ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: מהות הדמוקרטיה

אחד מהכשלים הבולטים ביותר בשיח שקשור לנושאים כדוגמת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית הוא שהתמונה של כל אחד מהשותפים לגבי הערכים הנדונים, שונה. כדי להתחבר לשאלה האמיתית המצויה במרכז הדיון, כדאי לסלק את שאלת המשמעות של המונחים.

יש מילים תיאוריות בעיקרן. "הדבר הזה חמוץ", מבינים, פחות או יותר, למה הכוונה; יש מילים תיאוריות שקשה יותר להבין את המשמעות, בכל מקרה, מדובר על מילה של סקאלה, ומילה שמתארת (אם אוהבים חריף, חריף = טוב; אם לא אוהבים חריף =! טוב, יש להוסיף הערכה, כדי שהתיאור יהפוך למילה שיש בה ציון.

יש מילים הערכתיות בלבד. "טוב לי", למשל. אם משהו טוב, הסתירה לו = רע. אי-אפשר להתנגד לטוב, זה לא ניתן להבנה. שאלה מעניינת דנה בשאלה האם אפשר לתאר מילים הערכתיות.

אנחנו נדבר על מילים הממוקמות באמצע. אמור להיות להן תוכן מתאר, אולם הן גויסו למלים ערכיות, נתנו להן הגדרה משכנעת.

"דמוקרטיה" היא מילה מובהקת לסוג הזה, משום שדמוקרטיה זה מרכיב במיון של תורת המשטרים, שמתאר את המשטר בחברה מסוימת. דמוקרטיה היא גם, ובימינו – בעיקר – אידיאל. זה לא לומר על מישהו שהוא נמוך, או על אוכל שהוא מלוח, זה לומר שהוא לא טעים, זה לא רק לתאר, זה גם לתת ציון. כשאומרים על מישהו שהוא לא דמוקרטי, זו כבר אמירה שזה לא טוב, ואם הוא לא מתיישר עם דמוקרטיה, על אחת כמה וכמה.

אי-אפשר לנטרל את המונח הזה, משום שדמוקרטיה, אכן, גם אידיאל. אין הרבה אנשים שאומרים שדמוקרטיה אינה דבר טוב. דמוקרטיה = רעיון מסובך, אך אי-אפשר לקחת ממנו את העובדה שיש בו אלמנט אידיאלי.

השאלה: האם אנחנו רוצים לשמר בדמוקרטיה את האלמנט התיאורי? האם דמוקרטיה תהיה "כל מה שהוא טוב בפוליטיקה"? שמא מדובר על משהו שמזהה סוג מסוים של רעיונות פוליטיים. רות טוענת שחשוב לנו לשמור על המילה "דמוקרטיה", על המושג ועל האידיאל, לא רק כדבר שהוא שווה משמעות לכל דבר שהוא טוב, אלא כתיאור של מאפיין ספציפי, בצורה שבה חברה מתמודדת עם הבעיה הפוליטית היסודית שלה.

לפנינו חברה המורכבת מפרטים, שמרכיבה מדינה.

היחסים בין החברה לפרטים = קבוצות, שיכולות להיות אתניות, דתיות, לשוניות, מקצועיות, חברתיות-כלכליות, מגדריות ועוד.

החברה = סך כל הפרטים והקבוצות שנמצאים בתחום הטריטוריאלי משפטי, שזו המדינה, שהיא היחידה הפוליטית שמאגדת את כל הפרטים בחברה.

איך מארגנים את החברה הזו, את המדינה, שאמורה לעבוד בשביל הפרטים? יש שאלות יסודיות בנוגע לזהותו של מקבל השירות מהמדינה, ושאלות בנוגע לשירות עצמו. כל הוויכוחים אינם קשורים לשאלה באשר לאופי המשטר במדינה.

כבר בימיו של אריסטו החלו למיין צורות משטר.

קרטיה – שולט. התחילית – מתארת את זהות השולט.

אריסטו – אצילים, אריסטוקרטיה – שלטון האצילים; פלוטוקרטיה – שלטון העשירים וכו'.

דמו – עם. דמוקרטיה – שלטון העם. הדמוס הוא אחת מצורות השלטון שמאופיינת בזה שהשלטון הוא בידי הציבור.

איך עושים שלטון עם?

הדוגמה הקלאסית היא אתונה, שלא בטוח שהייתה עונה על התיאור הדמוקרטי של ימינו, משום שרק הגברים החופשיים נכללו בדמוס.

אם כן, יש לנו את הספקטרום:

<------------------------ מי מבני החברה משתתף --------------------------->

ככל שפחות משתתפים, מתרחקים מהדמוקרטיה.

מי מחליט?

<-בכל עניין מחליטים כולם -------------------------- דמוקרטיה ייצוגית->

מבחינה פורמאלית, ההחלטה של כולם = הדמוקרטית ביותר.

כיום מפותחת הדמוקרטיה הייצוגית, מה שמעלה את השאלה הבאה –

איך בוחרים את הנציגים?

בתיאוריית הבחירה של הנציגים מתעוררות שאלות חשובות רבות, למשל: של מי המנדט שמקבלים הנציגים? מה הנציג חייב לאזרח? אחת השאלות שהתעוררה בארץ, בעניין ההתנתקות, הייתה בדיוק בנושא הזה. אלו שאלות עמוקות מאד ביחסים של הנבחר-שולחו.

יש קשת גדולה מאד לשאלות לעיל, משום שהן דמוקרטיות, הן עונות על התנאי הראשוני ש-מקור הסמכות של המחליטים הוא העמדה של הכפופים, של הציבור.

(אחד מהאלמנטים היסודיים שקשורים לדמוקרטיה ייצוגית – השאלה בדבר הדרך שתאפשר לבחור את הטובים ביותר לשלטון.)

לעתים, יש לנו קבוצות רבות, שיוצרות קואליציות משתנות, שבחלק מהסיטואציות מקבלות החלטות המנוגדות לדעת הרוב.

האם זה דמוקרטי? האם ש"ס, למשל, סוחטת, שמא היא עושה מה שעושים כל העת בדמוקרטיה?

שיטה נשיאותית ואחרות = דמוקרטיות, משום שהן ביטוי (לא מושלם, אך) אפשרי לדרישה היסודית של הדמוקרטיה, שבסופו של יום, המנדט והלגיטימיות של השלטון תלויים בבחירות כלליות וחופשיות.

יש שאומרים כי דבר זה מינימליסטי. מדובר על תיאור, אך די גרוע, משום שיתכן מצב בו ייבחרו לשלטון, באופן חופשי, אנשים רעים, כוחניים, גזעניים, שיחוקקו חוקים קטסטרופליים, והמדינה אולי תהיה דמוקרטיה, אך דמוקרטית פסולה מבחינה מוסרית. זו סכנה, העומדת לפתחן של דמוקרטיות, משום שבמקביל לקני המידה התהליכים (של "מי מחליט ואיך/...") – יש את קני המידה המוסריים. היטלר, למשל, עלה לשלטון בצורה דמוקרטית, אולם פעל באופן לא מוסרי. חשוב לנתק בין השאלה "האם הדבר הזה דמוקרטי?" ובין השאלה "האם הדבר הזה מוסרי?". יש הבדל בין אמירה שדבר מה אינו דמוקרטי, לאמירה שהוא אינו מוצדק.

יש דברים שאינם דמוקרטיים ואינם מוצדקים, כגון: פגיעה בזכות הבחירה של הנשים בשוויץ. זאת, משום שהדמוקרטיה במובן הבסיסי שלה דורשת שכולם יבחרו. כך, אין זה מוסרי, אך גם מנוגד לרעיון התהליכי של הדמוקרטיה. יש דברים שדי ברור שהם דמוקרטיים, בעוד חלק מהציבור סבור שהם אינם טובים, ויש דברים שחלק מהציבור סבורים שהם לא טובים ולא דמוקרטיים (כגון: הוויכוח על פיצול סמכותו של היועמ"ש).

אפשר לומר שהדמוקרטיה במובן הצר ביותר שלה – המובן התהליכי – יש דברים שגם אינם מוצדקים וגם אינם דמוקרטיים.

דוגמה: מדיניות הרווחה. הרעיון הזה קשור לשאלה – האם בדמוקרטיה, השאלה לגבי היקף הרווחה וכו' היא שאלה פוליטית שיש להחליט במסגרת הדמוקרטית, של החלטת רוב וכו', שמא מדובר על שאלה עקרונית, שיש להוציא מהדיון הזה?

כאן מגיעים לשאלת הדמוקרטיה המהותית.

יש שאומרים שדמוקרטיה היא יותר מהזכויות ההכרחיות למימוש הדמוקרטיה במובן התהליכי (חופש ההתאגדות, חופש הביטוי וכן הלאה), אלא – מדובר גם על מגבלות על מנגנוני ההחלטה הפוליטיים. המגבלות האלו יכולות להיות: פורמאליות (הפרדת רשויות), מטריאליות-תוכניות (אמירה שיש דברים שגם הרוב אינו יכול להחליט).

בדרך-כלל מגדירים את המגבלות המטריאליות כזכויות אדם. אלו דברים שגם לשליט מוסמך אסור לעשות. אין לשליט חופש מלא. אומנם יש לו מרחב, אך יש לו גבולות, שהן אילוצים על פעולת השלטון. רות אומרת כי יש מקום להטלת אילוצים על פעולת השלטון.

השאלה בה נעסוק כעת אינה השאלה המוסרית "האם נכון וטוב להטיל הגבלות על השלטון?", אלא "האם הגבלה זו ראוי לה שתהא מאפיין הגדרתי של דמוקרטיה?".

כל שלטון חייב לא לפגוע בזכויות אדם, גם שלטון שאינו דמוקרטי. ההכרזה על זכויות האדם לא חלה רק על הדמוקרטיים, היא חלה על כל שלטון ועל כל פרט, משום שהזכויות אישיות. זהו דיון מוסרי מקדמי.

כיוון שכך, אנשים וחברות צריכים לפעול במסגרת האילוצים.

אולם,

אין מדובר על מאפיינים של דמוקרטיה, אך בהחלט יתכן וויכוח על השאלה על דברים שעברו את המסגרת התהליכית ומעוררים בעיה במסגרת המהותית. השאלה שלנו תהיה "האם החוק שעבר בכנסת הוא אנטי-דמוקרטי?". שאלה זו תיצור לולאה אינסופית. היא תגרור תשובה שאין זה טוב וכו'. רות רוצה להשאיר את השאלה הזו פתוחה. היא לא חושבת שנכון יהיה להציג את אלו שחושבים שאין כאן פגיעה בזכויות אדם כאנשים שאינם דמוקרטיים. הם דמוקרטיים, הם שמים דגש על אופן קבלת ההחלטות ופחות על תוכן ההחלטות. אם אני מקבלת דמוקרטיה כ"טוב", אני מוותרת על האלמנט המתאר של הדמוקרטיה...

בוביו מזהיר, מהנקודה הערכית שלו, מהפיכה של הדמוקרטיה לכל דבר שאנחנו חושבים שהוא טוב. הדבר יפגע ביכולת ההישרדות שלה, לדבריו.