האמנה החברתית מול עקרון הברית ביהדות

רעיון האמנה החברתית נדון בהרחבה על ידי מגוון הוגים כמו הובס, לוק, רוסו וכו'. לאמנה החברתית יש תפקיד יסודי בהגות המערבית שכן היא מתווה את הנחות היסוד של הפוליטיקה ומבססת את הלגיטימיות והחיוניות של הקהילה המדינית.

המושג של הברית תופס בעיני החוקרים את מקומו האקוויולנטי של האמנה החברתית במחשבה המדינית היהודית בכך שהיא נותנת מענה לאותם הנקודות של הלגיטימיות והחיוניות של הקהילה המדינית. עם זאת ישנם הבדלים עקרוניים בולטים בין שני התפיסות. עיקריהם הם כלהלן:

המניע

בהגות המערבית ישנו "מצב טבעי", מצב היפוטטי שמנסה להסביר כיצד היה נראה הקיום האנושי אילולי היה חי במסגרת מדינתית. ההוגים שונים התייחסו אל מצב זה מתוך גישות שונות. עם זאת הקונצנזוס הוא שהאמנה החברתית משפרת את המצב האנושי ולכן הוא עקרוני/חיוני לקיום ולשגשוג האנושי.

במחשבה היהודית האל נתפס לא רק כבעל השלמות אלא גם כבעל הרצון. ז"א האל איננו נשגב מעל לקיום האנושי אלא הוא חלק ממנו. לאל יש דרישה מבני האדם כיצד עליהם להתנהג. בהר סיני האל כורת ברית, לא רק עם היחיד אלא עם הקולקטיב והוא הופך אותה לקהילה מדינית עם מסגרת חוקים משותפת. זה הופך את האל למעשה לשחקן במשחק הפוליטי. כך נוצר צורך לנהל קהילה מדינית ע"פ העקרונות של כתבי הקודש. הקהילה המדינית הופכת לחיוב דתי.

הנחות היסוד

זכויות-

האמנה החברתית מושתת על ההנחה שיש לכל אדם זכויות טבעיות שלא ניתנות לביטול.

בתורה אין שום איזכור של זכויות האדם, רק חובותיו. מאידך על פי תפיסת האינדוקטיביות של המחשבה המדינית היהודית ניתן לגזור את זכויותיו של האדם מתוך הצוויום. לדוג' הציווי "לא תרצח" מונחה על ידי העקרון שיש לכל אדם את הזכות לחיים וכד'.

חירות והסכמה-

האמנה החברתית מושתת על ההנחה שהאדם הוא חופשי מטבעו והחיוב לציית למדינה נוצר מתוך בחירה להיות כפוף לה, על פי רצון חופשי.

במחשבה המדינית היהודית על פניו נראה שהעם הסכים לקבל את הברית באומרו "נעשה ונשמע" (שמות כד).

מאידך על פי הפירוש של הפסוק "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט, יז) האל כפה את הברית על העם.

מיכאל סנדל מציע 4 גישות שונות לנושא:

1- התלמוד הבבלי סובר שאמנם לא הייתה בחירה חופשית בסיני אבל הברית נחתמה שוב ובהסכמה, בדורו של אחשורוש. על כן ההסכמה היא אכן חיונית לחובה, והיא התקיימה בדור מאוחר יותר.

2- הספרי במדבר סוברת שלא היה צורך בהסכמה. ביציאת מצרים העם נהיה משועבד לאל ולא בן חורין. היות והעם איננו חופשי מטבעו אין צורך בהסכמה שלו.

3- מכילתא חודש- מציגה טענה שהברית לא יצרה חובה אלא היא רק מהווה הכרה בחובה קיימת.

4- המהר"ל מפראג – סובר שהברית הינה חלק הכרחי במערכת המוסר האלוהית שבלעדיה אין לעולם קיום. אי-הסכמה להכיר בה, לא פוטרת מחובת הציות לה.

כך שנראה שבמחשבה היהודית, הסכמה לברית לא הייתה חיונית בסיני מכיוון שיש עקרונות על שהם קודמים לעקרון של חירות האדם, כמו למשל שלטונו של האל ונחיצותה הקוסמולוגית של התורה. עם זאת נראה שהמחשבה היהודית אכן מסכימה לעקרון שרק הסכמה יוצרת חובה, והיא אכן ניתנה לברית רק לא באותו המעמד.

החיוב

רצוני מול נצחי-

האמנה החברתית היא יצירה אנושית רעיונית ולא אירוע או מסמך היסטורי. היא בעצם מתארת מהפך רעיוני של האנושות, וממנה והלאה יש רצון רעיוני לבני אדם להיות שותפים לה.

הברית היא יצירה אלוהית ומהווה נקודה ספציפית בהיסטוריה שממנה והלאה העם מחויב לאל ולמערכת החוקים שלו. ברית זו מחייבת את השותפים לה ואת צאצאיהם לנצח.

אשרור-

ע"פ לוק להיות מחויב לאמנה לא מצריכה אשרור בכל דור אלא עצם ההתנהגות של האדם על פי כללי החברה היא הודאה (אשרור) בפועל. על כן מחיוב כל אדם להעביר לבניו את המסורת של האמנה.

על פי המקרא הברית חויבה במעמד הר סיני גם על אלא שעוד לא נולדו. החיוב של הדורות הבאים היה חלק אינטגראלי מהברית ולא חלק ממסורת. שבועת ה"נעשה ונשמע" של אותו הדור החיל את הברית גם על הדורות הבאים. ובכל זאת בפועל, הברית זכתה לאשרור מספר פעמים במקרא.

תועלתנות מול נאמנות-

באמנה החברתית, החברה יוצרת מערכת משפטית מתוך הרצון ליצור ביטחון לקיום האנושי. החיוב הוא תועלתני.

הברית מוסיף על כך רובד נוסף. עקרון הקבלה המכוננת אומר שהברית יוצרת קולקטיב של הקהילה ששומרת על מסגרת חוקים זהה. לכן זה יוצר זהות קהילתית.

עקרון הקבלה הפנימית מדבר על ההסכמה של הפרט לציית לנורמות של קהילה זאת מתוך הכרה שזוהי הצורה הבלעדית לקיים את הזהות הקהילתית הנ"ל.

שני עקרונות אלו ביחד יוצרים ציות של האדם לברית לא רק מתוך תועלתנות אלא גם מתוך נאמנות.