תפיסת האלוהים של הרמב"ם

תפיסת האלוהים של הרמב"ם

·         עד היום עסקנו בויה-נגטיבה של אלוהים, יש עיסוק נוסף באלוהים.

·         לקרוא א' ס"ח (לקרוא טוב) וא' ס"ט.

·         כל חלק א' של מורה נבוכים נועד כדי "לנקות את השפה": מילים, עם הזמן, נטענים במשמעות. הרמב"ם מנסה להיפתר ממשמעות זו. (לדוג' המילה 'סטייה'). כדי לנקות את השפה יש לנקות את התודעה. הרמב"ם מנסה לרוקן את המילים ממשמעותן ולתת להם משמעות חדשה לחלוטין.

·         ניקוי התודעה עובד על ידי הכלי של ניקוי השפה.

·         השיא: תורת התארים השליליים. לנקות את אלוהים מהשפה עצמה. אין מילה שנאמרת על האלוהים הטרנסנדנטלי האחד ללא הריבוי. "השם אחד" – השפה מורה על אחד אבל התודעה מורה על ריבוי.

·         אחרי 77 פרקים של הרחקת האל מגיעה הפרק הבא.

פרק (א' סח' - 78)

·         תיאור האלוהים כשכל אחד: אל שהוא אחדות שכל משכיל – מושכל. תיאור האלוהים לראשונה בתואר חיובי. אל חדש ב'מורה נבוכים'.

·         אחרי מאמץ עילאי להרחיק את האל מהשפה. מורה נבוכים מורה טענה פוזיטיבית על האל. סתירה אדירה.

·         א' סח' הוא הפרק האפיסטמולוגי של מורה נבוכים: איך אתה מרגיש שאתה יודע. מאיפה תחושת הודאות? השל "הדבר הלא מובן ביותר הוא תחושת הודאות עצמה" (אפלטון במנון: תורת ההזכרות. אריסטו: החושים מזהים את הרשמים, התבונה מזהה את הצורה. הגוף הוא החומר, התודעה/השכל היא רוחנית ולכן רואה את הצורה הרוחנית.  דקארט: פרק ראשון בהגיונות בתחילת ההגיונות)

·         אריסטו: ההבנה היא הקליטה של הצורה. החושים קולטים את החומר. כדי להבין, צריך לדעת את הצורה. הבנה היא ה"שליפה" מהעולם את הצורה והכנסתה לתודעה. פעולת ההבנה שולת את המהות. כל הבנה היא הכנסה של המושכל לשכל. השכל הוא סך הצורות שהאדם הבין. לאדם יש אפשרות בכח להבין את העולם וכך ליצור אחדות שכל-מושכל. אחדות זו, היא אחדות של האדם עם חלק מהעולם.

·         אלוהים הוא האחדות השלמה בין השכל למושכל. אל שחושב על עצמו. שכל שהוא תמיד בפועל.

·         זיהוי זה של אלוהים עם השכל, מקרב את האלוהים לאדם: אלוהים הוא שכל מושלם. אדם (המתאפיין כזכור בתבונתו) בפועל. בדיוק ההפך מהאל הקודם.

·         האלוהים של הרמב"ם: אלוהים של א' ס"ט: הרמב"ם מייחס לאלוהים את צורת העולם (את מהות העולם), ושל פרקי ההשגחה: בתורת ההשגחה של הרמב"ם אלוהים חושב על העולם (+ אם הדבר מתחבר לאלוהים שחושב על עצמו) => אלוהים הוא העולם. => שפינוזה: פנתיאיזם. אלוהים = טבע.

·         אם ניקח עד קיצוניות את שני התיאוריות האלוהיות של הרמב"ם נקבל רעיונות תיאולוגיים קיצוניים מאוד:

1.       דרך השלילה, עולם נפרד ורחוק לחלוטין מאלוהים: סכנה להגיע לאתאיזם מוחלט.

2.       אחדות שכל-מושכל: סכנה להגיע לפנתאיזם.

·         פרק א' ופרק סח' (הם המסגרת האימננטית) - העוסקים בכך שהאדם מתייחד בשכלו, והשכל הוא האלוהים – תוחמים 76 פרקים שכל תכליתם הוא הרחקת האלוהים מהעולם (הפנים הטרנסצנדנטי). הסתירה לא חייבת להיות כל כך קיצונית, אלא יכולה להיות בין אל המזוהה עם העולם ובין אל החיצוני לחלוטין מהעולם.

·         בהמשך הרמב"ם מבקר את תפיסה זו של זיהוי אלוהים עם השכל כך שכנראה האל המימוני הוא טרנסצנדנטי.

·         מה עובר על הקורא: מורה נבוכים יוזם מבוכה רבה. ספק רב וחוסר ודאות. מי שיזנק לאחת הודאויות יהיה כאלישע האחר. מורה נבוכים בוחן את הקורא: האם הוא יכול להיות חסר ודאות. כל הזמן הייתה תחושה שיש קרבה לודאות, הדיון של אלוהים מסתיים בספק מוחלט.

·         האם הספק התיאולוגי הוא מתודי (יש ודאות בסוף) או שהוא סופי? הרמב"ם משאיר אופטימיות.

·         ביקורת הרמב"ם על א' ס"ח וס"ט: הוא תפיסה אנתרופוצנטרית של העולם: אדם הרואה את עצמו כמרכז העולם. לא רואה כל מה שאינו חלק ממנו. ריקון אלוהים מהיפעלויות => נשאר רק שכל. זה פרויקציה. להגיד שאלוהים הוא שכל => להגיד שאלוהים הוא אדם.