מבוא להיסטוריה פוליטית: רוסיה לפני ואחרי המהפכה הבולשביקית
הצ'קה
כיורשת של האוכראנה. "העם מכיר את השפה ואת המנהגים... אי-אפשר לנצח נגדם...
הדבר היחיד שאפשר לעשות" כדי להישרד הוא להצטרף. ישנו ויכוח כיצד הצ'קה צמחה
למימדים שכאלה [עד שהייתה לק.ג.ב, גילגולה הסופי, בשם בהיקף ובמתכונת (?). ישנן
שתי תיאוריות בנושא: (1) גידול בירוקרטי פראי של ארגון שממלא כל אחריות בתחום.
כאמור, הארגון גדל על רקע ניסיון להביא סוף למלחמת האזרחים... הארגון מגדיל את
תחומי שליטתו. עד אחריות למשל על התחום של פשיעה כלכלית. (2) תיאוריה נוספת: החלטה
מודעת של לנין כחלק מהשלטת טרור; כחלק מפירוש ישיר מדי של "דיקטטורה של
הפרולטריון". טרור עניינו לשתק אופוזיציה או לחסלה.
ב-
1918, 22 איש הוצאו להורג. במחצית השנייה- 6,000. ב- 1919- 10,000 ועד סוף המלחמה
סה"כ: 50,000. ב- 1920, עם תום המלחמה, 50,000 מקרים נוספים. ככל שהבעיות
גדלות והצורך בשליטה מתעצם כך מתעצם היקף ההוצאות להורג. הצ'קה היא מכשיר מדיניות
ראשון במעלתו, בהיותה תחת שליטתה הישירה של הנהגת המפלגה.
בשנה
הראשונה של המהפכה הבולשביקית הורגש ספק גדול לגבי נצחון הבולשביקים במלחמה האזרחית. לאחר
התפרקות הצבא במלחמת העולם הראשונה... רוב הגנרלים של הצבא הם כמובן תומכי המשטר והמשפחה
הצארי סטית. אלו נתמכים ע"י גורמים מערביים ובכללם 200,000 חיילים מערביים
הפולשים מצפון וממזרח. הבולשביקים, מעט לאחר ההפיכה, כדי לתת סתירה למורל
וללגיטימיות של סוג המשטר, הוציאו להרוג את משפחת המלוכה. מדינות המערב, כמו לאחר
מרד הבוקסרים בסין, מבקשים לתפוס שאריות של רוסיה. ואולם הדבר לא צולח בידם: ראשית
מפני ההתארגנות הבולשביקית המהירה יחסית; ושנית, מפני ההתנהגות של הצבאות
הלבנים שהובילו לפוגרומים באוקראינה (האומדנים הנמוכים: 100,000). הדבר נעשה לאורך
הקמתה של מדינה בולשביקית למעשה. הרבה עיתונאות ודיווחים מביאים את הדבר לאוזני
המערב. ארה"ב, צרפת, ובריטניה, בגלל אותן תופעות אנטישמיות קיצוניות מסיגות
בזו אחר זו את תמיכתן מן הלבנים. למשל: הצ'קה נכנסת לשגרירות בריטניה ואנשיה
הורגים את הנספח הבריטי הימי (שהיה גם מרגל למעשה). מעשה זה הביא את צ'רצ'יל להבנה
שקם מולו משטר אימים, משטר ברברי.
הצבא
האדום נלחם בצורה קלאסית נורמלית, כצבא רגיל; ומצד שני בצורה חדשה, כארגון פוליטי,
רווי פוליטיקה. נוצר פונקציה חדשה, הקומיסאר הפוליטי, שהוא בעל המילה האחרונה
באופן כללי. (הקומיסאר לדעת שניידר התגלגל לקצין החינוך). הדבר השליט את מרותה של
המפלגה בצבא, שכן הקומיסארים היו שליחי המפלגה. חלק מהקצונה המקצועית [הלבנה]
עוברת להילחם עם הצבא האדום תמורת כסף (!), והדבר מעורר ויכוח בין סטאלין לטרוצקי.
בשלב מסויים נעשה ניסיון לקיים את הצבא האדום כצבא ללא דרגות. הבולשביקים דאגו
לקיומן של יחידות עילית שתהיינה נאמנות לשלטון המפלגתי. למשל יחידת המלחים הבאלטים
ששומרת על פטרוגרד [לימים לנינגרד]. מלחמת האזרחים התחילה מגיעה אל סופה סוף 1919
תחילת 1920 ואחד הסימנים לסופה הינו הסגת הכוחות המערביים ע"י המעצמות.
בתוך
האימפריה הרוסית ישנם 53 עממים. לימים תעמול בכך ברה"מ בהקמת 16 רפובליקות
עצמאיות [פורמלית]. מיד תו"כ המלחמה התחילו הבולשביקים לטפל בבעיית הלאומים
באופן הפוך כאמור לדרך שנוהלה ע"י הצאר: אלו יוכרו (אוטונומיה תרבותית
ולשונית) בתנאי שייטלו חלק במאמץ המלחמתי ובתנאי שהתרבות והחינוך יעוצבו בכיוון
בולשביקי ובראש השלטון המקומי יעמדו בולשביקים. תנאי נוסף ואמצעי נוסף: השתתפות של
בני הלאומים השונים אל הצבא האדום.
הלאומים
הגדולים בעלי היסטוריה של שאיפה מפותחת לעצמאות (פולין, המדינות הבלטיות ופינלנד)
הדבר לא הצליח: הוקמו מדינות אנטי-בולשביקיות. במיוחד למשל פינלנד שבה ניצחו
הלבנים, ובה הוקמה דמוקרטיה
פרלמנטרית ששרדה עד מלחמת העולם השנייה. ביתר המקומות הצליח הדבר. בחלקים הפחות אירופיים, היינו מרכז אסיה, הייתה
קשורה שאלת הלאומיות עם שאלות של מסורתיות לשון ודת. מרכז אסיה מחולקת לרפובליקות
איראניות (דוברות פארסי) ורפובליקות טורקמניות (דוברות ט'). סטאלין התייחס לחלוקה
זו והגיבה כלפיה בצורה טובה. הוחלט להקים קונפדרציה, איחוד של רפובליקות עצמאיות,
ולא מדינה אחת.
הבולשביקים
שסוף מלחמת האזרחים תביא גם סוף למלחמת המעמדות. ממילא צריך שתתקיים, כך חשבו זהות
חזקה בין המדינה לבין הפרט. "ברית המועצות מעולם לא הצליחה לצאת מן השלב של
הדיקטטורה של הפרולטריון".
ההתנגדות
הפנימית הרלוונטית האחרונה (פבואר 1921. דוכא כעבור חודש) הייתה של מלחי הצי
הבלטי, שהיו כאמור חיילים נאמנים של הבולשביקים. אלו מרדו בשם העקרונות של המהפכה
הסובייטית. הם דרשו ביטול של הצנזורה; שהבחירות, בתוך הסובייטים למשל, יתנהלו באופן
חשאי ולא בהרמת יד וספירת קולות נוכח המצביעים; שתתנהלנה בחירות חופשיות כולל
קיומה של אופוזיציה; שיהיו איגודים מקצועיים חופשיים; שתוקם ועדת חקירה לבדיקת
מעמדם-מצבם של האסירים הפוליטיים ועובדי הכפייה; חופש לאיכרים לייצר מה ואיך שהם
רוצים [היינו בניגוד מסויים לתכנון מרכזי מוחלט וקולקטיביזציה גמורה של האדמות
ואמצעי הייצור].
אי-אפשר
היה מבחינת השלטון להיענות לדרישות הנ"ל. המוסדות הכלכליים המרכזיים נותרו
בידי המדינה אך ניתנה מידה מסויימת של חופש לייצור עצמאי קטן היקף ואף לצמיחתם של
קואופרטיבים קטנים. החורף של 1920-1 הביא, בעקבות המדיניות הכללית, למותם מרעב של
3 מיליון איש. שחרור הלחץ, בהתאמה לאותה היענות לדרישות המלחים, הביאה לצמיחה יפה
של הכלכלה הרוסית עד כדי ייצור עודפים. המרד חוסל תרתי משמע: אמנם הייתה זו יחידת
עילית, מבוצרת, עם נשק רב. השלטון המרכזי מצליח לנצחם עם כוחות גדולים של הצ'קה.
הדבר היווה גם לקח על התנגדות לבולשביקים.
מוסדות.
הסובנארקום,
הממשלה הסובייטית. המועצה לעבודה והגנה. מדובר בריבוי מוסדי בהקמת המדינה החדשה.
ברם, היו אלה במידה רבה חותמות גומי להחלטות המפלגה. רבים מן הדמויות המרכזיות
אחזו בשני כסאות, מפלגתי ומוסדי. לנין טבע מושג של ריכוזיות דמוקרטית,
היינו מנגנון בעל 4 סעיפים, שנראה מבחוץ דמוקרטי ובפועל שלט ביד חזק. (1) כל
מוסדות המפלגה נבחרים; (2) כל מוסדות המפלגה מצויים תחת ביקורת; (3) משמעת מפלגתית
קשוחה. המיעוט במפלגה כפוף להחלטות הרוב; (4) מוסדות המפלגה הם מוסדות היררכיים
והמוסדות הנמוכים כפופים לגבוהים. המנגנון הוא גמיש למדי באופן שניתן בכל פעם
להדגיש לפי הצורך יסוד אחר בו. ועדה מסדרת מינתה שתי ועדות מרכזיות: משרד המנהל,
פוליט-הביורו, מנהל פוליטי. ב- 1921 היה סטאלין חבר בשני המוסדות. ב- 1922 לנין
דואג שסטאלין ימונה לתפקיד השלישי, החשוב מכולם, היינו המזכיר הכללי של המפלגה.
הצ'קה הייתה לכן תחתיו (?). ואף שכך סטאלין מצא עצמו בבעיה: מול הנהגה קולקטיבית;
מול דמויות חזקות כמו טרוצקי.
התגברות
מחלתו של לנין הביאה למותו בינואר 1924. פאני קפלן, מהפכנית בולשביקית ממוצא
יהודי, ניסתה לרצוח את לנין (1918). זו ירתה שלושה כדורים, ופגעה. יש שקשרו את הידרדרות
מחלתו עם פציעה זו. סטאלין מארגן את טקס הקבורה ואת חניטתו של לנין. טרוצקי ממודר
מן החגיגה של סטאלין. ב- 1924 ברור שעל רקע אי-ההנהגה יצוץ מאבק.
בברה"מ
מצויה באותה עת הנהגה קולקטיבית. בצד התיאורטי המתון, כמייצג הסקטור החקלאי, מצוי
התיאורטיקן בוכארין. בקצה המהפכני מצוי טרוצקי... שבא מן המנשביקים, נאמן לנין,
שהלך ופיתח תיאוריה לפיה אין לעצור את [התהליך הדינמי של] המהפכה ברוסיה והיא
מוכרחה, גם בתגובה לדינמיקה הקפיטליסטית שבמערב, להמשיך מערבה, אל גרמניה
ובריטניה. טרוצקי התבונן במלחמה מול פולין, שבמהלכה הגיע הצבא האדום עד ורשה וזו,
פולין, נגאלה ע"י הצרפתים [מפחד השתלטותה של המהפכה הבולשביקית מערבה].
סטאלין לע"ז חשב שהדרך היחידה בה תשרוד המהפכה יהא בתוך מדינה אחת סגורה...
[ובכלל זה תהליך הקולקטיביזציה שיחל על-ידו] בין השאר כדי להפיג את המתח עם הרעיון
המרקסיסטי המתייחס להשלמת השלב של תיעוש מסיבי וביצוע חלקה של הבורגנות בתהליך
הדיאלקטי. עליהם יש להוסיף את זינובייב וקמינייב השולטים במפלגה בפטרוגרד
ובמוסקבה. סטאלין כורת ברית עם ז'ינובייב, קמינייב ובוכארין, ומתחיל להשתמש בסעיף
האנטי-סיעתי בו השתמש לנין בוועידות הקודמות: "סטאלין מצביע על טרוצקי ואומר:
'הנה, סיעתיות'". על-אף הדיקטטורה צריך תמיד מידה של לגיטימיות; והגישה של
טרוצקי [להשתמש בצבא האדום להשליט המהפכה מערבה] הייתה בלתי-פופולארית על רקע ההרס
והאבידות הרוסיות במלחמת העולם הראשונה. "סטאלין מאוד ניגן על זה... טרוצקי הוא איש שרוצה במלחמה". לאליטה
הציג זאת כך: אם ניתן את הצבא האדום בידי טרוצקי ייבצע הלה הפיכה וישתלט על
המדינה. סטאלין מצליח להדיח את טרוצקי והלה נטה לתפקידים אחרים. לאחר שנתיים הוגלה
לגלות פנימית וכעבור מספר שנים נוספות ניתנה לו ב- 1929 רשות לצאת את גבולות
ברה"מ. סטאלין התחרט על כך, בשל הכריזמטיות של טרוצקי. הלה ניהל הטפה
אנטי-סטליניסטית מחוץ לברה"מ. לנין הקים את האינטרנציונל השלישי שתפקידו
לדאוג למהפכה עולמית. תחת סטאלין הפך האינטרנציונל לאיגוד של מהפכות קומוניסטיות
ששירתו אינטרסים של ברה"מ. טרוצקי מקים את האינטרנציונל הרביעי ומורה כי
המפלגות הקומוניסטיות האמיתיות אינן צריכות להתעניין בברה"מ כי אם במהפכה
עולמית. טרוצקי עבר בצרפת, בנורבגיה ולבסוף קיבל מקלט מדיני במקסיקו, משם ניהל
מאבק נגד סטאלין, עד שנרצח ב- 1940 בעזרת דוקרן קרח.
סטאלין
פונה לטפל ביעדים הבאים, במזכירי המפלגה בפטרוגרד ומוסקבה, זינובייב וקמינייב. הוא
כורת ברית עם בוכארין, דוחק את השניים מתפקידיהם, ולבסוף עושה כנ"ל לגבי בוכארין.
דחיקתו של זה נעשית על רקע המאבק בנושא הקולקטיביזציה (על-גב ריכוז כוח אדיר בידי
המפלגה והלאמה של הכוח התעשייתי והחקלאי ברוסיה). הוא מעמיד במרכזו את הקולחוז,
שבמרכזו חקלאות מתועשת, שבמרכזה: הטרקטור. לנין הוא שמפיץ את החשמל בגבולות,
וסטאלין- את הטרקטור ותיעוש החקלאות כנ"ל. הלאה מזה: סטאלין מחליט שא"א
שיתאפשר קניין פרט בעסקי הנפט. כדי לתחזק את המהפכה, יש להרחיב את הבסיס הפרולטארי
ולפיכך יש להקים תעשיות וממילא לגרום למודרניזציה של ברה"מ (מדינה שאינה
מצויה בקשרים טובים עם אף מדינה).
ההגיון
בקולקטיביזציה: האופן היחיד לייצר עודפים במדינה שכזו הינה באמצעות הסקטור החקלאי.
וכדי שהעודפים לא יימצאו בידיים פרטיות הסקטור מולאם; וכדי שעודפי הייצור שלו
יגדלו- התיעוש והמודרניזציה. הקולחוז הראשון מוקם בקאווקז. הקולאקים, בתגובה
שורפים את הציוד החקלאי שלהם ושחיטת הצאן. השלטון המרכזי מפעיל יותר כוח אך בהמשך
יוצרת מערכת בירוקרטית שמקבעת אנשים למקומותיהם ע"י פספורט והכרח לבקש אישור
להגירה פנימית. התנגדות הובילה לגירוש אוכלוסיות שלמות על-פני חבלי ארץ. במהלך
תקופת הקולקטיביזציה 1928-1939 הועברו כ- 100 מליון איש, היינו כמחצית האוכלוסייה.
בתחילת התהליך חלה ירידה בתוצרת החקלאית ובהמשך קפיצות. סטאלין הולך ומפתח תכניות
חומש חקלאיות-תעשיות שמאחוריהן תמריצים אידיאולוגיים וכוח. תוך עשור הופכת
ברה"מ למדינה מתועשת ביותר. נעשות עבודות תשתית רחבות היקף: למשל המטרו של
מוסקבה, הסכר החשמלי על הדנייפר, התעלה בין הים הבאלטי לים הלבן, בנייתה של
סטלינגרד כעיר מודרנית ותעשייתית, כל זאת על-בסיס העודפים שהסקטור החקלאי הצליח
לייצר כחלק מן הקולקטיביזציה. במקביל מתפתח פולחן אישיות של סטאלין בעל ניחוחות
דתיים, והולך ומתפתח משטר פרסונליסטי. הלה הווה לאבי-האומה... במקביל: תהליך
הטיהורים. בסוף 1934 נרצח סרגיי פירוב, האחראי על המפלגה בפטרוגרד. בתגובה טיהר
סטאלין את המפלגה בעיר זו ובהמשך במוסקבה וכן את המנגנון הבטחוני והמנגנון
המפלגתי,... ובהמשך בצבא האדום, הריגת 30,000 קצינים. הדבר פגע בצורה קשה בצבא
האדום לקראת מלחמת העולם השנייה ("היטלר ידע את וזה אחד היסודות למבצע ברברוסה, היינו בשל החולשה
הפנימית של הצבא האדום").
במלחמת העולם השנייה הניהול הפנימי בברה"מ היה בעייתי. בכישלונות סטאלין היה מדיח את
המנהיגים המקומיים ואת ההצלחות היה מייחס לעצמו. ברה"מ היא המדינה שהדיחה את
המפלה הראשונה הגדולה לגרמניה (בסטלינגרד). תקיעת הדגל של הלוחמים ברייכסטאג צייר
את סטלין כמנצח הגדול של המלחמה. 80% מהגרמנים הושמדו מול הרוסים. מן המלחמה
(הסכמי יאלטה) יצאת ברה"מ כשולטת במחצית אירופה. תוך 3-4 שנים כל הממשלות
בתחום זה הן קומוניסטיות מאוגדות בברית ורשה. באמצע 1948 סטלין סוגר את ברלין (?).
ראה גם: היסטוריה פוליטית בת זמננו
סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
No comments:
Post a Comment