ההסתרה – מורה נבוכים של הרמב"ם כחיבור אזוטרי

ההסתרה – מורה נבוכים כחיבור אזוטרי

כללי:

·          מורה נבוכים הוא ספר טוטאלי: בעל היומרה לגאול את הקורא. הרמב"ם מסביר לקורא את המבנה האמיתי של העולם. מעורר מחדש את כל העוול וכל המוטיבציות של קוראיהו.

·         ספר איזוטרי - במורה נבוכים של הרמב"ם יש סוד: הרמב"ם מגלה לקורא שיש סוד (דבר שאיש סוד אמיתי לא יעשה). על פי הרמב"ם, קורא רגיל לא ישים לב לסוד.

·         המתח בין הסוד להשפעה: לכן יש מתח בין שתי הקצוות: ספר שרוצה לערפל את מה שהקורא קורא, הוא כמעט בלתי ניתן להבנה (ובכך מפתח אצל הקורא עצמאות) למול ספר שרוצה להשפיע על הקורא ולעצב את דמותו.

4 מוטיבציות להסתרה:

1.       מוטיבציה פוליטית. האמת היא מסוכנת.

·         אפלטון (ככלל מבחינה פוליטית הרמב"ם יחסית אפלטוני): כל קהילה לא יכולה להתנהל בשקיפות מלאה. אם כולם יודעים הכל על הכל קהילה לא יכולה לתפקד => מדינה זקוקה לשקרים כדי לשרוד: "שקרים אציליים"/"שקר שיש בו יופי". צריך לכבד את השקר ולשמור עליו. מיתוסים חיוניים לתפקוד של חברה: צריך שכולם יאמינו שבעבר הרחוק האדמה הולידה אותנו. גם היום אנחנו מכנים אותה "אמא אדמה" בדרום אמריקה: "פאטשה מאמא". מכאן שכולם אחים. ולכן השומרים במדינה האידיאלית ילחמו כמו אחים אחד של השני.

·         מכאן שהאמת מסוכנת => הפילוסוף, שיכול לחשוף את האמת, הוא מסוכן מאוד לחברה. אם כל ההמון ידע את האמת, זה יהיה רע להתנהלות הפוליטית של החברה (לדוג' ה"מיתוס" שציונים בבית ספר מחייבים קריירה טובה)

·         הרמב"ם: סוף חלק ג' כ"ח של מורה נבוכים: שתי סוגים של אמונות לקוראי התנ"ך:

א.      אמונות אמיתיות: טענות שהם אמת.

ב.      דעות הכרחיות: הערך אינו נמדד בכמה הדעה היא אמיתית, אלא עד כמה היא מועילה לחברה.

-         דוגמא: הרמב"ם גרס שהדעה שהאל כועס על הרשעים (בתנ"ך, לדעת הרמב"ם,  זה תמיד נגד עבודה זרה), היא לא אמיתית, היא הכרחית: זה גורם לרעים להיות טובים, החברה לא תוכל להתקיים בלי האמונה הזו. (דעת הרמב"ם בעניין היא שהאל כועס זה אוקסימורון. הרמב"ם התנגד להאנשה של תכונות רגשיות ולתכונות נפשיות).

-         הרמב"ם טוען שהתנ"ך מכיל דעות הכרחיות, בשפת אפלטון "שקרים שיש בהם יופי": טענה רדיקאלית שהתנ"ך משקר.

-          שטראוס: צריך להגן על החברה מפני הפילוסוף ומהפילוסוף על ידי החברה.

·         למה כן לספר את האמת? יש אנשים בחברה, המשכילים, שחייבים את האמת, בשביל להתממש כאדם באופן מלא. כדי להיגאל. הרמב"ם שותף למסורת שיש מאפיינים לידע גואל עבור המשכילים.

·         אולם, ידע זה משמיד בשביל ההמון. ולכן חייבים להסתיר אותו: גואל את המיעוט המשכיל, ומחריב את ההמון => שיטת ההעברה היא ההצפנה.

·         השיטה הטובה ביותר להעביר ידע כזה הוא בע"פ: כותב אבן-תיבון, כשאתה מדבר בע"פ יש לך רווח כפול:

א.      שליטה על קהל התלמידים שלך. אתה לא מספר סיפור למי שאתה לא רוצה.

ב.      מסר שאתה מעביר בע"פ הוא הרבה יותר עשיר.

·         כדי בכל זאת להעביר את הדברים בכתב נוצרה המתודה האזוטרית. המתודה מפצלת את הקוראים: ההמון, אלו שלא ראויים לדעת את האמת ועבורם הקליפה היא האמת והמעטים שראויים לדעת את האמת שעבורם החלק הסודי הוא האמת.

·         רבי יצחק שגיא נאור כביקורת על התחלת כתיבת הקבלה מתורה שבע"פ לתורה שבכתב: "ספר שנכתב אין לו אדון/ארון." לספר יש חיים משל עצמו. בכתיבה במורה נבוכים נועדה לכפר על הבעיה הזו שבכתב.

2.       המוטיבציה האירוטית: הריחוק הוא זה שיוצר את התשוקה לחשיפת הסוד.

·         גם הזהר מכיל את הרעיון שהתורה היא הסוד: לעורר את הרצון לחשיפה. ידע שקוף מדי הוא ידע חסר עניין. (יש טענה אנתרופולוגית שבהירות יתר גורמת לשאיפה לתרבות אחרת) עצם ההצבעה.  

·         דוגמת הברייתא של הפרדס במסכת חגיגה כיוצרת תאווה לגילוי הסוד: מי שנכנס לפרדס (מגלה את סוד האמת) לא יוצא בשכרו => ובכל זאת, למרות שמטרת הברייתא היא להרחיק מהסוד, הברייתא עוררה מוטיבציה להגיע לסוד שנמצא בפרדס.

·         עצם ההצהרה בהקדמה על כך שיש סוד בספר, דבר שאיש סוד אמיתי לא היה עושה, מובילה לכמיהה לחשוף את הסוד.

3.       המוטיבציה המהותנית: הסוד הוא מהותי לידע הנשגב. הידע הנשגב ביותר קשה לייצוג לשוני מלא. יש אי התאמה בין הידע לשפה.

·         דוגמא: סודות הגרעין הם סוד, גם כי אם מישהו יגלה אותם זה יהיה אסון חברתי (מוטיבציה פוליטית) וגם כי הם קשים מאוד להבנה (מוטיבציה מהותנית).

·         המטאפיזיקה אינה ניתנת לייצוג מלא במילים. רמב"מ טוען שידע ככל שהוא קדוש יותר כך הוא שקוף פחות. לדוג' אלוהים לא ניתן לתיאור במילים בכלל. האופי החמקמק של האמת.

4.       אזוטריות חינוכית-דידקטית: (רמוזה בחלק א' פרק ל"ג): הבנה מהירה מדי של האמת, עלולה לשבש את דעתו של הרוכש.

·         מבחינה פסיכולוגית ידע ניתן להבנה והפנמה באופן מהיר, אך מבחינה חינוכית האמת חייבת להיקלט לאט: כדי לעצב את האדם מחדש (ולגאול אותו), צריך להאט באופן יזום את קצב חשיפת האמת. המוטיבציה הכי חשובה לדעת מיכה.

·         מקרה פרטי של אזוטריות זו שנתן הרמב"ם בפרק א' ל"ד: כל מה שנלמד מהר מדי, תמיד יעורר דחייה. כי כל הפגמים והחולשות של התיאוריה יחשפו.

·         המאמץ הוא חלק אינרנטי ללימוד. האדם לא צריך לקרוא את האמת אלא להפנים אותה ולגרום לה לעצב אותו מחדש.

·         משל הברקים: המטאפיזיקה אינה ניתנת ללימוד רצוף ושיטתי אלא נלמדת בהבזקים, ב"הארה".

5.       מוטיבציה הנובעת מחשש שאנשי הדת ירדפו אותו בשל דעותיו: תוספת על השיעור מאת דב שוורץ.

השבועה

·         בסוף ההקדמה למורה נבוכים, הרמב"ם משביע את הקורא שלא לספר את הסוד, אחרי שהוא יבין אותו. מורה נבוכים עובר רק ב"אחד על אחד". אסור לקבל עזרה.

·         המשנה אומרת שאין מלמדים מעשה מרכבה, אלא ביחיד.

4 טכניקות הסתרה

4 טכניקות הסתירה של הרמב"ם: הסתירה, הסתרת הסתירה, הפיזור, הקיבוץ לראשי פרקים.

הסתרה מקראית: משל, מילים משותפות (מילה אחת עם משמעויות רבות)

1.       ראשי פרקים.

-         טכניקת העברת הסוד על פי התלמוד כפי שמבין אותה הרמב"ם: על פי חז"ל מעבירים את הידע רק בראשי פרקים. הרמב"ם ממשיך את מסורת ההסתרה דרך ראשי פרקים של חז"ל.

-         אין הכוונה במתן כותרת אלא בהתחלת כתיבת הפרק.

-          מדובר ביצירה אקטיבית ואינטראקטיבית של הידע על ידי התלמיד ה"חכם ומבין מדעתו".

-          יצירתו של הקורא נעשית לבד (כי הרמב"ם השביעה את הקורא שלא יעזר בנוספים).

2.       הפיזור: הרמב"ם מפזר את ראשי הפרקים בכל ספר מורה נבוכים. הספר הופך לכאותי.

-          הדרך להבין סוגייה אחת היא לקרוא את כל הספר. אין פרק שלא עוזר להבין פרק אחר. ספר הוליסטי.

3.       הסתירה:

-          הסתירה החמישית: סתירה דידקטית. כדי שהקורא יפנים את הכתוב, הסופר פותח בכתיבה פשוטה ורק עליה הוא מוסיף גרסא מלאה מורכבת (שסותרת את שכתוב בתחילה). סתירה זו היא לצורך הבנה דידקטית של התלמיד.

-          הסתירה השישית: סתירה פנימית. סופרים בעלי סתירות פנימיות בכתביהם. (כל עמלו של סוקרטס היה לחשוף, לחדד ולטהר סתירות אלו). לא ראוי להתחשב בדברי סופרים כאלו. סתירה שהסופר לא שם לב כי קיימת.

-          סתירה מהסוג השביעי: "מאחורי הסתירות יש סתרים" (ר.נ.אבו-לפיה) סתירה שנועדה כדי להסתיר. יש המכנים אותה "סתירה פוליטית".

4.       הסתרת הסתירה: זוהי הסתירה מהסוג השביעי - המחבר טוען טענה ובמקום אחר בספר סותר אותה תוך ניסיון להחביא את הסתירה.

נושאים כללים בדיון על הסתירה:

·         האם הסוד הוא אחד הצדדים של הסתירה (זוהי דעת שטראוס: הרמב"ם מסווה את הצד הרדיקאלי יותר שהוא חושב לאמת בצד יותר סולידי שהוא שקר) או שתוך הסתירה ניתן להבין את הסוד (דעת מיכה)

·         מכאן עולה השאלה כיצד יש לקרוא את הספר: לדעת מיכה יש מספר סופי של קריאות סדורות קונסיסטנטיות שדרכם ניתן לקרוא את הספר. הספר אינו "פרוץ" לחלוטין.

·         תחילת פרק ב': הרמב"ם מבצע טענת (הטעיית אד הומינן) ad huminen: לתקוף את האדם ולא את הטענה שהוא טוען. האדם מוצג כשואל שאלות ללא למידה מעמיקה ובזמן משגל וכו'. הרמב"ם, בהצגת הטיעון נגד האדם, מציג את האב-טיפוס של הקורא הלא טוב: זה בסדר שאין לך דעות, רק אל תתמסר לדעות הקדומות שלך. כך, הרמב"ם מבקש מכל קוראיו: עמדו בפיתוי, ואל תתמסרו לשיפוט הראשוני של מורה נבוכים. התגברו על הנטייה להתאהב בדעות הקדומות שלך בעת קריאת 'מורה נבוכים': זה מה שקורה בסתירה מהסוג השביעי – היא מחייבת אותנו לנטוש את הדעות הקדומות שלנו על מה שהרמב"ם כתב. 

·         ליאו שטראוס ושלמה פינס (כפרשנים רדיקאליים) טוענים שכל מטרת ההסוואה של הרמב"ם היא הסתרת תפיסת ההתגלות כמיתוס בניגוד לאמת העובדתית.

קריאה במורה נבוכים של הרמב"ם