ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הסכסוך

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הסכסוך

הטקסט של פורת הוא דוגמה מופתית למחקר מדעי אובייקטיבי-ריגורוזי, שלא מתיימר להיות ניטראלי. אלן דאוטי מסתכל על העובדות, הוא עושה משהו אחר, נדיר מאד. הוא מנסה, במידה די רבה של הצלחה, לעשות עבורנו את המקום הזה של הגעה מלמעלה, תוך ניסיון לתאר את 2 הסיפורים באמפתיה, עם עוגנים עובדתיים משותפים. התיאור שלו נכון ויפה, ומעניק בסיס טוב לדיבור על התפיסה של הצדדים לסכסוך.

1882 – תאריך העליה הראשונה. התחלת העניין של יהודים בעלייה לארץ-ישראל החל עוד קודם, אך זה נחשב התאריך הקלאסי של התחלת התקופה.

בשנה זו, בישראל 450,000 איש.

6% - 24,000 יהודים הם יהודים, חלק גדול מהם דווקא חרדים. העלייה הזו יוצרת ישוב ישן אשכנזי חרדי, שהופך גדול יותר מהישוב הישן החרדי ספרדי.

10% - נוצרים. יש עלייה באחוז הנוצרים באוכלוסייה, שנובעת מהגידול בעניין המעצמות באזור, מבחינת גאואיסטרטגית. מתחילה עלייה של מספר לא מבוטל של נוצרים מסוגים שונים.

אי-אפשר להבין את ההיסטוריה של התקופה ללא בחינה של הפוליטיקה העולמית. מתחיל בתקופה זו המאבק על הנפט, על הדרכים להודו, המעברים היבשתיים ועוד, אלו משפיעים על הכל, וכמובן – גם החולשה העותומאנית (טורקיה הצטרפה לצד המפסיד במלחמת העולם השנייה והחלישה את האימפריה שלה) – מצטרפת כשחקן.

השחקנים:

·         טורקים – עותומאנים.

·         מצרים

·         עיראקים

·         סוריה

·         ערב הסעודית

ומנגד –

·         מעצמות: אנגליה-המעצמה הימית החזקה ביותר, צרפת, גרמניה, רוסיה

כולם משחקים בשטח הזה, כולם סבורים שהוא חשוב מאד.

התפיסה לגבי המפעל הציוני מושפעת גם מהיחס של המעצמות.

יש לנו התחלה של תנועות לאומיות במדינות הערביות, עם ניסיון חזק של המעצמות (אנגליה, בעיקר) להחזיק שליטה במקומות האלו.

גרמניה – מצויה במאבקים עם איטליה. יש את תנועות השחרור הלאומיות במדינות השונות. גרמניה יוצאת מחוזקת מהתהליכים הביסמרקיים.

יש לנו את הציונות, שבהתחלה – רוחנית מאד (קלישר ועוד) ויש לנו את הרצל (בזל, הקונגרס הציוני הראשון) שמכריז שהיעד שלו = מדינה, אולם הפרוגרמה שלו היא ספרו - "מדינת היהודים", שכולל הסבר מדוע יש להקים ליהודים מדינה שהם שולטים בה, בחייהם.

ב-1882 מתחילות התנועת של העלייה.

העלייה הראשונה – חשובה, אולם חלק ממנה מושפע מכך שאנשים בורחים מהפוגרומים ברוסיה. מגיעים אנשים שמנסים להיות חקלאים. הם מתקשים בכך. הברון רוטשילד מנסה לסייע להם, זה לא עוזר.

מתחילה עלייה שנייה, שמורכבת מאנשים אידיאולוגיים יותר, ציוניים יותר, עקשניים יותר. מנסים ללמוד עבודה עברית, לפתח מושבות, להקים בתי-ספר ועוד.

כמובן, התנועה של ההתחלה של העליה הציונית, עם רטוריקה של בנייה של מרכז רוחני-בית לאומי – מתחילה לעורר תגובת נגד בקרב האוכלוסייה המקומית. היא מבינה שמדובר על סוג אחר של עלייה. הם רוצים להתקומם נגדו, אולם אין להם עצמאות מדינית, הם שייכים לקיסרות העותומאנית, אין להם אפשרות להתנגד.

כסף משפיע ומסייע לקניית נכסים..

מתחילה התקוממות וויכוחים פנימיים. יש התפתחות דיפלומטית.

ב-1917 יש את הצהרת בלפור. נהוג לדבר על כך כהישג ציוני אדיר, אולם הצהרת בלפור צריכה להיות מובנת לא רק על רקע הציונות של הלורד בלפור, אלא על-ידי הניתוח האיסטרטגי של בריטניה שמנסה לקדם אינטרסים במזרח התיכון.

ההסכמה להצהרת בלפור קיבלה גושפנקה של חבר הלאומים. היא שיקפה את ההבנה האירופית שאיזשהו ריכוז של יהודים באזור הזה ישרת את האינטרס של המעצמות. הוויכוח הזה לא היה פשוט, משום שבכל המעצמות הייתה אמביוולנטיות לאורך כל הדרך לגבי הסוגיה הזו. זו לא הייתה אהדת הציונים, אלא האינטרס הבריטי, שמייצגיו סברו כי לא ניתן לסמוך על הערבים.. משרד החוץ סבר אחרת. השניות של בריטניה מלווה אותנו לאורך תקופת המנדט.

אנשים רבים היום אינם ערים לכך שכתב המנדט אינו רק כתב בריטי, אלא – קיבל גושפנקא. ב-1939, לאחר המסקנות של ועדת פיל, לאחר מכן, הישוב היהודי הגיש תלונה לוועדת המנדטים של חבר הלאומים ואמר כי בריטניה מסכנת את המסקנות. היא אוסרת את העלייה ומעניקה שליטה לרוב הערבי. הם טענו כי אין ביכולתה להחזיק במנדט שלה. בינתיים, פרצה מלחמת העולם השנייה, חבר הלאומים פורק ובמקומו הוקם חבר המדינות המאוחדות.

הצהרת בלפור, המנדט וכו', זהו מצב בו המעצמות חשבו על האינטרסים האישיים שלהם בלבד ולא על האינטרסים של הצדדים לעניין זה.

1917

1918

1919 – ניסיון לעשות את המפעל הציוני עם הערבים. מדובר על עסקת חבילה בה ערבים יקבלו חלק בשליטה במדינות שכנות ובתמורה יסכימו להקמת מדינה יהודית (הסכם פייסל-וייצמן, שלא אושר, בסופו של דבר).

1922 – עבדאללה קיבל את ירדן כפיצוי מבריטניה. כאן מתחילים לדבר על הגדה המערבית בלבד.

יש התפתחות רבה בפרעות (ברנר ועוד).

1936 – המרד הערבי, שהוא גם נגד הערבים, אך בעיקר נגד הבריטים, משום ש-

הם הרגישו שבריטניה מתחילה להיחלש, וכן – הם לא מקבלים מה שהם רצו – עצמאות בכל פלשתינה. הם אמרו שיש עיקרון של הגדרה עצמית, הם הרוב, עליהם לקבל את השליטה.

היהודים לא הסכימו לכך.

1936 – מרי מדוכא. ועדת פיל מגיעה וממליצה על חלוקה. פעם ראשונה של ועדה בריטית שממליצה על חלוקה, שמדברת על מדינה יהודית קטנה מאד ומדינה ערבית גדולה מאד. הדו"ח של ועדת פיל הוא אחד מהמסמכים המעניינים ביותר בהקשר הזה.

1937-1939 – ועדה נוספת, הספר הלבן. 75,000 יהודים ב-5 שנים, לאחר 10 שנים – עצמאות.

מתחילה העלייה האי-לגאלית. מלחמת העולם השנייה – פסק זמן. אצ"ל וההגנה נלחמים עם הבריטים. הלח"י לא מצטרפים לכך.

מלחמת העולם השנייה משכיחים הכל, אך לאחר שמתחילים להתברר מימדי השואה, חוזרים לבעיה.

ב-1946 מגיעה לארץ ישראל ועדה אנגלו-אמריקאית. זהו ניסיון אחרון של המנדטור לפתור את הבעיות. המנדט של הוועדה הזו – עיקרה: טיפול בעקורים. הם המליצו לדחות את הפתרון, משום שאסור שיהודים ישלטו על ערבים ולהיפך, נדרש שהם ישלימו, אולם בינתיים יש להעביר לפלשתינה את 100,000 העקורים.

הערבים מתקוממים, הבריטים מחליטים להרים ידיים. הם פונים לוועדה נוספת – UNSCOP. הרוב בה מחליט על חלוקה, המיעוט – מחליט על פדרציה. הערבים מתנגדים, הם חפצים בשליטה מוחלטת, על הכל.

האו"ם החליט ב-29 בנובמבר על החלטת החלוקה המפורסמת. היהודים רקדו ברחובות, הערבים החלו להתקומם.

ארצות-הברית לא אהבה את החלטת החלוקה.

למרות החששות, בן-גוריון החליט להכריז על מדינה.

הליין הזה של הסכסוך נותן לנו את התמונה של ההתפתחות ואומר לנו שהיו הרבה נקודות, גם בוועדת פיל וגם באונסקופ – שמראות שהוויכוח לא היה רק בכוח, אלא גם ויכוח שהונח על שולחנם של בוררים. הבוררים לא היו ניטראליים, הם היו גוף עם אינטרסים, אך גוף בינלאומי ששמע את הטענות כולן והתייחס אליהן.

זהו הרקע לתופעות בהן נדון בהמשך.

תיאור זה מראה את העוצמה של הנרטיביים השונים. יש עוגנים עובדתיים. חלק מהעוגנים האלו, לעתים, מטושטשים.

אפשר לראות תהליך מעניין שקורה בהתפתחות של הפלשתינים, שב-1948 מתנגדים ליהודים, אך לא ברור אם משום שהם ערבים, או מוסלמים, או פלשתינים; האם הם רוצים להיות נאמנים לסוריה, או למצרים, או לתורכים.

(ב-1948 היו כ1.3 ערבים ו-600,000 יהודים.)

הגדרת הישות – 1. היהודים הם ישות שמתייחדת בתכונות המתקשרות לא ל"דת" בלבד, אלא גם לתפיסה המודרנית של הלאום.

המצוי – 2. מצבה של הישות הזאת פגום לא במובן המשיחי בלבד, אלא – ובעיקר – במובן הארצי.

הרצוי – 3. הפתרון טמון בשיבת היהודים לציון (או...) בתאים של אוטונומיה השואפת גם לריבונות עצמית.

האמצעים – 4. פעילות מדינית – דיפלומטית; התיישבות; תחייתן של הרוח היהודית-לאומית והתרבות היהודית.

(1)     המשתלבים + (רפורמים/ניו-אורותודוקסים)

(2)     המתבוללים

(3)     הלאומיים, טריטוריאליים, הבונד-סוציאליסטי, אוטונומי סטים (דובנוב)

(4)     החרדים + אולטרה אורתודוכס