מדעי המדינה: סוגי סכסוכים

ראינו שפעמים רבות, כאשר יש קבוצות מובהקות שיש ביניהן הבדלים משמעותיים, יש הלימה בין שוני ובין התנהגות דיפרנציאלית או מנגנונים של הדרה, וכי מנגנונים אלו מסבכים את החיים בחברה, משום שהם יוצרים צורך להתמודד גם עם רצון של פרטים שהמדינה תכבד את חברותם/השתייכותם לקבוצה כלשהי.

דיברנו על הזכות להגדרה עצמית ועל המחירים שלה.

בחלק מהמתחים יש לא רק מתח/שסע/הבדל, אלא גם סכסוך. סכסוך זה, לעתים, פוליטי ולעתים צבאי.

בסכסוך הפוליטי נבחין בין:

1.       מאבק לחלוקה;

2.       מאבק להכרה.

הסכסוך מכביד על הקושי להתמודד עם המציאות של השוני.

מאפייני הסכסוכים קיימים בכל הסכסוכים.

·         ישוב סכסוכים לעומת ניהול סכסוכים

יישוב – לאחר שסיימנו את התהליך, הסכסוך איננו;

ניהול – לאחר סיום התהליך, הסכסוך קיים, אך מוּכָל.

·         המודעות להיבטים הפסיכולוגיים – משפיעה על הרצון לטפל בסכסוך בדרך של יישוב, או לפחות בדרך של ניהול.

נקודת המוצא: רוב האנשים מעדיפים לחיות בשלום, ללא סכסוכים. אולם, רובם רוצים לחיות בשלום, בתנאים שלהם עצמם.

בנוסף, סכסוכים מתמשכים, שמתפרצים לאלימות, בדרך-כלל קיימים במצבים שאינם מוסדרים. במדינה מסודרת, אפקטיבית, שיש לה מונופולין על השימוש בכוח, יכולה להיות שנאה/קנאה/טרוניה, אך בדרך-כלל יש איזושהי בקרה על ההתפרצות של הסכסוכים האלו.
(לא תמיד זה נכון.)

סכסוך לא בהכרח קיים רק בין קבוצות, הוא יתכן גם בין פרטים.

אנחנו מדברים על סכסוכים מתמשכים וממשיים.

כאשר אנחנו מדברים על הסכסוך הישראלי-פלשתיני, אנחנו מדברים על משהו אמיתי, שיתכן שאינו פתיר, משום שמדובר על משחק סכום אפס, זה אומר "כולה שלי", וזה אומר "כולה שלי".

בסכסוך בלתי-פתיר, לא מנסים להגיע ליישוב הסכסוך (משום שבהגדרה, הסכסוך אינו פתיר),
אלא לנהל את הסכסוך, במגמה ליצור תנאים כאלו, בהם מה שהיה בזמן מסוים – בלתי פתיר, יהפוך פתיר.

לפני שניגשים לכך, יש לשאול –

איך מתנהל יישוב סכסוך/מחלוקת?

גם קיומו של הסכסוך וגם פתרונו נובעים, בסופו של דבר, משיפוט של המסוכסכים, כאשר ההסדר המוצע עדיף להם על מצב הסכסוך.

כשמישהו מהצד מנסה ליישב בסכסוך, הוא סבור שיש עסקה טובה מספיק לשני הצדדים, בה, לכל אחד מהם, כדאי לפתור/לשנות את טיב את הסכסוך (יתכן שצד א' סבור שהפרטנרים טועים, הוא ינסה לשכנע אותם..), בסופו של דבר, מי שצריך לקבל את ההחלטה הוא מי שההסדר נוגע לו.

במעבר מהשאלה של ניסיון היישוב להיבטים הפסיכולוגיים, ניתן ללמוד על הקושי המיוחד המצוי ביישוב סכסוך מתמשך ובלתי פתיר. זאת, משום שמצב כזה, בדרך כלל, יוצר אצל שני הצדדים (בדרך-כלל באופן סימטרי) מערכת של רגשות, תמונות מצב, תמונות של הצד השני, העצמה והקטנה יחסית של מחירים ומשמעויות, שבדרך-כלל מעגנים את הסכסוך ומכבידים מאד על היכולת ליישב אותו.

ההשפעה הפסיכולוגית של מצב של סכסוך

·         נטייה לשבח את עצמך;

·         נטייה להמעיט, להאשים את השני;

·         רצון של א' להיות קורבן,

בעוד גם הצד השני רוצה להיות קורבן של א';

·         בד"כ אין אמון;

·         האחדה – הקבוצה השנייה היא ה-אוייב;

·         יש סכנה בוויתור, משום שהוא מחליש את א' ומעניק יתרון לצד השני;

·         העצמה של א' ממה שנדרש מא' וצמצום של מה שנדרש מב'.

הרגשות פוגעים באפקטיביות של המו"מ, משום ששומעים את הצד השני בחשד שמדובר על מניפולציה וכו'.

חשוב לזכור, ב-2 הקבוצות יש גיוון, ובשתיהן יש את הקבוצות הקיצוניות, שמאלצות את המנהיגים להתנצל ולהסביר שהם לא טעו/הוטעו וכו', והדבר מסבך את הדרך הרגילה לפתירה, להגעה לכיוון של החלטה משותפת.

יש חשיבות לדעה של הצדדים בנוגע לזמן, "לטובת מי עובד הזמן?". ככל שהזמן עשוי להרע את המצב של א', נניח, א' יטה להזדרז לפתור את הסכסוך.

עקרונית, אם יש נקודה מסוימת, בה 2 הצדדים מעוניינים להגיע להסדר והשאלה נוגעת למחיר, כלומר – אם 2 הצדדים רוצים שתהיה עסקה, המטען של הרגשות – פחות קריטי, משום שמקבלי ההחלטות רוצים להגיע לתוצאה.

אם רוצים להגיע לתוצאה, בדרך כלל אפשר להגיע לתוצאה (הגם שלא בהכרח פותרים את הסכסוך).

כאשר 2 הצדדים מבינים שאף צד לא יוכל לקבל הכל ושניהם מוכנים לחלוקה, אין בעיה.

כאשר הצדדים מסרבים להתפשר על כל מה שהם רוצים, הסכסוך בלתי-פתיר. עדיין יתכן כי הצדדים יעדיפו שקט יחסי והמתנה לקראת הסדר על-פני מצב מלחמה. זאת, מתוך הבנה שאי-אפשר ליישב אותו.

לעתים, צד א' יעדיף להישאר במצב לא פתיר, משום שאין טעם בוויתור כאשר מדובר על סכסוך שלא ניתן לפתור, אך צד ב' מנסה להבין מהו הגבול שעד אליו אפשר למתוח את החבל ולא אצה לו הדרך...

הכל תלוי בשאלה "מהו סטטאוס הקוו?". ככל שהצדדים יבינו שהמצב פחות נסבל מהחלופות, וככל שסטאטוס הקוו פחות יציב, הם ינסו יותר להגיע לתוצאה.

סטאטוס קוו

·         אם הוא יציב – לצד החזק יש אינטרס לשמר אותו;

o       אם הזמן פועל לרעתו של הצד החזק, הצד החלש רוצה לזעזע את הסטאטוס קוו

o       אם צד מבין שהזמן עובד לרעתו של הצד השני לסכסוך, כמובן, הוא ינסה לפעול לזירוזו.

לא תמיד קל לדעת מתי מנהיג יכול לבצע הסכמים שדורשים ויתורים כואבים, בייחוד אם מדובר על הסכם לאורך זמן, שהמחירים שלו יתפרסו לאורך שנים ארוכות.

(סימן-טוב ובר-טל)

הנושא הזה של ההתמודדות עם הסכסוך הוא נושא מורכב. יש בו מרכיבים מעבר לאלו שאנחנו חושבים עליהם.

לא די בתיאור של רצונות הצדדים.

אם הניתוח הוא שמדובר על סכסוך שאינו בשל ליישוב, המאמץ ליישב אותו יכול להיות בעל תוצאה הפוכה.

אם דוחפים צד להגיע להסדר קבע/סוף הסכסוך, כאשר בשטח, מסיבות שונות, אין תנאים להגעה לסוף הסכסוך, האופציות האפשריות:

1.       הסדר לא אמין לסוף הסכסוך;

2.       ההסדר "מתפוצץ" והצדדים חוזרים לנקודת המוצא, ללא נתונים לניהולו מחדש (משום שמה שהיה במרחק נגיעה התפוגג).

דברים אלו מסתבכים כאשר מדובר על קרקע, נרטיב, דת, מחלוקות היסטוריות ועוד. יש להגיע לסכסוכים אלו בצורה רגישה מאד. יש לקחת בחשבון שהקבוצות שביניהן מתקיימים הסכסוכים ואולי גם המגעים, הן קבוצות שהן עצמן אינן אחידות. גם בני-אדם עשויים להיות קרועים בתוך עצמם, אך כשמדובר באדם אחד, הוא מחליט בעצמו ומתקדם, אולם כאשר מדובר על מנהיגים, שצריכים לקבל את "אישור" העם, שגוונים רבים לו, הקושי גדל.

יש להבחין בין סיפורים, ערכים, אידיאולוגיה וסמלים.

לעתים, אין לנו ברירה, אלא להסכים על אופן הניהול, בלא תשובות על מהות הסכסוך וכו'.

כאשר מדובר בסכסוך עמוק, לא תמיד מספק להגיע להסדרים בלבד, ויש משאלה להגיע לפיוס, להבנה, לאמפתיה, שאלו הם דברים שהולכים לכיוון המציאויות הממשיות שיש ביניהן מחלוקת.

לא תמיד אנחנו לוקחים בחשבון את העומק של הסכסוכים, כפי שמפורט לעיל.

סכסוך, בייחוד סכסוך אלים, צובעים את ההסדרים האפשריים אליהם אפשר להגיע בחברה.

לא דומה הסכסוך בדבר האוטונומיה של הקוויבקים בקנדה, לסכסוך שקשור לאוטונומיה בחינוך של החרדים בישראל, נניח.

הבחנה בין סכסוכים פנימיים (בתוך המדינה) לסכסוכים בינלאומיים (של המדינה עם ישויות אחרות)

במדינה עצמה יש לנו מערכת שלטון, שיטור, משפט, מונופולין על כוח, שמאפשרת להתמודד עם מחלוקות בצורה מסודרת יותר ממצב של סכסוך בינלאומי, בו ההכרעה עשויה להסתייע במלחמה.