ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שאלת האזרחות

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שאלת האזרחות

הרעיון של מדינה אינו רק שיש איזשהו משטר שמרכז את המונופולין על השימוש המוצדק בכוח (ובדמוקרטיה הוא נתון לבחירות כלליות וכו'), אלא – החברה של האנשים במדינה.
כדי שהחברה תשגשג, היא חייבת להיות חברה בה (בקרב כהכל) יש תחושה שלכולם יש מניה, לכולם יש אינטרס שהמדינה תצליח, מפני ש"במודל הסירה", המדינה היא "סירה", שאם יש בה חור, כולנו בסכנה.

כולנו רוצים שהמדינה תספק רווחה, ביטחון וכו', ובמובנים רבים, היכולת שלנו ליהנות משגשוג המדינה תלויה בעובדה שהמדינה הזו מצליחה. לנו, כתושבי המדינה ובוודאי כאזרחיה, יש לנו אינטרס שהמדינה תהיה יותר מסוגלת לספק לנו את הדברים שאנחנו רוצים ממנה. לפיכך, האזרחות השווה והמשותפת היא דבר חשוב ביותר, על-מנת שהמפעל הזה של המדינה – יצליח.

ככל שהתרומה של המרכיבים של המדינה גדולה יותר, כך קל יותר, יותר אנשים שמים כתף ופועלים יחדיו להצלחת הדבר הזה. ככל שהפעולה של האזרחים הומוגנית יותר, ההרמוניה שלהם עוזרת להצלחת המדינה.

התיאוריה המדינית לא מדברת על מצב בו בין האזרחים יש הרמוניה, אלא על מצב בו יש קבוצות אינטרס והיכולת שלנו לבנות מדינה (בוודאי דמוקרטית) בנויה על 2 מרכיבים:

1.       הקבוצות האלו לא תמיד הולכות יחדיו - לפיכך, יוצרים קואליציות שונות לכל נושא. ריבוי הקבוצות לא תמיד = ריבוי של רוב נגד מיעוט, יש אפשרות להחליף את מוקדי הכוח לפי הסוגיה.

2.       יש אפשרות של ריבוי מוקדי כוח ואפשרות להחליף את השלטון. הערובה הזו שלא תמיד אני אהיה בשלטון, היא אחת מהדברים שמאפשרים למדינה לפעול באמת בצורה שמקדמת, פחות או יותר, את האינטרסים של הכלל. זאת, למרות שהממשלה יכולה לייצג בכל תקופה חלק אחר של הציבור.

האזרחות השווה והמשותפת נותנת לנו את המסגרת המדינית, שהמטרה שלה ליצור את אותו סוג של סולידריות אזרחית, הנחוץ על-מנת שהחברה האזרחית תוכל לפעול בצורה מתואמת לשימור האינטרסים של הכלל.

זהו צד אחד, שמייצג את האינטרס של המדינה, על כל ציבוריה. זה לא רק האינטרס של הרוב שתהיה אזרחות משותפת, וגם לא רק האינטרס של המיעוט; הן לרוב והן למיעוט יש אינטרס שהצד הראשון של המשוואה - "אזרחות שווה ומשותפת" יהיה משמעותי.

ההבדלים בין מגדר, מעמד כלכלי, עולים, עדות, בדרך-כלל לא גורמים להבדלים משמעותיים בריבוי תרבויות וזהויות. בדרך-כלל בעיות אלו יוצרות ריבוי של תת-תרבויות, כפי שאמרנו, אך הן פנים מדיניות.

ככל שאין ריבוי כזה של תרבויות וזהויות, המלאכה הזו של יצירת האזרחות השווה והמשותפת – קלה יותר. יש התנגדויות, יש ניגודי אינטרסים, אולם הסולידריות של הקהילה קלה יותר להשגה. אין משאלה למנגנונים חברתיים שיכירו בריבוי. הבעיה של חברות כאלו היא זו שג'ון סטיוארט מיל מדבר עליה בהקשר לחירות – הבעיה בין החברה ובין המיעוט; זו לא בעיה בין קבוצות, אלא בעיה בין הרוב, עריצות הרוב, לפרטים. אולם, ככל שיש בעיה בין הרוב והמיעוט, ראינו שיש לקבוצות בעיה לקבל הכרה ולא מוכנות להיטמע לתוך מסגרת זהותית אחת. כלומר, הרצון הוא שלא תהיה התעלמות/עוינות כלפי ריבוי התרבויות והזהויות לחיזוק – לא רק של האזרחות המשפטית השווה והמשותפת – אלא גם את האזרחות התרבותית, את ההטמעה, את כור ההיתוך.

אמרנו שהמעבר להכרה בריבוי הזה הוא נושא שבמשפט הבינלאומי עבר מעלות ומורדות. כעת הוא מצוי בסימן של עליה.

אנחנו מבחינים בשאלה של ריבוי תרבויות וזהויות בין 3 טיפוסים של קבוצות:

1.       עמים וילידים;

2.       מיעוטים מקומיים (לאומיים);

3.       מהגרים.

כשאנחנו מדברים על איזון בין אזרחות שווה ומשותפת לריבוי תרבויות וזהויות, אנחנו לא מעניקים את כל המשקל לכור ההיתוך, אנחנו מבקשים מהמדינה להכיר גם בריבוי תרבויות.

אפשר להכיר בריבוי תרבויות בתחום:

א)      הפרטי;

ב)      הציבורי.

פירוט:

א)      פרטי – הכרה בחופש ההתאגדות. כל אדם יכול לפעול באופן וולונטארי לקידום שפתו, דתו, תרבותו וכו' במסגרת פרטית לקידום חופש ההתאגדות. למדינה יש את היכולת לפגוע בחופש זה, פגיעה שעשויה לפגוע גם בזכויות נוספות (כגון: חופש הדת).

ב)      הכרה ברמה הציבורית – הכרה על-ידי זרמים בחינוך, למשל, או על-ידי כינון מדינה דו-לאומית.

גישה שרוצה מאד לחזק את התפיסה של האזרחות השווה והמשותפת, בדרך כלל, תרצה להפריט את הזהויות הלא אזרחיות. כלומר, מבחינת המדינה, הדבר הרלוונטי היחיד הוא האזרחות של האדם. כל המאפיינים הזהותיים האחרים של האדם הוא עניינו הפרטי; האדם יכול לפעול במסגרת פרטית לקדם דברים אחרים, מבחינת המדינה – הוא אזרח בלבד.

גישה שמכירה בריבוי תרבויות וזהויות – גישה שיש בה אלמנט של רב-תרבותיות – מוכנה לתת לריבוי התרבותי גם מרכיב חשוב של נוכחות ציבורית. כלומר, לא מפריטים את המאפיינים הלא אזרחיים.

בספקטרום אפשר לומר שמדינה שמפריטה את כל הזכויות הלא אזרחיות היא מדינת כל אזרחיה, במובן החזק של המילה. זאת, משום שמבחינתה – כל האזרחים שווים והם רק אזרחים. כל היתר = עניינם הפרטי.

בצד השני של הספקטרום, יש וריאציות שונות. אין מדינת "כל קבוצותיה מכל הסוגים", משום שמדינה כזו, אם החברה שבה מגוונת מאד – היא מאבדת לגמרי את הלכידות האזרחית.

כשעזמי בשארה אומר שהוא רוצה מדינת כל אזרחיה, הוא, למעשה, אומר שהוא לא רוצה מדינה יהודית, ואם נדייק – הוא רוצה מדינת שני לאומיה (ואפילו לא מדינת כל דתותיה, ולא מדינת כל עדותיה, מדינת כל שבטיה וכו').

מדינה לא יכולה להיות בצד השני למדינת כל אזרחיה ברמת פרטנות גבוהה מאד.

אם נשאיר את האזרחות השווה והמשותפת בצד האחד ונסתכל על ההבדלים בין הלאומיות והדת, אם ניכנס לכל הקבוצות האלו, נצטרך לשאול את עצמנו מהן האפשרויות שיש לנו לתת הכרה לריבוי של תרבויות וזהויות, לפני שאנחנו שואלים את השאלה של האיזון בין שני הדברים האלו. מהן האופציות האפשריות? שאלה אחרת תהיה – האם יש משהו בצד הזה של המשוואה שנובע משיח הזכויות?

יתכן ששיח זכויות יאמר שחובת המדינה להכיר בריבוי התרבויות והזהויות גדולה כל-כך, עד שמבחינה מעשית זה לא מתיישב עם קיום מציאותי של אזרחות שווה ומשותפת.

אחד מהשסעים הגדולים ביותר עליו דיברנו – המתח בין היהודים לערבים.

מהו החזון-הרצון של ההכרה בריבוי התרבויות והזהויות בשסע זה?

אחת מהתשובות החזקות שניתנו לשאלה הזו, מצויה בארבעת מסמכי החזון של המנהיגות הערבית. לפחות ברמת המנהיגות, הדרישה של ההכרה בריבוי התרבויות כוללת מספר מאפיינים.

מאפיינים חיוביים:

1.       אוטונומיה תרבותית-חינוכית;

2.       שפה – הכרה במעמד רשמי ושווה;

3.       שליטה בקרקעות;

4.       שיבה;

5.       שוויון + ביטול פערים.

מאפיין שלילי:

1.       ביטול המאפיינים של המדינה כמדינה יהודית.

פירוט:

חלק הרשימה לעיל מראה כי מדובר בבקשה לריבוי, אולם חלק אחר שלה מתייחס לתיקון של עוולות עבר. יתכן ששתי התביעות האלו צודקות, אולם הן שונות.

תיקון של עוולות עבר על-ידי שיבה/השבה של קרקעות אינה נוגעת לריבוי זהויות, אלא לדרישה לשינוי בהקצאת הקרקעות במדינה. לפיכך, היא אינה שייכת ישירות לניגוד עליו דיברנו לעיל – הכרה בריבוי תרבויות וזהויות ואזרחות שווה ומשותפת. אולם, זה כן קשור לטענה שאזרחות במדינה לא יכולה להיות שווה, משום שיש דרגות שונות, משום שהבסיס לטענה הזו הוא קיומן של עוולות עבר בלתי מתוקנות.

כדי להבין הבחנה זו, נבין מהו ההבדל בין עמים ילידים, מיעוטים מקומיים, מהגרים. זאת, משום שיש מידה של צדק באופן עולה בין עמים ילידים, מיעוטים מקומיים ומהגרים. כך – מבחינה מוסרית – וכך מבחינת המשפט הבינלאומי.

·         עמים ילידים = קבוצה שהיקפה שנוי מעט במחלוקת. עמים ילידים יכולים להיות האינדיאנים של אמריקה וכן הלאה. מדובר בעמים מקומיים שכוח קולוניאלי בא, תפס את הטריטוריה שלהם, הקים מדינות מהגרים שהן המדינות בטריטוריה, תוך כדי נישול, הרג, התגברות על העמים המקומיים האלו. בדרך-כלל לעמים המקומיים האלו יש תרבות פרימיטיבית, תרבות מתקדמת הרבה פחות מתרבות המהגרים (שזה דבר שסייע למהגרים להשתלט על הטריטוריה ולנשל את העמים הילידים), אולם – העמים הילידים רוצים לשמר את התרבות שלהם (שהיא בעלת מאפיינים מיוחדים ביותר). אחת מהבעיות שלה קבוצות האלו הן שהם חיים בתווך מודרני, אין להם קישורים להצליח בעולם מודרני, ולמעשה, הם ממולכדים – אם הם רוצים לשמר את התרבות שלהם, הם נידונים לחיות חיים של אי התאמה לכישורי תחרות בעולם המודרני, ואם הם רוצים לחיות בעולם המודרני, הם לא יכולים לשמר את תרבותם.

העמדה היום בעולם היא שלעמים הילידים יש תביעות מוסריות כלפי החברה בתוכה הם חיים, גם לשימור הזהות שלהם וגם להבטחה של תנאים פיזיים. אנחנו נותנים להם אופציה של אינטגרציה מתוך שוויון אזרחי, אך נותנים להם גם משאבים (סמליים וחומריים) לשימור התרבות שלהם. (בדרך-כלל זה ניתן על-ידי הקצאת שמורות).

לגבי עמים אלו, התחושה היא תחושה של אשמה. המדינות המנשלות חשות שהן לקחו את הטריטוריה ההיסטורית של העמים האלו, והם מרגישים שהם רוצים לתקן את העוול הזה, על-ידי הכרה בתרבות וזהות נפרדת, ועל-ידי מתן כבוד לתרבות והזהות הזו, כתרבות האוטנטית של המקום.

·         מיעוטים לאומיים = קבוצה שונה, דומה למצב של אירופה/אסיה/אפריקה – קבוצות שבטיות, לאומיות, היסטוריות.

מדובר על מיעוטים ולא על הקבוצות כולן, משום שבדרך-כלל במדינות דמוקרטיות וכאלו שלא – האינטרסים של הרוב מוצאים ביטוי מיידי בהתנהלות המדינה. הצורך שלנו להגן על המיעוטים המקומיים, מפני מטרה להטמיע אותם בכוח לתוך הקהילה של הרוב ולא להדגיש את השוני שלהם על-ידי מנגנונים של התבדלות ואוטונומיה.

גם כאן הנטייה היא להכיר בזכות של המיעוטים – לפחות זו שמתייחסת לאי היטמעות בכפיה (דרישה שיוותרו על שפתם, דתם וכו'). דרישות מסוימות כוללות בקשה להכרה ותמיכה, עד כדי הכרה בטריטוריה/תמיכה במערכת חינוך וכיו"ב.

·         מהגרים – קבוצה זו נתפסת חלשה ביותר מבחינת התביעה שלה, משום שאם אדם בחר מרצונו לעזוב את מקומו ולהגיע למקום אחר, מוטל עליו להשתלב.

גם כאן (במיוחד כשמדברים על מדינות מהגרים גדולות) מתעוררת השאלה של ההכרה והיכולת שלהם לשמר את תרבותם (היספאנים בארצות-הברית וכן הלאה).

באיזו מידה האיזון בין הלכידות האזרחית ובין ההכרה בריבוי תרבויות וזהויות הוא עניין פנימי של המדינה במשא ומתן עם קבוצותיה ובאיזו מידה מדובר על עניין של זכויות אדם בינלאומיות?

1.       עניין פנימי;

2.       זכויות אדם בינלאומיות.

ככל שמדובר בעניין פנימי של המדינה – מדובר על זכותה של המדינה להגיע להסדרה משותפת. מי שחי במדינה וסבור שלא מקבל את כל הזכויות שהוא רוצה לקבל, ייטה בדרך-כלל להדגיש את שיח הזכויות הבינלאומי. זאת, משום שזה מספק לו כלי ל:

א)      קבלת הזכויות;

ב)      לגיוס לחץ על המדינה למתן הסדר שינוע למקום טוב יותר מבחינתו, בין אזרחות שווה ומשותפת והכרה בריבוי תרבויות אזוריות.

מבחינת שיח זכויות האדם הבינלאומיות (סעיף 27 לאמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות - ICCPR), נקבע שלכל מיעוט דתי, תרבותי, או שפתי לשוני (ולא לאומי) יש זכות, לבד או עם אחרים, לשמור על דתו, שפתו וכו'.

יש ויכוח על השאלה –

-          האם מדובר על זכויות של חירות;

-          שמא מדובר גם על זכויות להכרה;

-          או על השפעה על המקום הציבורי הכללי.

(הזכרנו זאת בעניין השפה והשילוט).

לכאורה, גם פרשנות מרחיבה של סעיף 27 לא נותנת למיעוטים תרבותיים בסיס לתביעות משמעותיות כלפי המדינה שלהם. מותר לכאורה למדינה ללכת הרבה מאד לכיוון של האזרחות השווה והמשותפת ולא להכיר בתביעות לשלטון עצמי, אוטונומיה, מערכת חינוך בשפת המיעוט וכו'.

מה שנדרש, על-פי שיח הזכויות הבינלאומיות, הוא הימנעות מהטמעה כפויה, אך, למשל – איסור על קיום בתי-ספר פרטיים בשפת המיעוט – נתפס על-ידי הקהילה הבינלאומית כאיזון לגיטימי של המדינה בין אזרחות שווה ומשותפת וריבוי תרבויות וזהויות.

דברים אלו חלים בהתאמה גם על יהודים ואחרים (לדוגמה: על הרצון של החרדים, למשל, להמשיך להתבדל ולא להיטמע בציבור הכללי).

דיברנו על המאפיינים הרלוונטיים למידת הנכונות של המדינה לנוע לכיוון של ריבוי תרבויות וזהויות. דיברנו על דברים שמושכים ודברים שמעכבים.

תחושה של איום מכבידה על המדינה לאפשר התבדלות. לעומת זאת, תחושה של יציבות גורמת ל:

1.         חיזוק של הקבוצות הקטנות לתבוע – כיוון שלא חושבים שהתביעה תגרום לפעולה נגדם.

2.         אם יש שיח זכויות אפקטיבי, בדרך-כלל תחושת האיום חלשה יותר.

אם באמת יש מדינה חזקה שיכולה להגן על כל הקבוצות, היא יכולה להגן גם על הרוב הנוכחי. קיומה של תחושה כזו מאפשר למדינה לבוא לקראת הקבוצות ולאפשר אזרחות שווה ומשותפת.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: שאלת האזרחות