סוזן סונטאג- הצילום כראי התקופה
מהי המאגיה של התמונה והאם היא עדיין קיימת בחברה המודרנית? מהו היחס בין זיכרון לצילום?
כיוון שצילום תופס את החזר האור של דמות נתפסת האמונה שיש בו ללכוד חלק ממהותו. התצלום הוא המשכו של אדם ומאפשר להשגיח בו.
כיום אין את האמונה שרווחה בעבר שהצילום לוכד את רוחו של האדם, אולם מיוחסים לה עדיין כוחות מסויימים (ברתיעה מקריעה של תמונה) וכן פגיעה בזיכרון של אדם בהשחתת התיעוד שבו (מה שמתועד בחיצוני- הצילום מהווה את המסד לזיכרון- ולא החוויות האישיות שלנו). כמו כן- אנשים מקטלגים את זיכרון האירועים שעברו כצילומים (האירוע היה כ"סרט"). "הצילום הוא אמצעי לכליאת המציאות" (אדם יכול לדעת כיצד נראו הוא והוריו בילדותם- זיכרון חלופי)
מהם ההבדלים בין ציור לצילום? מהו הקשר בין רכישה וצרכנות לבין צילום?
הציור נחשב כדימוי של המציאות אולם לא נתפס מעולם כאובייקטיבי. לעומת זאת צילום הוא הערכה של המציאות, ומהווה תיעוד מדוייק תלוי בחומר כימי – מכני ולא ביכולתו/ רצונו/ כוונותיו/ כישרונו של אדם (דוג'- נעדיף צילום דהוי מטושטש ורעוע של שייקספיר על פני ציור עשיר וציבעוניי). לצילום נאמין, בציור נפקפק. הצילום "מגמד", הציור "מעשיר".
המציאות משלימה את התמונה ולהיפך (שינוי תפיסת המציאות ישנה את תפיסת התמונה)
רכישה וצילום- בעלות על צילום היא תחליף לבעלות על האיש. היא קונה השתתפות בחוויה (שהיינו חלק ממנה או שלא) והצילום מקנה מידע.
מהם ההבדלים בתפיסת תפקיד הצילום בין סין לתרבות המערב?
ראייה מודרנית מבינה שהצילום הוא חלק שממנו ניתן להרכיב את השלם. ראייה סינית רואה בכך מניפולציה- דרך לקבע את אופן החשיבה של הצלם על הצופה. לטענתה יש להציג ראייה אידיאלית- כוללת (רצופה) מאשר לבנות אחת שכזו ע"י קטעים בודדים.עפ"י הסינים יש להראות את החיובי (לא חומות הרוסות, אלא טרקטורים שבונים), לא את הישן (מה שבדיעבד, אלא את החדש- צעיר ומחייך), ואין עובדת קיומה של המצלמה מאפשר לה לפלוש לפרטיותו של אדם.
ההבדל הוא בתפיסה של מה ראוי להיות מצולם- במערב, לצלם ניתן חופש אומנותי, יש זוית ראייה של המצלמה והיא יכולה להראות מגוון של דברים, בסין- יש להראות רק מה שראוי להיראות! ( כלומר- לדעתי- בדומה לאסכולה הקלאסית באומנות- האידיאל, מול האסכולה ההלניסטית- המציאות, גם אם היא מכוערת)
הדבר נובע מכך שסין היא תרבות מצלמת צעירה.
מהו הקשר בין קפיטליזם לצילום?
היה ניצול של הצילום לתעשיית הדיוקנאות- מנחלת מעטים בתקופת הציור, הפך לרבים. שימש בסיס לפיתוח הקולנוע (רווחים גדולים יותר).
אפשר הגברה של יצר המציצנות וסקרנות של אנשים (להיות חלק מאירוע "רחוק") ובכך הגביר את השימוש באמצעי התקשורת- אינטרס של בעלי הון. שימוש בצילום לספק הנאה להמונים ובכך להגביר את יצר הקנייה ולשכך את ה"דיכוי" (בדומה לאסכולת פרנקפורט.)
מהן שתי הגשיות הקיימות בנוגע לנושאי צילום?
גישה1- גישה אסתטית- ניתן למצוא יופי או עניין בכל דבר אם עינך חדה מספיק. כל דבר יכול להיות מעניין למישהו והאינטרפטציה יכולה להפוך כל דבר לאומנותי. הכל צריך להיראות.
גישה 2- גישה תיפקודית- כל דבר שניתן לצילום יכול לשמש בעתיד. הכל צריך להירשם "בזיכרון".
No comments:
Post a Comment