רעיון הברית על פי הרטמן

הרטמן עוסק במערכת היחסים שבין האדם לאל על בסיס מסגרת הברית. הרטמן מציג מודל של ברית אשר מבטא שותפות בין האל לאדם ואחריות של האדם בהיסטוריה. הרטמן בונה את מושג הברית בשני שלבים, בשלב הראשון הוא בונה מסגרת תיאולוגית דרך הסיפורים במקרא המניחה את הרעיון הפרדוכסאלי בדבר הגבלה עצמית של האל, ובשלב השני ברעיון הברית  הוא מרחיב עוד את האחריות האנושית, בצד האחריות לציית לדבר האל, כוללת הברית מעתה גם אחריות לפרש את דבר הברית. על מקיימי הברית לא רק לקיים את דברי הברית אלא גם לעצב באופן ממשי את משמעותם ותוכנם.

הנחות היסוד שלו לתפיסת רעיון הברית הם: ראשית, הבריאה משקפת את חירותו של אלוהים- ברא את העולם כרצונו, רצה לבנות את העולם. ויכול היה לבחור שלא. שנית, במושג האדם כ"צלם אלוהים" – כמו שאלוהים הוא בעל חירות האם לברוא או לא גם האדם הוא בעל חירות מוחלטת. האדם דומה לאלוהים בחירותו. שלישית, האדם ואלוהים שותפים למעשה הבריאה, ואלוהים הופך להיות אלוהי היסטוריה. עד בריאת האדם אלוהים היה אלוהי הטבע. כאשר האדם נוצר הוא הופך את אלוהים להיסטורי, והוא שותף בבריאת העולם.

על בסיס שלוש טענות אלו הוא מציג תזה. החל מבריאת העולם  ועד התפיסה התלמודית מתפתחת מערכת יחסים בין האל לאדם בה האדם מרחיב את חירותו אל מול פחות נוכחות אלוהית.  מערכת יחסים זו, מתפתחת לאורך שלוש בריתות במקרא כפי שמסביר הרטמן, ולכל ברית יש השלכות לזו שבאה אחריה. מאוחר יותר ישנה הרחבה של מושג הברית, לכך שלאדם אחריות לפרש את דבר האל ולא רק לציית להם. האל 'לומד' להגביל את עצמו על מנת לטפח תודעת ערך וכבוד אצל האדם ולתת לו להיות שותף ובן ברית.

בשלב הראשון ,במקרא, האדם הראשון מקבל ציווים כמו "פרו ורבו", "מכל עץ הגן אכול תאכל", וכשלא נשמעים לו הם נענשים. עם הזמן החירות המוסרית של האדם מתרחבת, ואצל נוח כבר יש ברית. הברית עם נח היא אומנם הבטחה ללא תנאי, ולנח אין יכולת בחירה, אבל היא שלב בדרך להדדיות של הברית בהמשך. האל מתחיל להכיר באפשרות הבחירה ברע של האדם ומתחייב בפני נח לא להביא עוד מבול לעולם. בברית ראשונה זו מתחילה ההכרה בזכות האדם בבחירה ובעצמאות  לאחר מכן הרחבת החירות המוסרית בברית אברהם אבינו על רקע שיח מוסרי בסדום ועמורה. פה כבר לאברהם יש יכולת מו"מ מול האל, (מעין סחר-מכר על סדום),והוא ניצב כאישיות עצמאית מול ה'. מעבר לכך, לא רק שלאדם יש אוטונומיה אלא הוא גם רשאי לקחת אחריות ולבקר את מעשי האל ולהתווכח איתו. האדם הינו שותף מלא במציאות ויש לו אחריות על המתרחש בה. לאחר ספר בראשית ותהליך התפתחות ממשפחה בודדת לעם עברי אוטונומי העם מגיע למדבר וחותם ברית עם אלוקיו. מחויבות הברית אינה תלויה בהצלה משעבוד, אף לא בהבטחת שכר או באיום בעונש בעתיד. הנאמנות נובעת מאהבת ה' ומקבלה מרצון של מתת מצוותיו. האל מגביל את עצמו ונוצרת שותפות בין האדם והאל ביצירת המציאות וההיסטוריה. אך בשלב זה יש עדין אחריות מלאה של האדם בהגשמת רצונו של האל ולהגשמה של דברי האל שנתגלו בתורתו.

השלב השני הוא החירות הפרשנית הלימודית, שבאה לידי ביטוי אצל החכם לאחר שכבר אין התגלות אלוהית. הוא מרחיב עוד את האחריות האנושית, בצד האחריות לציית לדבר האל, כוללת הברית מעתה גם אחריות לפרש את דבר הברית. על מקיימי הברית לא רק לקיים את דברי הברית אלא גם לעצב באופן ממשי את משמעותם ותוכנם. הרטמן מציב כמודל את החכם התלמודי, כאשר לומדים חשים די ביטחון לפרש את השלכותיו של מה שקיבלו מנביאיהם. כאשר תוכנה של ההתגלות מתפתח כאילן צומח והולך של הלכה ופרשנות – רק אז מגלים היהודים, אנשי הברית, את בגרותם ואת מלוא שותפותם עם האל.

לסיכום, רעיון הברית זהו תהליך התפתחותי היסטורי שמאדם צייתן מוחלט מגיע לחירות מוסרית ומתרחב עד לחירות של האדם להחליט ולפרש את דבר ה' כראות עיניו ולעצב את תפיסת עולמו. האדם הופך מאוד אוטונומי, עם זאת הוא מקבל מצוות כפויות מלמעלה.