היחס בין תיאולוגיה לפוליטיקה במחשבה המדינית היהודית

במחשבה המדינית היהודית לא קיימת צורת ממשל מוסכמת ורצויה. הפערים בתפיסת הממשל הרצוי (או קיום הממשל המדיני מלכתחילה) מושפעים במידה רבה ממערכת היחסים שבין תיאולוגיה ופוליטיקה.

בין התיאולוגיה לפוליטיקה קיים מתח בסיסי אינהרנטי. מונח התיאולוגיה נטבע לראשונה על-ידי יוספוס פלביוס. אע"פ שהתרגום הינו "שלטון האל", אין כאן כוונה לממשל, אלא להתנהלות אנטי-פוליטית. התיאוקרטיה היא חובקת כל, האדם הינו "אזרחו של אלוהים" ללא קשר לשיוך גיאוגרפי. בבסיס התיאוקרטיה האמונה כי מעורבת האל חולשת על כל תחומי העשייה האנושית, ולפיכך תפיסה תיאוקרטית מתנגדת ביסודה לממשל אדם. לפיכך, נמצאת התיאוקרטיה במתח אל מול הפוליטיקה, אשר עוסקת בהסדרת חיי המדינה והחיים הארציים.

במחשבה המדינית היהודית, הניסיון לבחון מה מקומה של מערכת היחסים הארצית אל מול המערכת הדתית אמונית, הוליד הסדרי ממשל אפשריים שונים.

עמדות מסוימות רואות בפוליטיקה אמצעי הכרחי ורצוי בכדי להחיל את שלטון האל. הרמב"ם למשל, הציג גישה של האחדה בין הספירה הפוליטית והספרה הרוחנית. בעיניו שתי ספרות אלו הן משלימות, ושתיהן ניתנו מידי האל. לפי הרמב"ם, בידי המלך ייעוד מדיני, אך נלווה לו גם ייעוד רוחני ודתי – הוא מאפשר "לעבוד את ה' ביחד". בעיניי הרמב"ם, הספרה הפוליטית נחוצה לקיומה של הספרה הרוחנית, ואינה נפרדת ממנה באופן מלא. תפקיד המלך הוא לקבץ את ישראל ולאפשר "להרים את דת האמת". לפיכך הרמב"ם מציג את המלך כמעין אלמנט נורמטיבי, והוא אפילו חותם את ספרו ב"הלכות מלכים". הוא מציע מעין משטר מעורב, בו פועלים המלך והסנהדרין, אך קיים מעין טשטוש גבולות ביניהם.

גם הר"ן סבור כי הן הספרה הרוחנית והן הספרה הפוליטית הינן חשובות. הוא מכיר בנחיצותה של הספרה הפוליטית: "ידוע הוא כי המין האנושי צריך לשופט בין פרטיו, שאם לא כן איש ברעהו חיים בלעהו". אולם, בשונה מהרמב"ם, הוא מציע כי יש להפריד את שתי הספרות. המודל שהוא מציג הינו מודל של דו-קיום וכפילות משפטית. מערכת ראשונה תהא מערכת המשפט המדינית שתעסוק בתיקון המדיני והאנושי. המשפט המדיני יעסוק ב"הוראות שעה" בהם האחריות הפסיקתית תהא בידי המלך. המערכת השנייה תהא מערכת העוסקת ביחסי האדם מול האל, בתיקון האמיתי והאלוהי. המשפט האמיתי יתנהל על ידי הסנהדרין. ההפרדה בין שתי מערכות אלו מייצגת גישה קיצונית מאוד של הר"ן, לפיה התורה אינה חובקת-כל ואינה עוסקת בכל תחומי החיים. תכלית התורה מתוחמת לכדי יצירת שפע אלוקי, ובשל כך נדרש שלטון מלך להסדרת החיים המדיניים. עם זאת, יש לזכור שגם לדידו מינוי המלך מקבל השראה מהתורה. הר"ן מדגיש את חשיבות היציבות הפוליטית, ומציין כי מלך יכול לחרוג מדין תורה כדי לשמרה. אולם בכך ישנה בעייתיות פרקטית במימוש גישתו. למעשה המלך אינו מוגבל ולא נתון לפיקוח, ולכן לא ברור כיצד ניתן להחיל מציאות של שני מוסדות מקבילים בעולם הריאלי.

עמדה המשלבת בין הספרות, נשמעה גם על ידי הרב פדרבוש. בדיונים על אופייה של מדינת ישראל המתהווה, טבע את המונח "קידוש בחדש" לפיו יש לקדש את המדינה החדשה באמצעות אלמנטים דתיים. לגישתו המדינה היא בסיס הכרחי לקיום הספרה הרוחנית.

עמדות אחרות רואות בתיאוקרטיה אידיאל, ומבקרות במידה רבה את הספרה הפוליטית. בהקשר זה, עמדתו של הרב וולדינברג הייתה נחרצת. הוא דגל בתיאוקרטיה וב"נאמנות לישן". לפיו המדינה צריכה להיות 'מדינת תורה', וחוקיה צריכים להיות חוקי התורה והמצוות.

האברבאנל שותף לעמדה אידיאלית זו, אך מציג גם התייחסות פרקטית להתהוות הספרה הפוליטית. בעיניי האברבאנל האל ברא את האדם במטרה להגיע לשלמות נפשית וללא חברה מדינית: "שלא יטה אל התיקון הגופני שהוא הפך השלמות הנפשית שהיא התכלית". בעיניו העיסוק הפוליטי מקדם את העבודה לחומר, ומרחיק את האדם מעבודת האל. לפי האברבאנל העיסוק הפוליטי פגום ביסודו משני טעמים. האחד, כפי שהוזכר, הרחקת האדם מעבודת האל. הטעם השני נובע מאלמנטים הומניסטים בגישתו של האברבאנל. בני האדם נולדו שווים ובני חורין, ואילו הפוליטיקה פוגעת בחירות האדם ומשעבדת אותו. לפיכך ברמה האידילית האברבאנל מקדם תיאוקרטיה, וחש סלידה משלטון פוליטי. עם זאת, בעקבות החטא הקדמון האל נאלץ לתת לאדם כלים לנהל את החברה: "לא אפשר היה באדם כפי שלמותו שיהיה יחיד בעולם מבלי חברה מדינית". בעקבות זאת, נאלץ אברבאנל להתייחס גם למצב המצוי ולא רק לאידיאל, ולכן מקדם גישה של מינימליזציה של הפוליטיקה. הוא מתנגד למלוכה מתוך ניתוח של המציאות הקיימת בתקופתו, ומפרש את ההתייחסויות בתורה למינוי מלך כאל תגובה לבקשת העם, ולא כמצווה. הוא מציג את הרפובליקה כחלופה טובה יותר. האברבאנל מציע הנהגה רוחנית של נביאים, כוהנים ולווים וכן הנהגה משפטית-אזרחית של סנהדרין ובתי משפט מקומיים.

אם כן, ניתן לראות שליחסי תיאולוגיה ופוליטיקה השלכה על צורות הממשל האפשריות השונות. התפיסה של תיאולוגיה ופוליטיקה כסותרות, כמשלימות, או כך שאחת היא הבסיס לכינונה של השנייה – כל אלו מקישות על צורת הממשל המוצעת. המקום שניתן לספרה הפוליטית אל מול הספרה הרוחנית, מתבטא בסגנונות הממשל השונים, במידה שבה מלך נתפס כרצוי, בהגדרת המוסדות הפועלים במדינה וביחסי הגומלין ביניהם.