ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושאלת השוויון

נראה כי בעקרון "יהודית" ו"דמוקרטית" אינן מתיישבות, ולפיכך מדינת ישראל נאלצת לבחור בין היהודיוּת שלה לדמוקרטיוּת שלה. זו הסתירה העקרונית. נראה כי ישנן טענות שמאפשרות התאמה הרמונית של שני המאפיינים, אך לא במציאות של מדינת ישראל, בתנאיה העכשוויים.

טענות:

1.       "יהודית" מתייחסת לתיאוקרטיה, שאינה מתיישבת עם הדמוקרטיה

2.       (להשלים מהקלטה.)

יהודית                         דמוקרטית

רוב                               דמוקרטיה תהליכית = זהות פוליטית + שוויון וחירות (במובן של השתתפות פעילה בייצור החיים המשותפים)

לאום                             דמוקרטיה מהותית = דמוקרטיה ליבראלית /מדינה של זכויות אדם

תיאוקרטיה                   

ברור שהצד של ה"דמוקרטית" הוא צד "אוניברסאלי". כלומר, אין בו דיבור למשתני זהות, אתניים, דתיים ואח'. המרכיב המרכזי בדמוקרטיה הוא הדמוס, או – החברה האזרחית, שבתוכה יש שוויון.

כשאומרים שדמוקרטיה קיימת בחברה האזרחית, אין בכך התייחסות למאפיינים הספציפיים של החברה, אך ברור שיש בו שוויון אזרחי, מבחינת ההליך הדמוקרטי.

ברור שהצד של ה"יהודית" מדבר על זהות פרטיקולארית. גם אם נרחיב את ההגדרה של ה"יהודים", ייוותרו בחוץ רבים אחרים.

מדינה יהודית היא מדינה בה יש רוב יהודי (נניח, רוב יהודי גדול). לא נראה שיש בעיה מהותית בכך שישראל כמדינה יהודית שבה רוב יהודי תהיה דמוקרטית.

מדינת לאום – מדינה שהאפיון של "הגדרה עצמית מדינתית" לקבוצה אחת מהקבוצות הוא אפיון לגיטימי מוצדק. מדינת לאום מחייבת רוב יהודי, אך מחייבת יותר מכך – מאמץ לשמירה על הרוב היהודי. האם יש בעיה מהותית בכך שמדינת לאום היא גם מדינה דמוקרטית? לא בהכרח. אם מאפיינים את המדינה הדמוקרטית כמדינה ניטראלית בהגדרה, נכון לומר שמדינת לאום לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית בהגדרה, אולם זהו תת-אפיון של דמוקרטיה. יש מדינות לאום בהן יש מיעוטים לאומיים מובהקים והן עדיין דמוקרטיות. אם כן, ההתנגשות עשויה להתקיים רק כאשר מדברים על לאום מול ניטראליות.

"תיאוקרטיה" – אם מדברים על מדינה תיאוקרטית במובן החזק שלה, כלומר, על-כך שהיא נשלטת על-ידי הדין הדתי ואנשי הדת שלה, אין ספק שהיא מנוגדת לתהליך הפשוט ביותר של הדמוקרטיה, משום שמקור הסמכות, מקור ההצדקה במדינה דמוקרטית הוא האפשרות להחלפת השלטון בבחירות דמוקרטיות, וזהו דבר שלא קיים/לא חייב להתקיים במדינה הנשלטת על-ידי הדת.

(אין כיום בעולם מדינה תיאוקרטית באופן מלא.)

אם כן,

הסתכלות על המפה הכללית של שאלת התיישבות המרכיב היהודי והמרכיב הדמוקרטי בישראל מראה:

1.       מובן אחד של יהודיות שלא מתיישב עם מובן אחד של תיאוקרטיות

·         הסמכות העליונה בתיאוקרטיה: פרשנות על-ידי הממסד הדתי;

·         מקור הסמכות בדמוקרטיה: הדמוס;

o       אין אפשרות לשלב בין הגישות לעיל.

נראה בהמשך שה"יהודיות" של המדינה אינה יהודיות במובן הדתי, אלא במובן הלאומי.

2.       מובן של מדינת לאום מול מדינה דמוקרטית ניטראלית בהגדרתה

פירוט:

1.       תיאוקרטיה-יהודית          -           דמוקרטיה

גביזון טוענת שלא רק שישראל אינה תיאוקרטיה יהודית, אלא שהמאפיין של המדינה איננו המאפיין הדתי, אלא הלאומי.

גם אם "נזרום" עם הטענה שהמדינה תיאוקרטית (הן כתמיכה והן כביקורת),

הריב הגדול בין הדתיים ללא-דתיים הוא בשאלה – מה מדינת ישראל תהיה יותר? דתית/דמוקרטית? גביזון רוצה שהמדינה תהיה דמוקרטית ויהודית, וישנם כאלו שרוצים בכך גם מהכיוון השני, הם רוצים שהמדינה תהיה יהודית, אך כחלק מהזהות הפוליטית שלה תהיה גם דמוקרטית.

הטיעון שאומר שיהדות היא רק דת, הוא טיעון כבד-משקל.

אחת מהתפיסות של יהדות כעם ודת – תפיסה של שילוב עם+דת היא תפיסה דתית.

על השאלה "האם מדינה יהודית היא תיאוקרטיה?" אפשר לענות ברמות שונות. נדון כיום בטענה העקרונית. רוב הסממנים ההיסטוריים לגבי הזהות של מדינת ישראל נוגדים את הפרשנות לפיה המדינה תיאוקרטית. אם נתחיל מהתנועה הציונית, שהייתה תנועה חילונית, שחלקה היו מורדים בדת, ונגלה שבמקביל היה אנטי-ציונות מוחלט, ואם נמשיך הלאה, נראה כי לא פשוט היה להכניס אלמנטים דתיים. היו יחסים מורכבים מאד כלפי התנועה הציונית והרעיון של מדינת לאום.

האם אפשר לומר שהרעיון של מדינה "יהודית" מכוון לתיאוקרטיה? נראה שיש תמיכה בכיוון הזה בסיטואציות שונות, בדיונים בהקשר לחקיקה בענייני נישואין-גירושין, למשל, שמתעוררות שאלות כגון – כיצד יתכן לעשות איקס במדינה *יהודית*?

מפני שהדת היהודית הסתגלה לחיים תחת ממשל פוליטי אחר, היא פתחה את "דינא דמלכותא דינא". יש לציית לחוקי המדינה בה חיים, בכל מדינה באשר היא, משום שכל מדינה טובה יותר מאנרכיה וכל מדינה יכולה לתבוע מאזרחיה איזושהי צייתנות. לפיכך, ציות לשליט הזר משום שזה מה שהוא אמר (אא"כ זו מצווה של "ייהרג ואל יעבור") הוא כציות למלכות. יש יחס מוגבל למדינה, משום שבמקרה של סתירה בין חוקי המדינה לחוקי הדת, הדת קודמת.

מבחינת החרדים, יש שניות לא פשוטה. מסובך יותר ליהודי חרדי לציית לממשלה בעלת רוב יהודי במדינה יהודית בארץ-ישראל, מלציית לממשלה שאינה יהודית בארץ ישראל או במדינה אחרת.

נשאלת השאלה – האם מטרתם של החרדים החיים במדינת ישראל היא שהמדינה תהא תיאוקרטיה יהודית?

באופן עקרוני, אדם דתי (כמעט בהגדרה) חייב לומר שמטרתו:

א.      שכל היהודים ישמרו מצוות;

ב.      שהמדינה היהודית בישראל תחיה על-פי דין תורה.

קשה להעלות על הדעת מצב בו אדם דתי ירצה דברים אחרים. עם זאת, לא בטוח שזהו רצונם של מנהיגים דתיים.

היו רבים ששינו את עמדתם לאחר קום המדינה, כדוגמת ישעיהו ליבוביץ, שסבר שאחד מהדברים שפגעו ביהודים בגולה היה שהם נאלצו להוריד פרופיל עם הזהות היהודית שלהם.

בימיה הראשונים של הארץ, ליבוביץ ראה כאתגר יהודי מתחדש את ההתמודדות של היהודים עצמם עם החיים. הוא חשב שהתחייה הציונית היא הזדמנות להחייאה של הדת הציונית. ראינו כי בעבר היה ניסיון להפוך את המשפט העברי למשפט המדינה. עם הזמן, ליבוביץ הפך, באופן מובהק, לאחד מהמנהיגים המובילים ביותר בהפרדת הדת מהמדינה. עמדתו הייתה עמדת מיעוט בציבור הדתי. עמדת הציבור הדתי שרואה את הקשר עם המדינה כקשר מובהק – מורכבת.

הציבור הדתי רואה במדינה כראשית צמיחת גאולתנו.

הרב בן-נון סבור שיש לפעול ב-2 המוקדים: דתית; דמוקרטית אוניברסאלית הומניסטית. הוא רואה את הדתי כלאומיות, מזהה את הפרטיקולארי (חסר, להשלים מהקלטה). כלומר, הוא סבור שבתוך התכנים היהודיים יש הרבה מאד אלמנטים דמוקרטיים.

מאידך, יש שטוענים (כדוגמת לבונטין) שיש הרבה מאד מסרים מובהקים שהם חלק בלתי-נפרד מהיהדות הדתית ויש להם עומק שהוא אנטי-דמוקרטי. הוא מביא כדוגמה: תורה או אמונה שיש בתוכה הבחנה שיטתית בין יהודים לכאלו שאינם יהודים, ולא רק שיש לה הבחנה שנובעת מרצון להתבדל, אלא נובעת מעליונות של "עם בחירה", הבניה כזו כחלק מהזהות – מקשה על זהות דמוקרטית, משום שהיא מקשה על האדם לקבל את השוויון. אם אני עם בחירה והאחר לא, לא ברור איך אסתדר עם זה שהוא שווה לי בהכרעה בהחלטות במדינה.

[האליטות במדינת ישראל, בוודאי האליטות הדתיות-ציוניות/חרדיות נזהרות מאד ממתן גושפנקה למאפיינים היהודיים המפלים.]

אין ספק שכתבים כמו של בן-נון לא רק מראים תיאור מצב מורכב בין כהן-מלך במסורת היהודית ולכן יש במסורת היהודית ביסוס לחשיבותה של הדמוקרטיה.

העניין של התיאוקרטיה כבר אינו ברמה הפנים-יהודית בלבד. הוא קיים גם בדתות אחרות.

רואים אותו ביהדות, בין היהודים הדתיים ליהודים שחושבים שהומניזם לא מתיישב עם הדת.

[זה צריך להילקח בחשבון עם 2 דתות נוספות – נצרות ואסלאם. הנצרות חובקת כל, כמו גם האסלאם. לשתיהן יש אמירות גם בפוליטיקה, באסלאם יש תנועה של התעוררות אסלמאיסטית והמאבק בקהילות הלאומיות על השאלה של הזהות הדתית קיים גם במדינות נוספות, כמו אצל הלבנונים או הפלשתינאים, למשל, שיש שאלה בנוגע לזהות שהם רוצים לאמץ – זהות לאומית או זהות אסלאמיסטית.