חברה ופוליטיקה בישראל: צבא ותקשורת

צבא, מלחמה ותקשורת בישראל:

הצבא כמעצב של החברה והפוליטיקה הישראלית.

ישראל נמצאת בסכסוך מתמשך עם כל מדינות ערב והפלסטינים, סכסוך שמשפיע על הפוליטיקה:

*התקציבים ברובם נאלצים ללכת לביטחון, וכך מוזנחים החינוך , הרווחה וכד'.

אי אפשר להתפנות לטפל בנושאים אחרים כאשר הביטחון עוד לא מובטח.

* הסכסוך יוצר מיליטריזציה תרבותית – אדם בישראל נמדד לפי התפקיד בצבא, הצלחתו נמדדת לפי קשריו מהשירות הצבאי, אפילו ראשי הממשלות והשרים הבכירים ברובם מגיעים מהצבא.

*פן חיובי – הסכסוך מבחוץ יוצר אחידות מבפנים. העובדה שישראל שנמצאת באיום מתמיד גורמת לליכוד החברה הישראלית. בתקופות מלחמה מתחזקת הסולידאריות.

ההנחה הבסיסית אומרת שמלחמה מביאה לקונצנזוס, שבדמוקרטיה מלחמה היא גורם מלכד. יש תחושת התגייסות, אחדות גורל, מפתחים יותר הזדהות עם הממסד הפוליטי. המלחמה עוזרת להוציא את האגרסיות והתוקפנות של הציבור על אחרים מחוץ למדינה ולא אחד על השני. כל האווירה במדינה משתנה. גישה זו מכונה במדעי החברה : "גישת גורם – תגובה". (גורם – מלחמה. תגובה – סולידאריות).

החיבור בין לאומיות למאבק צבאי היה טבעי עוד בתקופת של המדינה שבדרך. מ-48 הדברים נמשכו, יש מדינה, עולים חדשים, שישר רצים לקרב ולעיתים גם נהרגים, דבר שהפך את ישראל במשך שנים להיות מוגדרת כאומה במדים. השיא של הגדרה זו הייתה שמלחמת ששת הימים – ניצחון מהיר, כיבוש שטחים והגדלת שטח המדינה, תקופת יפי הבלורית והתואר. בימים אלו להיות קצין בצבא היה נחשב.

התחושה של הימצאות בכוננות מתמדת התחזקה ב 73. למדינה יש סמלים ומיתוסים רבים שמקורם בצבא.

ישראל היא דמוקרטיה שמתמודדת עם מצב של מלחמה. נוצרת במדינה סיטואציה שדעת הקהל, באופן גורף, גורסת כי רק כוח צבאי הוא אמצעי מתאים לביטול איומים שנתפסים כסכנה לביטחון המדינה. אחוז מאוד קטן של הציבור חושב שאפשר לפתור את הסכסוך שלא באמצעים צבאיים (בדיפלומטיה).

התוצאה היא ששימור הביטחון הוא היעד מספר אחד של הפוליטיקה בישראל. כתוצאה מכך הצבא הוא אחד המוסדות החזקים והאהודים והזוכים לאמון רק ביותר מהאזרחים.

אחת התוצאות של המצב היא שהצבא לוקח חלק בתהליך קבלת ההחלטות הפוליטי. זה אמור להיות שממשלה מחליטה והצבא מבצע, אך בפועל מה שקורה הוא שהצבא שותף בהחלטות.

ממלחמת לבנון חל פיחות הדרגתי במודל של מדינת ישראל כאומה במדים. החברה הישראלית הופכת פחות ופחות מגויסת. זה קורה בגלל חוסר הסולידאריות בשל הדשדוש של מדינת ישראל בבוץ הלבנוני, לא רואים תועלת בהימצאות בלבנון, לציבור יש ביקורת על התנהלות הצבא בלבנון (למשל -  סברה ושתילה). לאחר מכן האינתיפאדה נותנת עוד מכה. הצבא נכשל בביצוע משימות שיטור. הצבא הופך לפחות פחות צבא העם. הצבא מצמצם תפקידים עם הזמן, אין לו אינטרס כבר לגייס את כולם, הוא מוותר על אנשים שפעם היו מתגייסים מסיבות כלכליות ואחרות. גם בקרב הציבור אחוז המתגייסים הולך ויורד. כבר לא ברור כשמש למי שמסיים י"ב שהוא הולך לצבא. יש מגמה מתרחבת של אנשים שמעדיפים מרצונם לא לעשות צבא.

הגלובליזציה מחלישה את מדינות הלאום, אנשים מעדיפים חיים טובים ושקטים והצלחה כלכלית על פני לאומיות ופטריוטיזם. פעם אנשים צמצמו את איכות חייהם למען איכות המדינה. כיום אנשים מעדיפים לא להתגייס כי חייהם השלווים והאינטרסים האישיים עדיפים להם. מתחילים לראות גלים של אנטי מיליטריזם בישראל. רוצים לכונן מדינה אזרחית ולא צבאית, חיים קפיטליסטים, אינדיווידואליזם וליברליזם מאשר מיליטריזם.

הפרופיל הסוציולוגי של החברה האזרחית משתנה. הגישה של מיליטריזם משויכת בחתך של שסעים בחברה הישראלית לאשכנזים, מהמעמד הבינוני הגבוה. אלא מרכיבים את הצבא.

צבא ותקשורת:

הפיחות שחל בחשיבות הצבא בחברה הישראלית מושפע ומשפיע על סיקור הנושא על ידי אמצעי התקשורת. מעמד הצבא התערער בין היתר על ידי אמצעי התקשורת. הם גם יוצרים את היחס השלילי כלפי הצבא וגם מושפעים מיחס זה.

5 תקופות של סיקור התקשורת את הצבא:

1 – עד שנות ה 60 : עידן המלחמה הטוטאלית. החברה מאוד מיליטנטית, גיוס המוני מרצון, אמה"ת בבעלות המדינה, קובעים אפילו מי יהיה כתב צבאי ומי לא. בצבא העם של בן גוריון אין מושג כזה "זכות הציבור לדעת". יש צנזורה קשה. הרדיו והעיתונות הם ממשלתיים (למשל – אף אחד לא ידע על פרשת לבון). ב- 67 הניצחון המזהיר רק תורם עוד יותר לסיקור מזהיר של הצבא. הצבא מתחזק בעזרת התקשורת. "פולחן גנרלים" – על כל גנרל יש כמה עיתונאים שמסקרים את פעולתו.

2 -  מלחמת יום כיפור: לתקשורת יש מידע מוקדם לגבי הערכות צבאות ערב, התקשורת בוחרת לא לפרסם את המידע הזה. אחרי המלחמה, אמה"ת מכים על חטא, הם מרגישים אחריות על כך שהיה להם את המידע ולא פרסמו אותו. התקשורת מבינה שהיא צריכה להיות יותר ביקורתית וחוקרת ופחות מגויסת. הטלוויזיה שנכנסת מוסיפה אמצעי סיקור. התקשורת לא מתבטלת,  היא מבינה שתפקידה לסקר ולבקר את החלטות הצבא והשלטון. יש פחות ופחות צנזורה עצמית. ב 77 אחרי המהפך, התקשורת שמאלנית אך הפוליטיקה, שהייתה גם היא שמאלנית, הופכת ימנית.

3 – מחתימת הסכם השלום עם מצרים, 79, עד האינתיפאדה הראשונה, 87: בתקופה זו נכנסים לעידן המלחמה המוגבלת. בתקופה זו גם מלחמת לבנון. התקשורת מבקרת את הצבא ודורשת את חקירת שרון אחרי סברה ושתילה. יש ניסיון מצד הפוליטיקה לנסות לדחות את ביקורת התקשורת עד לאחרי המלחמה, אך זה לא קורה. אמה"ת מבקרים עוד בזמן המלחמה את אופן ניהול המלחמה. גם באינתיפאדה, הייתה ביקורת ישירה על הצבא, על איך הדברים מתנהלים. התקשורת כבר לא מגויסת. היא  בתפקיד משקיף ניטרלי, אך בעיני הציבור היא נתפסת לא כניטרלית אלא כשמאלנית ועוינת. בתקופה זו יש גם את פרשת קו 300, (שנת 84 – אוטובוס נחטף, צה"ל והשב"כ משתלטים על האוטובוס ועל המחבלים, מחבל אחד נהרג והשני מורד בחיים מהאוטובוס. הכותרות מדווחות שהמחבלים נהרגו בזמן ההשתלטות, התמונות מראות כי מחבל אחד ירד חי. מה קרה? סיפורי האמת מתחילים לצאת לאור – צה"ל הרג את המחבל עם לבנה). זה מוריד מערך הצבא בעיני הציבור. התקשורת יותר מתעממת עם הצבא בתקופה זו.

4 – עידן הפוסט מלחמתי: גלובליזציה, אינדיווידואליזם, יותר השתמטות. שנות ה- 90. בשילוב עם אמצעים טכנולוגיים חדשים, זה משנה את סיקור התקשורת. ריבוי הערוצים ונגישות המידע (אינטרנט) מקשים על הפעלת צנזורה בישראל. אנשי תקשורת שמסקרים מלחמות כיום הם יותר אנשי תקשורת ופחות אנשי צבא שמפרשנים באולפן.

מלחמת לבנון השנייה, שבאה אחרי גל של ירידה באמון הציבור בצבא, הביאה גל של פטריוטיזם. לאחר המלחמה המצב מתאזן. כיום סביב המצב בעוטף עזה יש ירידה בתחושת הקולקטיביזם בציבור. יש תחושה שהחברה לא מגייסת ולא פטריוטית. האמון בצבא יורד, האמון בפוליטיקה עוד יותר יורד.

חברה ופוליטיקה בישראל