הרמב"ם על הרצון

הרמב"ם על הרצון (חלק ב' פרק י"ח)

·         הפרדיגמה האריסטוטלית: השלמות של אלוהים: אלוהים שלם לא יכול להיות אלוהים עם רצון. הרצון מעיד על היעדר/חוסר. אלוהים אינו רוצה. לכן אלוהים לא ברא את העולם: אם הוא שלם אז אין לו רצון, ואם אין לו רצון הוא לא יצטרך את העולם.

·         הרמב"ם קורא תיגר על הפרדיגמה הזו. ריקון אלוהים מהרצון היא הפיכתו מסוייבקט לאובייקט.

·         הקשר בין הרצון ליכולת (ברברה טוכמנד: מצעד העיוולת) ברגע שאנשים אוספים נשק ויכולתם להרוג עולה גם רצונם להרוג גובר. במובן מסוים, הרצון מוטה על ידי היכולת. (לא הרמב"ם)

·         הרצון אינו יציב (להבדיל מחכמתו וידיעותיו של האדם): הרצון מגיב למקרים משתנים חיצוניים. (דוגמת הרצון לבנות בית). המשמעות של רצון מגיב ומשתנה: אנשים ניתנים לשליטה, על ידי שינוי רצונותיהם (לדוג' על ידי החמאה לאדם אפשר להשיג ממנו דברים) וגם, אנשים הם צפויים. (לכן אריסטו ישייך לאלוהים חכמה יציבה ולא רצון שהוא תלוי)

·         שרירות טהורה (ב' י"ח): הרצון האלוהי הוא רצון "ספונטני" לחלוטין. רצון שלא מגיב לכלום. (מטאפורה לכח: הכח מורגש רק כשהוא פועל באופן שרירותי ולא על פי החוק). רצון שאין לא סיבה חיצונית. שרירות הרצון היא עיוורת לגמרי. רצון שאינו כפוף לדבר (לא לטוב, לא לחוקי הטבע וכו'). כל הסבר לרצון, הופך את הרצון להיות לא נקי. הרצון האלוהי אינו מגיב לדבר. אלוהים רק רוצה. סיבת הרצון הוא הוא עצמו. רצון שאינו נפעל, אלא רצון מפעיל. תורת התארים השליליים חלה על הרצון האלוהי, מכיוון שכל ניסיון להסביר את הרצון אינו יכול להצליח.

·         האל הוא הרצון, באופן עמוק, לאדם אין שום רצון. האל הוא האישיות החופשית היחידה.

·         המהלך התיאולוגי הכללי של הרמב"ם:

1.       האל האנתרופומורפי/האל של המסורת (האל שרוצה ששיעבדו אותו ואז הוא יעשה דברים טובים).

2.       כדי להשתחרר מאל זה, הביא הרמב"ם את האל של אריסטו (הויה נגטיבה). "אל מושלם אינו בורא עולם"

3.       כדי להיפתר מהאל של אריסטו, הוא מביא את האל עם הרצון הנבדל והשרירותי. אלוהים בלתי ניתן לצפייה. האל הזה יוצא נגד האל של המסורת ונגד האל האריסטוטלי.

כשל הפרויקציה:

·         האני מסתיר את העולם, את הדעה, את הטקסט, את אלוהים וכו'.

·         קסנופניס: "אם בני האדם היו סוסים, אלוהים היה סוס אם כנפיים".

·         פרק יח' נאבק בפרויקציה האנושית.

·         ביקורת הרמב"ם על אריסטו: כשאנחנו אומרים שאלוהים הוא לא בעל רצון אתה אומר את זה בגלל הפרויקציה. שלב ראשון בהתמודדות עם הפרויקציה זה להגיד שאלוהים הוא לא בעל רצון (האל האריסטוטלי), שלב שני הוא להגיד שאלוהים הוא בעל רצון (בלי לחזור לאל המסורתי).

ביקורת על העולם הקדמון של אריסטו:

·         פרק ב' י"ז: מאבק בפיסיקה האריסטוטלית: אריסטו הסיק מההווה את העבר: הוא התבונן בהווה, בחוקי הפיסיקה הקיימים ואמר שהעולם לא נברא, וכל מה שיש זה מה שהיה. הצורות הם נצחיות. להגיד שהעולם נברא נראה מופרך ולא הגיוני.

·         משל הלידה של האדם שגדל באי בודד:  אדם שגדל באי בודד לבדו, יניח שתהליך ההתהוות מאוד דומה להוויה. איך התמונה של הריון ולידה תראה לאדם שלא חווה ולא ידע הריון ולידה? בצורה קטסטרופאלית. הדבר לא נראה סביר בעליל (קיום ללא אוויר, עשיית צרכים בגוף של מישהו אחר וכו'). המהלך האריסטוטלי חוטא בכשל הזה. הוא מכחיש את ה"אחרות" של העבר. להגיד שהעולם קדמון זה לא להבין את העולם.

·         אריסטו הציל את האדם מהשלכת המוכר האנושי על הבלתי מוכר האלוהי: בביטול האל המסורתי. הרמב"ם טוען שאריסטו חטא באותה חטא. אריסטו אמנם לא השליך על אלוהים גוף, אבל בב' י"ז הוא השליך עליו זמן. (השלכת המוכר על הבלתי מוכר) בב' י"ח הוא השליך עליו רצון. שני גישות אלו הם – על פי הרמב"ם – גרסאות להאלהה עצמית. הרמב"ם משחרר את המבט של האדם מעצמו.

·         הרמב"ם תוקף את האריסטוטלים בכלים אחרים משתקף את האל המסורתי. אבל באותה פסיכולוגיה בדיוק: הם חוטאים בכשל הפרויקציה.

·         מכאן שיש אפשרות שבה קדמות העולם נסתרת: אלוהים הוא בעל רצון והוא רצה לברוא.

·         הרמב"ם רק סותר את קדמות העולם (אין הוכחה מופתית לכך שהעולם קדמון). אין הוכחה מופתית לכך שהעולם נברא. הרמב"ם שוב מכניס את הקורא למקום של הספק וחוסר הודאות.

·         העדפת בריאת העולם על פני תפיסת העולם הקדמון: הרמב"ם בב' כ"ה ובשתי מקומות אחרים, דוגל בבריאת העולם. לא בגלל שיש הוכחה מופתית, אלא בגלל שזה יותר סביר פילוסופית.  

·         הרמב"ם מבצע קפיצה לא רציונאלית: הוא מצהיר שאין הוכחה מופתית לעולם קדמון או נברא. הוא מציין שהסתברותית נראה לו שהוא נברא. מדובר בקפיצה של הרצון, אולם הרמב"ם מודע ומציין את זה שאין הוכחה מופתית לקיום הבריאה.

האינטראקציה בין הקורא של התורה לתורה (ב' כ"ה):

·         בב' כ"ה הרמב"ם מציין שהוא לא מאמין בבריאת העולם בגלל שזה מה שכתוב בתורה (אלא בגלל סיבה אחרת, הוא יגלה מה אומרת התורה בגלל שהוא יודע מה האמת).

·         אם הוא היה חושב שהעולם קדמון: הוא היה משכנע את כל הקוראים שהוא קדמון ש"בראשית ברא אלוהים..." זה שטויות. הוא כבר מתיימר ואומר שהוא שכנע את הקורא שאלוהים אינו אנושי בשום צורה (לא כמו שכתוב בתורה).

·         התלמוד, וכל כותבי הטקסטים יודעים (בהסכמה ג'נטלמנית) שהם מעצבים את קוראיהם בלי להודיע זאת לקורא. הרמב"ם כותב לקורא עצמו שהוא יכול לשלוט בדעתו. עושה דה-קונסטרוקציה מוחלטת ופותח בהודעת אשמה שהוא עושה כך. (למרות שנגלה שהרמב"ם די שמרן באופן יחסי...)