המצאת הצילום במהלך המאה ה-19. אנשים לא ראו זאת בצורה טריוויאלית. הוא נועד להנצחת המציאות בצורה טכנולוגית. הוא מסייע גם להמציא מציאות בסרטים. מבחינת הזמן זה פתנט מעולה- (אם אני לא יכול לקרוא עיתון, אני אראה את התמונה ויבין לבד).
תחילת ההמצאה במאה ה-17, כומר גרמני המציא מאין "פנס קסם"- נר העומד באמצע וסביבו תמונות קדושים- המוקרנים על קיר לבן.
בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19- אומן צרפתי בשם לואי דגר יחד עם כימאי הביאו לקיבוע של תמונה על לוח מתכת. בעקבות הלוח הומצאה המצלמה הראשונה ב- 1839 הדגרוטיפ (מלשון דגר). הבעיה היתה שיש רק לוח מתכת 1 והתמונה שנקלטת היא בפוזטיב ולא ניתן לשכפל אותה. כעבור שנתיים יש פתנט חדש ה"קלוטיפ" (הנצרות, היופי, המציאות)- מאפשרת לרשום את הצילום בצורת נגטיב שממנו ניתן לשכפל ללא הגבלה. גם פטנט זה שופר ב- 1884 ג'ורג' אוסטמן פיתח גלילים של סרט, כמו שאנו מכירים היום, הוא היה שותפו של מר קודאק. סרטים אלה היו הבסיס לסרטים הנעים. בדרך מומצא רעיון חדש רעיון הריטוש, אם פרט בתמונה לר רצוי ניתן להשמיטו, פתנט זה בא ליפות את המציאות. ב- 1903 מעבירים תמונה דרך הטלגרף.
הצילום הסטטי- אנו חוזרים לעולם של מסרים חזותיים (מאז הכתב הפיקטוגרפי). עושים אלבומי תמונות שמזכירים ספרים. חוזרים לאמצעי תקשורת ישנים כדי להשתמש באמצעי החדש.
האם הצילום הוא שיוויוני שכל אחד יכול להבין? לא צריך להיות מידע מוקדם, צריך להיות הקשר. בכל זאת יש שיוויון- אפשר להיות שותפים לארוע מבלי להיות בו, אפשר לקבל תמונת דיוקן מבלי להיות עשיר. באותו זמן כל השיוויונות הזאת נראתה אמינה- מה שאני רואה זו האמת, הצילום נתפס כתחליף לזכרון. צילום, בעיקר של בני אדם יכול להפוך לפולחן אישיות. ישנם תמונות שהופכות לסמלים לאורך זמן והן דווקא לא אמינות, כמו תמונה של חייל שנהרג כשהוא קורע על ברכיו ופורש ידיים לצדדים- תמונה כזו היא מבויימת ולא משקפת מציאות.
גם ההנצחה היא לא בהכרח מציאות, אלא שבריר שניה מתוך המציאות. האם נדמה לנו שאנו פורצים לפרטיות של אדם כשאנו רוצים לצלמו,או מצלמים אנשים זרים- המצלמה מאפשרת לנו לעשות זאת מבלי לדבר איתם.
הצילום נחשב לאומנות, אך איזה מן אומנות זו אם אם לכולם תהיה בבית אותה תמונה- תהיה לנו אומנות משוכפלת. וולטר בנג'מין העלה לראשונה את רעיון הצילום כעולם מועתק טכנית. הוא טוען שהיכולת שלנו לשכפל בכמה עותקים, הופכת אותנו להמון. כל מוצר קיים הופך להמוני ומסחרי.
צילום נע (ראינוע וקולנוע)- התאפשר ע"י שימוש בחרירים שעל הסרט. לפני כן אנשים הבינו שאם יראו רצף של תמונות משתנות זה יביא לחיקוי של תנועה טכנית. בסוף המאה ה-19 נעשה נסיון של צלם שהציב 24 מצלמות, במירוץ סוסים. כל פעם המצלמה מזווית שונה, מצאו 24 תמונות שיצרו סרט של סוס דוהר. רעיון זה גרם לאדיסון (ארה"ב) לחשוב על קינטוגרף= צילום נע. הוא התבסס על רעיון החרירים שאפשר לגלגל את הסרט מהר. הנסיונות הראשונים היו קצרים והוקרנו על קינטוסקופ- מקרן של תמונה נעה. הצפיה היתה אישית, היה זה מכשיא לאדם אחד. באותו הזמן בצרפת האחים לומייר הפיקו את סרטם הראשון- יציאת פועלים מהמפעל. הם המציאו את הסיינמטוגרף- מכשיר צילום בסוף 1895 הם עשו הקרנה, של הסירטונים הקצרים שעשו, בבית קפה בפריז של ל-23 צופים. בתחילת המאה ה-20 מפתחים בארה"ב את המקרנה של אדיסון ומקרינים את הסרטים בתיאטרון.
ב-1905 המציאו את הראינוע- הקולנוע הראשון: הניקלדיאן (כי עולה ניקל-מטבע להיכנס). הסרטים שם היו אילמים כשבצד היה מישהו מנגן בפסנתר, לידו עמד מישהו שהסביר מה קורה בסרט, לאחמ"כ היה לוח עם כתוביות שהסביר את מהלך הסרט. עם הזמן התפתחו בתי הקולנוע וכך גם המסך הגדול. (קודם אנשים ראו דרך החרירים- חוויה לא חברתית, הקהל רצה להפגין רגשות כמו בתאטרון. עכשיו זה הפך לחוויה חברתית).
השלב הבא היה פיתוח הקול ב- 1927 – עד עכשיו היה שימוש רק בחוש 1 עכשיו יש בשניים. ב-1926/7- התחיל הקולנוע (הראינוע) המדובב- הסרט הראשון הוא "זמר הג'ז".
הסרטים המדברים יצרו בעיות:
1. השפה מתאימה רק לאכלוסיה מסויימת. מאוחר יותר רק מתחיל הדיבוב והתרגום (בתחילה היה משבר לתעשיית הקולנוע- כי הסרט התאים רק למי שמכיר את השפה).
2. היו שחקנים שהיה להם קול לא נעים, מה שיצר מחסום בעבודה.
3. שינוי במשחק- הראינוע הוא תאטרון מצולם ולכן הוא כולל מחוות גופניות גדולות, איפור כבד. ואילו בקולנוע כבר ניתן להקטין במחוות הגדולות ולהפוך אותן למרומזות (כי שומעים). כבר ניתן לצלם מהגב (לכן המחוות מיותרות), וניתן לעבור לשוטים קצרים (חיבור בין חתיכות של תמונות). שיטת העריכה השתנתה.
הקולנוע יצר נורמות חדשות:
1. תנועת המצלמה תהיה התנועה הקרטוגרפית באטלס.
2. בונים תפאורות וסיטואציות שלא מוכרות מהמציאות.
3. שימוש בקולנוע לצורך אסקפיזם- בריחה מהמציאות.
4. שימוש בקולנוע לתעמולה- עוצמתית. הוא עבד על 2 חושים יחד שמיעה וראיה. בהסתכלות במסך הגדול שני החושים מגורים. הדמויות המשחקות גדולות ומסרים המועברים הם כוחניים ועוצמתיים.
* הצילום יוצר שינוי אדיר בזמן ובמרחב. עם התמונה המצולמת אני יכולה לראות דברים ממקומות שונים בעולם שמעולם לא ראיתי- הכרות גדולה עם העולם. למעשה העולם הופך ל"כפר גלובלי".
No comments:
Post a Comment