Friday, September 2, 2011

המיעוט הערבי בישראל

המיעוט הערבי בישראל
– או במילים יפות יותר " ניכור לאומי והשתלבות במערכת הפוליטית הישראלית של ערבים".

תחילת הסיפור בתקופת היישוב – שלטון בריטי בארץ, יש קונפליקט בין הקהילה היהודית לערבית. הכרזת המדינה משנה את יחסי הכוחות. תכנית החלוקה הציעה שטח יותר גדול למדינת היהודים, והערבים שהיו רוב מספרי בארץ חשבו שמגיע להם יותר ביחס למספרם,  וסירבו להצעה זו. כך לאחר הכרזת המדינה החלה מלחמה, הכוללת את כל ארצות ערב. זה רגע חשוב ביחסי ערבים יהודים בישראל.  מלחמת ששת הימים גם היא רגע חשוב ביחסים. בין ההכרזה על המדינה למלחמת ששת הימים קיימים: מדינת ישראל, רצועת עזה שבשליטת מצרים והגדה המערבית שסופחה לירדן. מששת הימים ועד הסכמי אוסלו קיימת גם רשות פלשתינית בישראל- אש"ף.

הקונפליקט בתקופת היישוב: מתחיל ב19 באפריל 1936, המרד הערבי הגדול – לכאורה מלחמת אזרחים. אך לא אחים ולא נעליים, מדובר באותו שטח בו נלחמים אך לא באותו לאום. לא מדובר באחים אלא בשתי ישויות שונות שנמצאות בקונפליקט. כתוצאה מכך מתפתחת תפיסה פלשתינאית והוויה פלשתינאית. פלשתיני = נכבש, מגורש, מוגלה על ידי היהודים. בנוסף ,יש לערבים קושי ברור מול אחיהם במדינות ערב שלא סייעו למצוקתם. קיימות 23 מדינות שחברות בליגה הערבית, כלומר 255 מליון אנשים שלא מסייעים לאחיהם הערבים במדינת ישראל.יש שבר נפשי מאוד קשה בקרב ערביי ישראל דאז (היום פלשתינים). אחרי החלטת הא"ום 181, מלחמת השחרור והכרזת העצמאות מתחיל מאבק אלים שבו ברחו\ גורשו 600 אלף פליטים. הם עוברים לסוריה, לבנו,ן עזה, והגדה, ו150 אלף מהתושבים נשארים בארץ. (20% מכלל התושבים). נשארים בעיקר מהשכבות הנמוכות, הלא משכילות, כפריים שחיו חיים מבודדים מהאוכלוסייה היהודית. יתרה מכך, מתחילים גלי עלייה של יהודים. בשל כך, בשנת 1954 החלק היחסי של הערבים הוא 25 אחוז. בשנת 2000 לפי הלמ"ס החלק הערבי הוא 15 אחוז. רובם מוסלמים והשאר נוצרים בדואים ודרוזים. לפני ששת הימים הם חיו בעיקר בגליל, במשולש, ובנגב- בערים מעורבות.

מ-1948 ועד 1966 יש בישראל ממשל צבאי מלא על ערביי ישראל. משמעותו – מגבילים את חופש התנועה של הערבים ואת זכויות הקניין שלהם. ב-66 מכריז רה"מ לוי אשכול על ביטול הממשל הצבאי, אך עדיין יש המון הגבלות. יתרה מכך, המדינה מפקיעה מערביי ישראל מעל חצי מליון דונם ולוקחת את הפיקוח על קרקעות ההקדש, וכך 40% מהקרקעות שהוחזקו בידי הערבים עוברות לידי מדינת ישראל.

הערבים נחשבים כשווים ליהודי ישראל על הנייר, אך בפועל לא!!

במסגרת מלחמת ששת הימים שטח ישראל גדל פי 2 וחצי עד 3, והוא כולל כעת גם את סיני, עזה, רמת הגולן, הגדה המערבית, ומזרח ירושלים. בשטח זה היו מאות אלפי פלסטינים עוד מ1948 במחנות פליטים. כך מדינת ישראל מגדילה את שטחה אך עושה "עלייה" לכמות גדולה של ערבים.

המיעוט הערבי בישראל נמצא במצב בעייתי – הם צריכים להיות נאמנים למדינה שבה הם אזרחים, אך הם אזרחים בה בעקבות סיפוח (כיבוש). בשנות ה70-80 מעמדם של ערביי ישראל הופך להיות עיסוק פוליטי. תנועות פוליטית ישראליות קוראות ל"טרנספר", להעברת הערבים משטח ישראל. מרבית ערביי ישראל בוחרים לדבוק באזרחותם הישראלית – לציית לחוקי המדינה, ומפתחים הזדהות מהצד השני עם הערבים שהם לא אזרחי המדינה ומצוקותיהם.

***




בפוליטיקה הישראלית הליכוד עולה במקביל לשנים אלו -  וזה לא לטובת הערבים. הערבים מכירים מ-67 במעמדם הנמוך. ב87 פורצת האינתיפאדה, ואחר כך בעקבות הסכמי אוסלו ב93 יש התקוממות
***

הערבים הישראלים מתחילים לצבור כוח פוליטי, הם לא רוצים להתנתק ממדינת ישראל. הם רוצים להיות פעילים בקואליציות בפוליטיקה הישראלית. ב88 קמה המפלגה הדמוקרטית הערבית ברשות דראושה.
הסכמי אוסלו - סדרת ההסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"ף כחלק מתהליך השלום, וזכו לתמיכה של ערביי ישראל, התמיכה והתקווה נגמרו ברצח רבין. בנוסף, המהפך הפוליטי של 96 (ביבי) "שם את המסמר האחרון בארונם של ערביי ישראל". זה מכלה את התקווה של ערביי ישראל. משנת 2000 עד 2005 – חלים אינתיפאדת אל אקצה, אירועי אוקטובר – שרון מבקר בהר הבית ושובר את השקט היחסי שהיה עד אותה העת. כך מתחסלים הסכמי אוסלו במיידי, פורצת האינתיפאדה, יהודים מתפרעים נגד ערבים.זה הביא לכך שבשנים האחרונות קרו בהדרגה מספר אירועים, שאחד מהם הוא ההתנתקות החד צדדית של ישראל. יש עליות וירידות ביחסים ובמוראל של ערביי ישראל. זה רלוונטי בתחום התעסוקה, החינוך ובמיוחד הכלכלה. בתעסוקה- שינויים מפליגים במגזר הערבי  -  אם בשנת 49 ,90 אחוז מהמפרנסים הערבים עוסקים בחקלאות, כיום זה בערך 10 אחוז.
נוצרת תופעת יוממות – כל בוקר הם צריכים להגיע, לעשות את עבודתם ולשוב לכפרם, דרך כמה מחסומים כמובן. יש לכך השפעה כמובן על סגנון החיים ואורחות החיים שלהם.
בחינוך – משנות ה50 חל חוק חינוך חינם גם לגבי האוכלוסייה הערבית. זה מביא לעליה דרמטית ברמת ההשכלה בקרב ערביי ישראל, ולידיעת קרוא וכתוב. מאמצע שנות ה80 לומדים באוניברסיטאות בארץ כ-5 אלף סטודנטים ערבים בכל רגע נתון, וסיימו תואר כ20 אלף עד היום. הם לרוב לא מצליחים להשתלב במרחב העבודה היהודי.

מרכיבים בולטים במדיניות כלפי ערבים: 3 תחומים: כפיפות, הפרדה, אוטונומיה.
כפיפות - פעם הכפיפות של הערבים הייתה לממשל הצבאי. ב-66 הוא בוטל והסמכויות עברו למשרד הפנים. יש תקנות לשעת חירום שמשאירות את הערבים כפופים בצורה מסוימת לממשל הצבאי, והייצוג של הערבים בעמדות מפתח הוא קטן מאוד.
הפרדה – הערבים מופרדים פיזית וגיאוגרפית, לומדים בבתי ספר נפרדים, חיים בנפרד, מערכת החינוך מופרדת.
אוטונומיה – לאחוז גבוה מאוד מערביי ישראל יש מערכות נפרדות , עיתונות נפרדת, ערוצי טלוויזיה אחרים. גם מערכת חינוך. יש להם אוטונומיה בתחומים אלו.

שיוך פוליטי של הערבים: המפלגה הגדולה ביותר שביטאה את רצונה הלאומי של ערביי ישראל הייתה המפלגה הקומוניסטית. היא דיברה על זכויות לפועלים, וכך יצרה מכנה משותף ליהודים וערבים באופן טבעי – דרך היותם פועלים. רוב ערביי ישראל הבינו בתחילת הדרך שאין להם סיכוי להקמת מדינה פלסטינית ולביטול מדינת ישראל, אלא שזה יצטרך להיות 2 מדינות זו לצד זו.

בשנות ה70 קמה תנועות בני הכפר, ב76 ראשי הציבור הערבי קוראים לראשונה לשביתה כללית שמטרתה למחות על הפקעת הקרקעות שדובר עליה קודם. בשנים אלו גם קמו הרשימה המתקדמת לשלום, המפלגה הדמוקרטית הערבית והתנועה האסלאמית – כולן מפלגות ערביות.

ייצוג ערבים בכנסת: באופן כללי הוא תמיד היה נמוך יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. מצבם משתפר מאמצע שנות ה90. יש להם קושי לתרגם את מצוקתם לייצוג בכנסת. התארגנות פוליטית ערבית נתפסת כסוג של איום, ולאוכלוסיה היהודית יש קושי להצביע למפלגות הקשורות בתומכים ערבים.

ברמה המוניציפאלית -  הנבחרים בבחירות נבחרים יותר מאינטרסים מקומיים – שלטון החמולות – ולאו דווקא בשל אג'נדות פוליטיות.

התנועות הערביות מתעצמות כיום, יש להם יותר רצון להשתלב בפוליטיקה הישראלית, וזה הולך יד ביד עם תחושת הקיפוח שלהם.
לסיכום - בישראל חברה שסועה. הערבים הם כעשירית מאזרחי המדינה כיום, והם שונים מכלל אזרחי ישראל מבחינת שפה, דת, לאום, תרבות. כל זאת בתוספת שנים של סכסוך, מביא לכך שערביי ישראל הם אמנם אזרחי המדינה אך לא ממש אזרחים שווי זכויות (וחובות).

ראה גם:


No comments:

Post a Comment