרטים אינם מחויבים לשקף את מציאות אמיתית והם יכולים לסטות מן האמת. אירועים מרכזיים היסטורים ,המצלמה לא הצליחה לתעד –התמונות פשטניות מידי.
יתרון -למחקר היסטורי- מרק פרו- חוקר אשר הכשיר את הצפייה ההיסטורית בקולנוע טען- כי הקולנוע שיקף הלך רוח וחיים לא רק של אליטות פוליטיות אלא, של החברה כולה- חגים וטקסים שתועדו, יחסי כוחות נסתרים כיכבו במרכז הנרטיב ההיסטורי. סרט בן אם הוא מציאות או בידיון ,סיפור אמיתי או המצאה הוא היסטוריה- האומנות- יצירה ,הדמיון האנושי הוא לא פחות היסטוריה- גם הוא משקף תקופה שהייתה. בקולנוע אנו יכולים לראות צורות לבוש מסוימות, תחבורה ,מבנה ערים שמעידים גם הם על תקופה. וויליאם יוז – הדגיש את יתרונותיה של התמונה הנעה ביכולתה לשעתק את המציאות הפיסית עצמה. המצלמה מתעדת זמן- יום ולילה- מתעדת יסודות ויזואליים ומשמרת אותם. בעזרת הסרטים ניתן לחשוף מיתוסים המשקפים את אופן החשיבה והנורמות המקובלות בחברה. רוברט רוזנסטון- פיקציה ויזואלית גם היא דרך לשחזור העבר, שפה ומבנים נרטיב יוצרים תמונות עבר. בנוסף –"האמת" ההיסטורית מספרת סיפור בעוד התמונה- מוסיפה צבע, תנועה וקול. "זיכרון קולקטיבי"- מאגר ידע על העבר ובהם- השפה עצמה שעליהם מתעצבת תודעתו "הזוכרת ונזכרת" של היחיד. הזיכרון הנו אובייקט היסטורי ( אמונה,שירים, טקסים,אגדות)
קיצור תולדות הקולנוע-מאסט ג' וקאווין פ:
מאסט מתאר את הקולנוע כטכנולוגיה או מדיום הממשיכה את ציורי המערות."ציורי המערות"- -משל אפלטון- אנשים יושבים בתוך מערה כבולים בידיים וברגליים והם לא יכולים להסתכל על החידה,הם רואים רק צללים. עיקרון התמדת הראייה אומר שכאשר העין רואה ברצף מהיר מספר מהיר של תמונות סטטיות, מנותקות אך קשורות זו לזו של עצם זז, המוח יחבר אותן לרצף שוטף אחד. עיקרון זה מסביר מדוע אנחנו לא רואים סרט כפריימים אלא כאשליה של תנועה מתמשכת.
איך אנו לא רואים את תריס העדשה נסגר? כל תמונה של סרט נראית לנו כקו רצוף אך למעשה זהו קו מקוטע והמוח משלים את החללים.
תופעת התמדת הראייה שהייתה ידועה לקדמונים נחקרה בידי רבים ועל בסיסה הומצאו המצאות חדשות הניסיונות הראשונים של יצירת התמונה הם: ב-1822 המציא ג'וזף אנטואן פלאטו את הפנקיסטוקופ-מאחז עיניים, צעצוע להדגמת מחקריו על התמדת הראייה, חשיבות צעצוע זה גדולה שכן הוא מראה כי 16 תמונות בשנייה ,זהו הקצב האופטימלי להפקת תנועה רצופה. הצעצוע הוא עגול ושטוח שעליו צוירו תמונות שכל אחת שונה במקצת מקודמתה, כשמסובבים אותו מתלכדות התמונות לרצף מצויר.
באותה שנה הומצא הסטרבוסקופ- "מבט לסירוגין" ע"י סימון ריטרפון.
במשך הזמן צצו גרסאות רבות על בסיס 2 ההמצאות האלה.
הצעצועים שהומצאו התבססו על תמונות מצוירות, כדי להפוך את עולם הקולנוע משעשוע לתמונות המתארות את העולם הטבעי היה צורך לגלות את הצילום.
ממציא צרפתי לואי ז'אק הוא זה שקבע-1839 את עתיד הצילום כשהנציח תמונות חדות וברורות על לוח נחושת מצופה בכסף. זמן החשיפה היה 15 דקות (המצולמים היו צריכים לשבת בלי לזוז) וכדי להפוך את הצילום למעשי היה צורך לקצר את התהליך. ב-1841 לואי ז'אק ותלבוט שכללו את ההמצאה והורידו את זמן החשיפה ל-3 דקות, 30 שנה לאחר מכן ,זמן החשיפה הפך לחלקיק שנייה,בעזרת התריס.צלם אנגלי (מאיברידג') רצה להוכיח שבשלב מסוים בדהרת הסוס כל 4 פרסותיו ניתקות מן הקרקע, ולכן הוא הציב 24 מצלמות על המסלול ובמשך 20 שנה לאחר מכן שכלל את הטכניקות שלו והצליח לצלם תנועות רצופות של סוסים פילים נמרים וכו'.
תמונות אלה היו צעד גדול לעומת הציורים\ הצילומים המבוימים , אך עדיין היו מצולמים בכמה מצלמות ולא באחת. איסטמן-המציא סלילים של סרטי צילום מנייר וצלולויד, כך ניתן היה להפיק סרט שמכיל יותר מקטע אחד של פעולה.
אבי הקולנוע היה תומס אדיסון,איש עסקים. שסרטו הראשון היה על איש שידע להתעטש עפ"י אות- "התעטשות מוקלטת" צולם ב-1892. אדיסון נתן לצופים יחידים לצפות בסרט מבעד לנקב הצצה במכשיר, כיוון שראה כי כך התמונה ברורה יותר וחשב שכך ירוויח יותר כסף מאשר להציגו בפני אולם מלא צופים.הוא הגיש הצעה לרישום הפטנט (הקינטוגרף והקינוטוסקופ) באמריקה בלבד. ב-1894-הוא התחיל לשווק את המצאתו והציג אותה לראשונה באירופה, אדיסון הטביע את חותמו על עתידו של עולם הקולנוע ע"י "ניקוב אמריקאי"-של פילים בשוליהם כדי לווסת את תנועתם באמצעות גלגלי שיניים (המצאתו של דיקסון)
אדיסון ודיקסון היו חלוצי אולפן הסרטים. דיקסון פתח חדר, כדי לספק סרטים לאולמות הקינטוסקופ ,שצופה מבחוץ בנייר זפת שחור (כדי למנוע חדירת אור) ונקרא "מריה השחורה".
החיסרון- היה חוסר הניידות ולכן שחרור המצלמה מהחדר היה השלב ההכרחי הבא.
המצאת פנס הקסם ע"י קירשר- נחשבה למכשיר ההקרנה הראשון, מדובר בתיבה המסוגלת להקרין תמונות באמצעות אור העובר דרך עדשה ( דומה למקרן שקופיות). על בסיס זה הוקמו כמה מופעי בידור וזה הגביר את הפופולאריות של הקרנת הסרטים.
האחים לומייר-הם אלה שהמציאו מכשיר יעיל ובניית מצלמה רב תכליתית. הם המציאו מכשיר שכונה סיגמטוגרף, המצלמה הייתה ניידת והמכשיר שצילם גם הדפיס והקרין את התמונות. המכשיר הבטיח תמונה מקוטעת,אחידה לצילום להדפסה ולהקרנה. ב-1895 צילומו האחים לומייר את סרטם הראשון" היציאה מן המפעלים" ,באותה שנה ב28 לדצמבר נפתח אולם הקולנוע הראשון במרתף הגרנד קפה. לפי הרבה חוקרים זהו היום בו נולד הקולנוע. חשיבותם של האחים לומייר עולה בהרבה על חשיבותו של אדיסון, האחים הציבו מוסכמות ושיטות עשייה שנהפכו לאבני יסוד בהיסטוריה של הקולנוע. המצאתם נקראת= סינמטוגרף- קולנוע הוא סינמה וצילום סרטים= סינמטוגרפיה. פאול היה הראשון שוויסת תנועה מקוטעת ומצלמתו הייתה הראשונה שניתן היה לסובב בה את הסרט לאחור וכך לחשוף אותה כמה פעמים =תיאטרוגרף.
ב-1896-נערכה ההקרנה המסחרית הראשונה של אדיסון- ע"י הוויטסקופ= מבט לחיים.
התרומה הגדולה של הקולנוע היא שדרכו אנשים יכלו לראות כל מקום בעולם, זהו שינוי בתפיסת המרחב שהקולנוע השיג, הוא מחק את המרחבים המפרידים בין תושבי העולם. גם האחים לומייר וגם אדיסון עשו סרטים,ההבדל בניהם שסרטיהם של האחים לומייר הם תיעודיים יותר ושל אדיסון מאולצים ומאופיינים בסצנות תיאטרליות.
האחים לומייר טומנים בסרטיהם 2 זרמים קולנועים חשובים:
1. במרחב הצילום שלהם יש חללים עמוקים שע"י קומפוזיציות ופרספרטיבות גרמו לתמונות במצלמה להתנועע.
2. בסרים היה כעין סיפור קטן, עם התחלה, אמצע וסוף. כמו בסרטם ,"הריסת הקיר" – המתאר סיפור הריסת קיר מתחילתו ועד סופו.
לאדיסון ישנה תרומה המעידה על הבנה ברורה של אפשרויות הגלומות במדיום הקולנועי, כמו כניסות
המניעים הראשונים להנחת הכבל- באירופה ובמיוחד באנגליה התרחשו שינויים פוליטיים, כלכלים וצבאיים אשר הקרינו על העולם החדש ובינו גם על אמריקה. אמריקה הייתה תלויה כלכלית באנגליה אשר היוותה שוק עיקרי לתוצרת חקלאית והשינויים באנגליה הקרינו על ההתנהלות באמריקה. דובר על העברת כבל טלגרף לאורך יבשת אמריקה- יזם אשר לקח על עצמו את התפקיד לא הצליח לגייס את הכסף שנדרש לפרוייקט . בניו יורק פגש את פילד שלקח את הפרוייקט יותר רחוק וראה בזב פרוייקט טרנס אטלנטי, שיחבר הין ארה"ב לאירופה. בעיות בהובלת הכבל- הכבל עלול לקרוס בעקבות הלחץ- עומק המים, עלתה השאלה, האם קרקעית האוקיינוס קשיחה מספיק? מציאת מבנה מתאים- לקח זמן , רק לאחר 3 ניסיונות ממשלת ארה"ב ואנגליה (שלהם היו האינטרסים) השאילו לפרוייקט את ספינות הדגל.
*ב5 באוגוסט, 1858- התקבלה ידיעה שקרית שדיווחה על הנחת הכבל, הידעה השקרית נבעה בעקבות הלחץ שבו היה שרוי פילד, לסיים את הנחת הכבל- התרמית נחשפה ,הכבל הונח סופית ב- 1866. * סיפור נחת הכבל זכה לסיקור עיתונאי יחיד ע"י כתב בשם דניאל קרייג- הוא העביר את המידע מהספינות דרך יונת דואר. באותה תקופה מעמדה של התקשורת עלה וכולם רצו לשלוט בה.
הטלגרף סימן את ההפרדה המוחלטת בין "התחבורה" " לתקשורת" –מידע וסמלים וכלו לעבור דרך הטלגרף ולחצות גבולות גיאוגרפים באופן עצמאי ומהיר יותר מאשר תחבורה .
הטלגרף הומצא בשנת 1837 ע"י מורס אשר סבר שניתן לתרגם אותיות לצירוף של נקודות וקווים.
ב-1844 נפתח קו הטלגרף הראשון בארה"ב. ובעקבותיו נפתחו קווים נוספים- מדיום חדש.
הטלגרף אפשר את המעבר לתקשורת שאינה תלויה בתחבורה, שליחים ,רכבות כדי להעביר מסר- התקשורת הפכה עצמאית ומהירה יותר.
* הקשר בין רשת הרכבות לטלגרף- רוב קווי הטלגרף נפתחו במקביל לפסי הרכבת ובתחנות עצמן היו מוקדי הטלגרף. –אשר העבירו מסרים אודות הרכבת, החיבור בין הטלגרף והרכבת תרם גם לנגישות יכולת טכנית לטפל בקווים.
* השימוש הראשון שנעשה בטלגרף- העברת מידע מספינות מגיעות ודיווח על שינויים במשלוחים- דבר זה חסך זמן- טלגרף במקום שליח שנעזר בתחבורה כדי להעביר מסר
* בנוסף, הטלגרף יצר אחידות בינלאומית- דרך המסרים המועברים , לכל מקום ניתן לשעתק מוצרים וכך גם לקבוע מחירים אחידים- הטלגרף אפשר ליצור חוקים לכלכלה ושוק גלובלי,אחיד.
*הטלגרף פתח אפשרות לגלובליזציה- שוק אחיד בכל המקומות ,השפיעה על רעיונות אידיאולוגים וחשיבה דרך מסחור התרבות –החברה מאבדת את הייחודיות והאוטנטיות המוצרים ממוסחרים התכנים משתנים, דעת הקהל משתנה.
* הטלגרף שינה את תפיסת הזמן והמרחב – זמן- אין צורך להיסתמך על תחבורה או שליחים- המידע על המסחר מועבר עצמאית באופן מהיר- מידי – הכול קורה באותו רגע.
מרחב- הסביבה כולה מושפעת מהעולם- ללא גבולות. מסרים עוברים ממקום למקום הכל מגיע לכולם מ-לא משנה איפה הם נמצאים- הטלגרף מאפשר- קביעת אחידות עולמית.
* התפתחות הטלוויזיה היא למעשה תוצאה של מאות שנים של שיפור,של אמצעי הפצת החדשות ואיסופן. בעקבות ההתפתחויות התמלא המחסור העצום של מידע זמין ואמין על אירועים אקטואליים. * הקשר בין הפוליטיקה לבין חדשות הטלוויזיה הוא שעיתונאי הטלוויזיה היו נתונים להשפעתם של המממנים , אנשי העסקים נותני החסויות וגורמי הממשלה.
* כתוצאה מכך שהטלוויזיה הייתה מושפעת מגורמי ממשלה,הם סבלו מלחץ פוליטי, עיתונאי הטלוויזיה נמצאו בין הפטיש לסדן, מצד אחד המחויבות להישאר אובייקטיבים ומצד שני המחויבות לממשל ולשלטון. * השפעת המדיום הטלוויזיוני על מדיום אחרים- כתבות הטלוויזיה מהותן רדודות יותר מכתבות העיתון. כעת העניקו לעיתון מעמד חדש. הטלוויזיה מוגבלת בזמן, במילים וביכולת להעמיק בסיקור החדשותי, העיתון עוסק בפרשנויות ובמאמרים ולא נמדד בזמן או במקום. חדשות הטלוויזיה הן מידיות יותר מהעיתונאות אי לכך, החלו העיתונים להתמקד במאמרים וגישות פרשניות לאירועים .כמו כן, בזכות הטלוויזיה, חזרה העיתונות לכתיבה חופשית יותר אשר נותנת במה לכותבים ולפרשנים. הטלוויזיה הגבירה את המודעות לעיתונים, בעיתונים יכלו הקוראים להגיב ולכתוב מאמרי תגובה, ואילו בטלוויזיה אין להם אפשרות כזו.
* הטלוויזיה הצליחה למשוך קהל חדש לחדשות, ככל שהייתה נגישה יותר ושווה לכל נפש, החדשות נהיו זמינות יותר ופנו לקהל רחב יותר. עם זאת גילו עיתונאי החדשות כי החדשות עצמן כמו מקרה רצח, רכילות, הן גורם מספיק למשוך קהל. * צופי הטלוויזיה חיים בעולם של "מציאות מתווכת" הטלוויזיה הרחיבה עד מאוד את הגישה לחדשות,אך, עם זאת החלישה את היכולת שלנו לשמוע ולספר חדשות משלנו. *הקשר בין טלוויזיה לבין פוליטיקה- הוא בכך שהטלוויזיה מתייחסת לפוליטיקאים באל שחקנים ומציגה אותם כמוכשרים, נבחרים ויפי תואר, הרוכשים לעצמם זמן שידור בטלוויזיה לתשדירי פרסומת פוליטיים, תעמולתיים, ובכך מורידה הטלוויזיה מערך הפוליטיקה.
"הענק הביישן"-מקהולן:
הטלוויזיה מכונה "הענק הביישן"- משום שהיא איננה מתאימה לדון בסוגיות בוערות ובנושאים שנויים במחלוקת שההבדלים ביניהם חדים. כלומר כל ה"גודל" של הטלוויזיה והיכולת שלה להשפיע מתגמד לאור העובדה שאין היא עוסקת בסוגיות משמעותיות, בוויכוחים ציבוריים ובפולמוסים.- היא נמנעת מלהתעסק במה שחשוב באמת.
מקהולן מסווג לשני סוגים של מדיום –אמצעי תקשורת "חם" ואמצעי תקשורת "קר"- "מדיום חם"- הוא מדיום שגורם להתלהבות יצרים אצל הצופה\ מאזין, כלומר הוא מסוגל לגרום לאנשים
התנהג בצורה מסוימת, כמו למשל הרדיו,הוא מדיום חם שעוזר לשלהוב היצרים. מקהולן שולל את הטענה כי הטלוויזיה היא מדיום חם. "מדיום קר"- לפיו, הטלוויזיה היא מדיום קר, היא מייצגת בשטחיות אירועים ומאורעות במדינה ולא מעלה וויכוחים או פולמוסים לאוויר.
לפי ניסו שערכו אצל 4 קבוצות של סטודנטים אומתו טענותיו של מקהולן.
הניסוי שנערך התנהל כך: 4 הקבוצות קיבלו מידע שהועבר אליהן דרך 4 אמצעי תקשורת שונים : טלוויזיה, רדיו, הרצאה, קריאה. חוץ מקבוצת הקוראים כולם קיבלו את המידע באופן שוטף ומילולי זהה. נתגלה כי הסטודנטים שצפו בטלוויזיה ביצעו את המטלה שניתנה להם בצורה הטובה ביותר. המשכו של הניסוי אפשר לכל מדיום להציג את המידע באופן הייחודי לו- שימוש בטכניקות חזותיות וקוליות. ברדיו ובטלוויזיה המידע עובד באופן דרמטי, בהרצאה המרצה ניצל באופן מלא את הלוח וערך דיון, והחומר המודפס עוטר בדקורציה כלשהי. התוצאות- הרדיו והטלוויזיה היו בעלי תוצאות גבוהות יותר והרדיו אף עלה על הטלוויזיה. הטלוויזיה היא אמצעי תקשורת קר, המשתף- כשמחממים אותה באמצעות דרמטיזציה ופעלולים היא מבצעם פחות טוב, מפני מספקת פחות הזדמנות להשתתפות. רדיו הוא אמצעי תקשורת חם, כשהוא מקבל תוספת עוצמה הביצוע של משתפר. ההבדלים בין טלוויזיה לאמצעי התקשורת וטכנולוגיות אחרים- טלוויזיה- קולנוע- חדות תמונת הטלוויזיה היא נמוכה וכלן בניגוד לקולנוע היא איננה מציעה מידע מפורט על דברים. המשחק בטלוויזיה הוא אינטימי ביותר, השחקן נדרש להגיע לרמת טבעיות ספונטאנית, שאינה רלוונטית בקולנוע ,זאת מפני שבטלוויזיה הצופים משתתפים בחייו הפנימיים של השחקן. תיאטרון- טלוויזיה- הדיבור בטלוויזיה לא זקוק לדייקנות הדיבור הקפדנית הנדרשת בתיאטרון.שחקן הטלוויזיה לא צריך להבליט בפני הקהל את קולו וגם לא את צביונו האישי. ספר –טלוויזיה- עם הדפוס החיים הפרטיים נעשים בעלי חשיבות רבה בעיני הקוראים, דפוס הוא אמצעי תקשורת "חם". הוא מבליט את הסופר בפני הציבור כפי שעושה הקולנוע, כתב היד הוא אמצעי תקשורת "קר" שאינו מבליט את הסופר, אלא בעיקר מערב את הקורא, כך גם הטלוויזיה. הצופה הוא מעורב ומשתתף.
אמצעי תקשורת קר, בין אם המילה המדוברת, כתב היד או הטלוויזיה, משאיר למאזין או למשתמש מרחב פעולה גדול בהרבה מאשר אמצעי תקשורת "חם".
התפקיד החינוכי שממלאת הטלוויזיה- הטלוויזיה מסייעת לתהליך הלמידה. תמונת הטלוויזיה מדגישה השתתפות, דיאלוג ועומק. היא משנה את חיי החושים שלנו ואת התהליכים השכליים המרחשים אצלנו. הא עוררה בנו חשק לחוות כל חוויה לעומק, ואף להתפשט אל כל תחומי המידע.
מה זה אומר פנס הקסם ובאיזה שנה הוא הומצא? האם זה שידרג את מופעי בידור והתרבות ובאיזו דרך?
ReplyDelete