ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: חובות אזרחיות

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: חובות אזרחיות

דיברנו על ניכור, על זכויות פוליטיות, השתתפות אזרחית, תחושת שייכות, השפעות מדירות, אך לא דיברנו הרבה על העובדה שיש הלימה חברתית-כלכלית בין המגזרים המנוכרים ובין הקבוצות היותר חלשות בריבוד החברתי-כלכלי בישראל. (זוהי הכללה, כמובן. גם בחברה החרדית יש כבר איים של עושר יחסי, גם החברה הערבית אינה הומוגנית.)

דיברנו על-כך שאצל החרדים יש השתתפות נמוכה בכוח העבודה, בעיקר של הגברים. בחלק מן המגזרים הערבים (הדבר בולט בקבוצות המוסלמיות) יש השתתפות נמוכה בעיקר של נשים.

במגזר הערבי יש חובת שירות על דרוזים, יש היתר שירות לבדואים ויש, בעצם, פטור אפקטיבי משירות צבאי לרוב הציבור הערבי במדינה. למרות מצב זה, הנושא של ההשתתפות בשירות צבאי של המגזר הערבי לא הגיע מעולם לדיון בבית-המשפט. גם בנושא של ההשתתפות בכוח העבודה בדרך-כלל אין דיון במונחים האלו של חוסר השתתפות. יחד עם זאת, בהקשרים רבים מאד, מתעוררת השאלה של העדפה/הפליה כלפי הערבים, משום שאינם משרתים בצבא, ומתעוררת שאלה של הלגיטימיות של הסתמכות על העדר שירות צבאי כסיבה לא להעניק אותה התייחסות ליהודים ולערבים במדינת ישראל.

חלה התפתחות בנושא זה.

הייתה תקופה שחלק מתשלומי הביטוח הלאומי היו מוגדרים כקצבאות יוצאי צבא (לא ליוצאי הצבא, אלא למשפחותיהם). הדבר הזה הותקף כגורם להפליה, ואכן הסידור הזה של התניית קצבאות ביטוח לאומי בהשתייכות למשפחה של יוצא צבא – בוטל.

נבחין בין הנושאים:

* השירות הצבאי

* שירות לאומי/אזרחי

* חוברה של נאמנות/תרומה לחברה

ההתייחסות הדיפרנציאלית של המדינה לבני המיעוט הערבי התגבשה בשלבים די מוקדמים של המדינה. (יתכן שהיום הדרוזים לא היו ששים לקבל את ההחלטה שהתקבלה בעבר.)

יש תפיסה שאומרת שיש לבטל את ההבדל בין השיוך האזרחי, שבמדינות רבות אחרות כולם מתגייסים, "זו חובה אזרחית יסודית", כדברי ארנס, אולי הגדולה בחובות. זאת, למרות שמדובר במלחמה מול בני העם הערבי איתם יש הזדהות עמוקה. ארנס נותן דוגמאות למקרים בהם אזרחי מדינה א', ששייכים למדינה ב', נלחמים עם צבא מדינתם נגד בני עמם, אך גביזון סבורה שאין זה דבר טריוויאלי.

·         שירות צבאי - יש ערבים שמתגייסים. נשמעת הטענה כי אין הבדל רב בין ערבים שמשרתים בצבא המדינה וערבים שאינם משרתים. יש טענה של חלק מהציבור הערבי שיש כאן מעין גישה של "הפרד ומשול".

לא ניכנס לשאלת השירות הצבאי בצורה חריפה, משום שבנושא של השירות הצבאי יש "השלמת אינטרסים" בין המדינה ובין רוב הציבור הערבי, השלמה שאינה בריאה, אך לא נראה שחובת גיוס פשוטה תיתן את התשובה הנכונה במציאות בה אנחנו חיים. נעביר את הדיון לנקודה הבאה –

·         שירות לאומי/אזרחי – לכאורה, שירות זה "לעומתי" פחות, אולם הוא מעורר בצורה חריפה את היחסים בין הציבור הערבי למדינת ישראל. הוא מעלה את השאלה של הדמוס/לכידות אזרחית.

בדרך-כלל העמדה של המנהיגות של הציבור הערבי נגד השירות הלאומי (כמו גם השירות הצבאי).

אפשר להבחין כאן בין 3 השאלות שהזכרנו.

1.       מהו ההסדר הראוי?

יש שטוענים שיש לתת אופציה של שירות לאומי לכולם ולא חובה, ובכך לנסות להגדיל את מספר המשתתפים מהציבור הערבי.

יש שטוענים שאולי אפשר להתחיל מאפשרות, כעניין הדרגתי, אך נכון וראוי להחיל חובה.

דווקא בגלל הסכסוכים והמתחים חשוב במדינה דמוקרטית שתהיה תחושה של סולידריות אזרחית, שתחתוך את הסקטורים השונים. הכלי הזה של שירות לאומי, אם נותנים לו גמישות מספיקה, מאפשרים לערבים לעשות את השירות במוסדות כלל-חברתיים, כמו בבתי-חולים, מפעלים, בקהילה שלהם, או במפעל לאומי אחר.

o       יוצר מפגשים במקום טוב;

o       פותח אותם לתרבויות, משפר את כישורי העבודה וכו';

o       מנטרל את הפערים בין המשרתים ללא-משרתים, פותח בפניהם הזדמנויות שפתוחות רק לאלו ששירתו.

המדינה יכולה לתבוע מאזרחיה שירות כללי, בייחוד במדינה שיש בה נטלים כאלו. גם אם מקובל שכולם משתתפים בנטל הצבאי, אם כולם יידרשו להקצות מעט מזמנם גם לתועלת חברתי, אין בכך פסול.

נימוקים נגד ההסדר:

א)      ישראליזציה-חשש מהטמעה כפויה;

ב)      פלסטניזציה-הגברת ההזדהות עם העם הפלסטיני, עם שאיפותיו לעצמאות, עם תרבותו הייחודית, השתתפות במאבקו נגד הכיבוש וכו'.

פירוט:

א)      הם לא רוצים את הישראליזציה, משום שאומרים להם שזו הדרך להשגת שוויון זכויות. הם לא מקבלים את זה, הם רואים שהדרוזים שהולכים לצבא כן מופלים. לפיכך, הם דורשים קודם כל זכויות, אח"כ הם ישקלו אם להשתתף בחובות ובאיזו מידה.

ב)      העמדה של המנהיגות הערבית היא שהם רוצים מימוש של כל הזכויות, אולם רוצים לשמר את הלכידות הלאומית. לפיכך, הם לא רוצים שתהיה שחיקה של הלכידות הלאומית, על-ידי שחיקה והיטמעות בחברה הישראלית.

מבחינת מדינת ישראל, יש התקדמות בניסוח הדילמה מצד המגזר הערבי. בעבר, אפשר היה לומר ש"יש מלחמה בין עמי ובין מדינתי". כיום הם מדברים על כך ש"יש מלחמה בין עמי ובין המדינה שאני אזרח שלה". יש שמצמצמים עוד יותר את האזרחות, מדגישים את הטריטוריה, את המקריות בהגדרה "פלסטינים בישראל"; הם לא רוצים באזרחות, לכן אין להם חובת נאמנות. ישראל כבשה אותם, לכן אין קשר, אין ייחוס ומה שנדרש – להילחם בישראל. (ככל שהמנהיגות הערבית מפתחת את "הדרור הזקוף" מקבלים אמירות קיצוניות, יותר ויותר.)

                        [באנלוגיה למה שראינו בחברה החרדית, יש הבנה לבעיה של החברה הערבית על המורכבות שלה – הסכנה לחברה המסורתית ולמעמד האישה.]

                        למרות ההתנגדות של המנהיגות הערבית, יש כיום יותר ויותר נכונות של צעירים/ות ערבים/ות להתנדב לשירות הלאומי. גביזון סבורה שבסופו של יום ראוי שהדבר הזה יהפוך חובה, משום שיש צורך בשייכות למפעל הזה של המדינה ואנשים צריכים להראות איך הם משתתפים בנטלים, בהתאם למה שמתאים ובהתאם למאפיינים הייחודים של כל חברה וחברה בה.

                        הטענות לעיל מדגימות בעיה אימננטית בעמדה של המיעוט הערבי:

-          מחד, התביעה כלפי המדינה היא באופן חד-משמעי – שוויון מלא, שילוב מלא, ייצוג מלא, כחלק מכך שהם "אזרחים נאמנים";

-          מאידך, יש רתיעה גדולה מאד מאמירה של זהות ושייכות עם המדינה (אפילו אם היא רזה, מוגבלת, מסוייגת בגלל הסכסוך);

-          יש התעלמות בשיח האזרחי מקיומו של הסכסוך, אולם "חיבוק" של הסכסוך והתייצבות לצד הפלסטיני של הסכסוך, כאשר מגיעים לדון בעניינים הקשורים לו.

·         חובה של נאמנות/תרומה לחברה – מהי המשמעות של האזרחות?

אזרחות מגיעה עם זכויות (זכויות פוליטיות, רווחה וכן הלאה). מדינה צריכה לרצות לממש את הזכויות של האזרחים שלה, כדי לחזק את המחויבות ההדדית בין המדינה ואזרחיה. שוויון אינו רק זכות. שוויון הוא גם דבר שהשכל הישר מחייב את המדינה להעניק לאזרחיה. זאת, משום ששוויון מעניק תחושה של לכידות ושייכות למפעל. אין צורך שהשוויון הזה יוביל להתעלמות מהריבוי; צריכה להיות הכרה בכך שבישראל יש קבוצות שונות שלעתים עמדותיהן שונות ומנוגדות. אי-אפשר לדרוש מהחרדים, למשל, להיות ציוניים. אולם, מדינת ישראל מחויבת לנהוג בשוויון כלפי כל אזרחיה. גביזון סבורה שהיא מנסה לעשות זאת, ולכן כל אזרחיה צריכים לתת תשובה לשאלה מהי המשמעות של האזרחות שלהם במדינה.

הנטל הזה קיים והוא אינו טריוויאלי גם ביחס לאנשים שאינם מקבוצות המיעוט. גם בציבור הכללי יש כאלו שלא הולכים לצבא ואפילו לא מתנצלים על-כך (יש ויכוח על השאלה האם אפשר להטיל עליהם סנקציות כלכליות, למשל).

אם כן, העניין של משמעות האזרחות קיים לגבי כל האזרחים. הוא בא לא רק על רקע השאלה "האם האדם מזדהה עם המדינה?", אלא – הוא חוזר לשאלה הכללית בה פתחנו – מהם היחסים בין הפרט ומדינתו? האם המדינה היא משהו שנותן דברים והאזרח, בגלל חובות של הוגנות, מקבל דברים מהמדינה דרך תשלומי המס של אחרים, זהו פרויקט משותף שחוסנו תלוי בתרומה של הכל, הוא יכול להיות שייך אליו יותר באמצעות ההשתתפות והתרומה. מצד שני, משום שהוא מקבל דברים מהמדינה, הוא נדרש למילוי חובות.

יש המתנגדים לעמדה זו, בסוברם שמדובר בעמדה פשיסטית. הם סבורים שהמדינה מסוכנת, היא בדרך-כלל הפוגענית. הם מתעלמים מכך שהמדינה מספקת שירותי חינוך וכו'.

מהו היחס בין האזרח והמדינה? – שאלה זו אינה משפטית, כי אם פוליטית, אידיאולוגית, אולם יש לה השלכות משפטיות, כאשר מדברים, למשל, על השאלה של אכיפת חובות כלפי המדינה.

חופש הביטוי כדוגמה – אנחנו לא רוצים שהשלטון יקבע מה אנשים ידעו ואנחנו רוצים לאפשר החלטה מושכלת על-סמך חשיפה לידע ולכל הדעות האפשריות.

החלטת היועמ"ש להצטרף לתביעת הלוחמים נ' האחראים על הסרט "ג'נין ג'נין".

הלוחמים טענו כי לא נעשו הדברים שהסרט טוען שנעשו; לא פגעו בבית-החולים, לא היו טנקים, לא דרשו אנשים הקשורים לטנקים. ולא רק זאת, נהרגו אנשים רבים בעקבות הזהירות הרבה שלהם מפגיעה בציבור.

הסרט האשים את הלוחמים בפשעי מלחמה. הצנזורה החליטה לפסול את הסרט, אך בית-המשפט אמר שהאמת אינה רלוונטית, יש לכבד את חופש הדעות.

ביקשו דיון נוסף. הש' מצא אמר שאכן יש כאן שקרים, חבל שכך, אך לא ינתן דיון נוסף. התשובה של באכרי היא כי האמת נצחה (לא הצדק/אחר).

הלוחמים, שנכשלו בתביעת הצנזורה, הגישו תביעת דיבה. בבית-המשפט המחוזי, אמרה השופטת שהדברים חמורים, אין כאן "אמת דיברתי", אין תום לב, אולם יש כאן בעיה, משום שאף אחד לא מזוהה כזה שביצע את המעשה. לכן פרטים לא יכולים לתבוע בהוצאת דיבה. הדרך היחידה היא להגיש תביעה על-ידי קבוצה, אך רק על-ידי היועץ המשפטי לממשלה.

תגובת הלוחמים:

1.       ערעור על החלטת המחוזי;

2.       בקשה ממזוז שיגיש תביעה פלילית בגין הוצאת דיבה על קבוצה.

מזוז החליט להימנע מהגשת תביעה פלילית, אלא הצטרף לערעור האזרחי.

הוא מחזק את השאלה באשר למסר של המדינה. (מבקריו של מזוז תוהים מדוע הוא נדרש להתערבות.)

אנו רואים את הסכנה המצויה בהפרטה. הלוחמים, כביכול, הם אנשים פרטיים, שנאמרו עליהם שקרים ואיש לא צריך להתערב בנאמר עליהם. אנחנו כמדינה שלחנו אותם. אם אומרים עליהם שהם בצעו פשעי מלחמה, מדינת ישראל בצעה אותם. כשבאכרי עושה סרט כזה הוא לא מוציא את דיבתם של החיילים רעה, הוא מוציא את דיבתה של ישראל רעה. יתכן שהמדינה לא רוצה לעשות דבר בקשר לכך, אולם אין ספק שהמאבק הוא של באכרי, שמשמיע נרטיב של אזרח שמאשים את המדינה שלו בפשעי מלחמה, הוא עושה לה דה-לגיטימציה. אי-אפשר לומר שיש לאסור את באכרי, אך אין אפשרות לומר שהמאבק פרטי. חלק מהמאבק כאן הוא על דמותה של המדינה ולא על מעשים של פרט זה או אחר.

השאלה של חובת הנאמנות האזרחית והמשמעות שלה, עם כל המתחים הקיימים ביניהם (בין הזיקה האזרחית ללאומית, במקרה של הערבים, או הזיקה האזרחית לקהילתית, במקרה של החרדים) מדברת על הוויתור של מדינת ישראל על אמירה שיש לה עמדה לגביו. אם המדינה לא מביעה עמדה בדברים הנוגעים אליה, אין לבוא בטענה למגזרים שמסרבים לעמוד בתביעות המגיעות מהמדינה כאשר הן אינן נוחות להם.

שירות צבאי	שירות לאומי/אזרחי	חובה של נאמנות/תרומה לחברה
"הפרד ומשול"	ישראליזציה; פלסטיניזציה; סכנה לחברה המסורתית-מעמד האישה	זכויות

 ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: חובות אזרחיות