The press radio war: a battle in three stages

The press radio war: a battle in three stages

העיתונות נאלצה להתמודד ולהתאים את עצמה למדיום החדש שהגיע- הרדיו.

השלב הראשון היה הערכה של מידת האיום של הרדיו על העיתונות. השלב השני הייתה התאחדות של אנשי העיתונות ששמו בצד את האויבות המקצועית ועבדו יחד מתוך מטרה לעצור את ההתגברות של המדיום החדש- כשזה לא עלה, היה מעבר לשלב השלישי- קשרים כלכליים בין העיתונות לרדיו. מצב "המלחמה" הזה נותן תמונה רחבה על ההתמודדות של מדיום ישן בבואו של חדש.

השלב הראשון: קונפליקט פנימי- הערכה

העיתונות לא ראתה בהתפשטות הרדיו בשנות ה-20 איום כלשהו. היא אף ראתה בו אינטרס כלכלי בכך שהיא מדווחת סיפורים על המדיום החדש. חלק מהעיתונים עבדו בשיתוף פעולה עם חלק מתחנות הרדיו המקומיות  (חלקם אף בנו/קנו תחנות משלהם) במטרה להעלות את המודעות לגבי סיפורים המתפרסמים בעיתון. העבודה המשותפת הזו לא החזיקה מעמד זמן רב, במיוחד שעולה רמת הפופולריות של הרדיו. ונוצרת מחלוקת בדבר אספקת חדשות לרדיו.

המחלוקת בדבר אספקת חדשות לרדיו:

מאמצע שנות ה-20 עיתונאים החלו לחוש באיום של הרדיו על העיתונות. הדבר היה מוזר נוכח העובדה שלרדיו לא היו שידורי חדשות מסודרים וכוללים, כך שלא הייתה ממש תחרות בין שני המדיומים. תחנות הרדיו עצמן הסתמכו על העיתונים באספקת חדשות שכבר פורסמו ברבים או על ידי עדכון שוטף במהלך היום. אספקת החדשות היומית הזו לא מצאה חן בעיני חלק העיתונאים שקראו להפסקת אספקת המידע. אנשי העיתונות היו חלוקים בין אלו שחשבו שניתן להפיק תועלת משיתוף פעולה עם הרדיו לבין אלו שראו בכך איום לתקפותו של העיתון, בשל חוסר הרלוונטיות של הידיעות שיתפרסמו בעיתונים יום למחרת או במהלך אותו יום עצמו.

סוכנות הידיעות הגדולה AP החליטה להפסיק לספק מידע חדשותי לתחנות הרדיו. תאוצת ההתנגדות הייתה גדולה וצברה חברי עיתונות רבים מאוד שנדרשו למנוע העברת מידע מ- AP לשידורי הרדיו. (הרדיו נאלץ לפנות לסוכנויות ידיעות קטנות יותר). עיתונים גדולים שיכלו להרשות לעצמם קניית תחנת רדיו התנגדו למגמתיות הזו והחליטו לשדר דיווחים על הבחירות הקרבות גם ברדיו, מתוך הכרה כי עידן הרדיו הגיע.

בשנת 1925 הוחלט למתן את האיסורים נגד העברת ידיעות לרדיו שבמילא השתמש במקורות מידע אחרים. עיתונאים שהיו בעד הרדיו ניצחו במאבק הזה אך המתח בין העיתונות לרדיו עלה מחדש בבחירות 1928 בארה"ב- שעד אז עולם העיתונות התחלק בין האנשים שבעד שיתוף פעולה (בד"כ כלל אלו שיש בבעלותם תחנת רדיו+עיתון) לבין אלו שהתנגדו לשיתוף פעולה וראו ברדיו תחרות מסוכנת. שני המחנות עם אינטרסים שונים הביאו את היחס לרדיו למצב לא ברור בתחילת שנות ה-30. לאחר התפטרותו של אלזי רוברסט, נציג הרדיו באיחוד העיתונאים, החלה מגמה של שינוי ושיתוף פעולה בין המחנות.

השלב השני- אחדות העיתונאים נגד הרדיו

בתוך כל המחלוקות והיריבויות קבוצה גדולה של עיתונאים החליטה לשים בצד את המחלוקות המקצועיות ובתחילת שנות ה-30 (תקופת המיתון) התאחדו שני המחנות במטרה לפעול נגד האויב המאיים- הרדיו. בתקופת המיתון להבדיל משנות ה-20 הפוריות הייתה תחושה שאין מספיק לכולם, וכי יש להילחם ברדיו על מנת שלא ישבור את ענף העיתונאות. הרדיו נגס ברווחי העיתון מפרסומות והמשיך להצליח באופן יחסי מבחינה כלכלית בתקופת מיתון קשה. גם העובדה שהרדיו החל להתייעל מבחינת מהירות הפרסום של החדשות והבאתם בשידור חי עם כל העוצמה המלווה אותם, הביאה לזעם רב כלפי המדיום החדש ההולך ומשגשג. כל סוכנויות הידיעות קיבלו תגובה נזעמת על כל שיתוף פעולה עם תחנות הרדיו. בסקר שערכה AP בין חבריה היא נדהמה לגלות שיותר מ- 90% מתנגדים לכל שיתוף פעולה שהוא, גם במקרים של חדשות חשובות, בין סוכנות הידיעות לרדיו. בהסכמה של הצדדים לא היה שיתוף פעולה שכזה ואם היה לעיתונות קדימות על פני הרדיו זה היה קרדיט גדול לעיתון. נקודה חשובה במשבר בין העיתונות לרדיו הייתה בשנת 1933 בניסיון ההתנקשות בנשיא רוזוולט בו היה נוכח כתב רדיו אחד בלבד שהביא לדיווח ארצי בתוך דקות, בעוד העיתונאים עדיין לא התארגנו לביסוס הסיפור. רוזוולט השתמש ברדיו על מנת לפנות לאזרחים ומאז פוליטיקאים החלו עוקפים את העיתונות ברצונם לפנות לכלל הציבור.

הכרזת "מלחמה": הכנס שנערך באפריל הייתה בו חזית גדולה נגד הרדיו, והמלחמה החלה. כל סוג של ידיעה או חדשה לא הועברה מהעיתונות לרדיו, הוגבלו הפרסומות של הרדיו בעיתונות, ולא פורסמו שידורי הרדיו השבועיים במסגרת השירות לקוראים. מי שלא עמד בדרישות היה צפוי לקנסות ולסנקציות. למרות זאת היו לרדיו מקורות מידע משלו, ולכן החלטת איגוד העיתונות לא הצליחה להשפיע בהיקף רחב על הרדיו בהתחלה, ורק בהמשך גם גופים נוספים הפסיקו את אספקת המידע שלהם לרדיו, לפחות באופן ישיר. חלק מהתחנות זנחו כתוצאה מכך את דיווחי החדשות בתכנית השידורים שלהם, חלקן "גנבו" את החדשות מהעיתונים אך רובן פנו לפתרון אחר: בו גם תחנות רדיו הקימו צוותי חדשות משלהן. CBS הצליחה להקים רשת חדשות עולמית בתוך זמן קצר. גם כנסים של אנשי חדשות היו אסורים בכניסה לאנשי רדיו עד לשנת 39'.

הסכם בילטרום: ב-11-12 בדצמבר 1933 התכנסו נציגים מעולם הרדיו והעיתונות במלון בילטרום תחת נשיאי שני המחנות והסכימו על תוכנית שיתוף פעולה בין הרדיו לעיתון. הוסכם כי הרדיו ימשיך לאסוף את המידע בעצמו, תוך שימוש מוגבל במידע מסוכנויות הידיעות- בתשלום, בלא מטרה להתחרות בעיתונים. אך עדין בחשש העיתונות, ההסכם לא נחתם בכתב וללא השתתפות התחנות העצמאיות שלא הסכימו לתנאי ההסכם.

לשכת העיתונות-רדיו והמתחרים שלה:

תכנית העיתונות-רדיו עמדה בפני קשיים רבים. סוכנויות הידיעות הגבילו את תחנות הרדיו בידיעות קצרות, זהות לכלל התחנות ושמטרתם למשוך יותר קוראים לעיתונות. תחנות הרדיו שלא רצו לעמוד בתנאים האלו המשיכו להקים צוותי חדשות משלהם, ואחרות פונות לסוכנויות ידיעות עצמאיות שהחלו מתרחבות ומתחרות בלשכת העיתונות-רדיו. במטרה להתחרות בהן הקימה הלשכה סניף נוסף בחוף המערבי (הראשון היה בניו-יורק). וחוקים הוגמשו בכל הקשור לזמני שידור החדשות ואורכן. הסנטור קלאדס דיל הציב מכשול נוסף כשהביע את התנגדותו ללשכת העיתונות-רדיו בכך שהיא הסכם חד צדדי ואינו משרת את חופש הציבור לדעת. הסנטור תיכנן הקמה של רשת ידיעות בלעדית לתחנות הרדיו שתהיה ללא מטרות רווח. העיתונות הגיבה על כך בזעם, בטענה שלשכה שכזו תשרת את מטרות השלטון בידיעות המדווחות. תוכנית זו מעולם לא הוקמה.

שלב שלישי- הסכמים ורכישות

מתחים ישנים בין העיתונות לרדיו החלו עולים מחדש. באביב 1935 יותר ויותר תחנות רדיו הסתייגו מהסכם הרדיו-עיתונות במקביל להצלחתן של סוכנויות הידיעות הפרטיות. הפער בין הרדיו לעיתונות חזר ובלט. המחלוקת החדשה הייתה בדבר מכירת החדשות המורחבות והכנסת הפרסומים בהן- במטרה להתחרות בסוכנויות הפרטיות. סוכנויות עזבו את לשכת העיתונות-רדיו במטרה להיות חופשיות יותר לפעול ולהתחרות. בהתפוררות איטית של חתימת הסכמים חדשים ויציאה של איגודים מתוך האחדות הסכם העיתונות-רדיו כמעט ונעלם עד קיץ 35'.

אינטרסים של רווח מצד העוזבים את ההסכם ורצון של שליטה מצד הלשכה הביאה להתפוררות מוחלטת של מה שהיה נהוג עד כה, ושנה לאחר מכן כמעט ולא הוזכר הרדיו בנימה שלילית בכנס השנתי. בדצמבר 1938 ניתן לומר כי הסכם זה ורוח הדברים בגינו התנדפו לחלוטין.

מדוע העיתונאות הפסידה במלחמה:

1. אי הרלוונטיות של ההסכם שלא נחתם ולא כלל את כל "שחקני המגרש".
2. אי שיתוף פעולה עם תחנות הרדיו העצמאיות
3. המצב הכלכלי הקשה ששרר בסוף שנות ה-20, תחילת שנות ה-30.
4. עליית מתחים מחדש בדבר מכירת פרסומות לשידורי החדשות.
5. מחלוקת בין איגודי העיתונים השונים

היסטוריה של אמצעי התקשורת - סיכום

היסטוריה של אמצעי התקשורת =- סיכום 2