מבוא להיסטוריה פוליטית: תנועות חברתיות
לאחר
שסקרנו את התמורות ההיסטוריות-פוליטיות בארצות שונות נסקור עתה תנועות לרוחבו.
תנועת השחרור הנשי. בתחילת המאה הייתה ההשתתפות הפוליטית של נשים [בעולם כולו,
בממוצע] בשיעור נמוך למדי. השאלה היא האם ישנו קשר בין העלייה בשיעור ההשתתפות של
נשים בפוליטיקה לבין דמוקרטיזציה או לבין תהליכים מואצים ומהלכים מהפכניים שונים.
"התשובה היא כמובן כן". המהפכה הבולשביקית בסין וזו הקומוניסטית בסין,
אשר השוו את מעמד האישה באופן מואץ מהיר ודרסטי, הן בין השאר הוכחה שכן. בסין
מקבלות הנשים זכויות כבר ב- 1925. צרפת, הדמוקרטיה המופתית, מעניקה זכות בחירה רק
ב- 1946. שוויץ, מן הדמוקרטיות הותיקות בעולם, רק ב- 1971. המתנגדים בשוויץ העלו
נימוקים דומים לאלו שהועלו במאות שקדמו, כי נשים אינן בוגרות מספיק, הן רגשיות מדי
וכו'. עד היום במקומות בהם החוק הדתי שולט, כמו סעודיה, אין זכות בחירה לנשים.
באיראן לע"ז, מדינית "רצינית" בהתייחסותה לאסלאם, משתפת נשים
בבחירה. עם-זאת המאג'ריס, הפרלמנט האיראני אינו ממש פרלמנט, אלא, לפי שניידר, יותר
מעין מועצה מייעצת.
בין
כך ובין כך אין לבלבל בין מתן זכות הצבעה לבין הפרוייקט הפמיניסטי בכללותו, שהוא
בעל תביעות נרחבות יותר; והוא עושה את צעדיו המשמעותיים בשלבים מאוחרים יותר במאה.
ניתן
לשאול כיצד בתוך המהפכה האמריקאית לא עלתה שאלת הנשים. ואמנם שאלה זו עלתה אך
נדחקה לפינה. כבר במאה ה- 19, כתב ג'ון סטיוארט מיל על הדיכוי לו זוכות הנשים בשל
הנחיתות שלהם בשדה הפוליטי.[1]
דעתו של מיל הייתה במיעוט. יתרה מזאת, בקרב תנועות פרוגרסיביות, כמו זו
הסוציאליסטית, הליברלית, אשר חרתו על דגלם שיוויון או חירות, ואף כאלה שדיברו
מפורש על זכויות האישה, זכו נשים להיות מיעוט קטן ומבוטל.
בארה"ב
ואנגליה בלט במיוחד המאבק הנשי. בארה"ב היה זה פעמים רבות מאבק משותף בעד הנשים
וכנגד העבדות. במדינות מסויימות של ארה"ב היה זה עניין של הצלחה נשית מקומית.
ובמיוחד קרה הדבר במדינות קטנות באוכלוסייתן (שוויון-זכויות בהצבעה ב- 1869:
וויאומינג), כלומר מדינות שבהם האוכלוסייה הקטנה עזרה בייצוג היתרון היחסי
[הדמוגרפי] של נשים. בשנת 1919, בתיקון ה- 19 לחוקה מקבלות הנשים שוויון זכויות
(הצבעה) באופן סופי וגורף. הצהרות בארה"ב עולות כבר ב- 1848 שנת המהפכות
הגדולות.
באנגליה
התפצלה התנועה הנשית לשני זרמים, אחת- אלימה, ושנייה- מתונה. האחרונה ביקשה להשיג
רפורמת חוק [והישגיה היו דלים], והראשונה- לעשות רעש רב ע"י שביתות וכו'.
המהפך התרחש סביב מלחמת העולם הראשונה, כשנשים שימשו בתפקידים גבריים. או אז קיבלו הנשים זכות-בחירה. אך בכך לא
נגמר הדבר. הזרם הרדיקלי דרש זכויות ללא תנאי, והזרם המתון הסתפק בהתניית הזכות
בהיות המצביע משלם מס. נשים מעל גיל 30, נשואות, שמשלמות סכום מסויים של מיסים. רק
ב- 1928 ניתנות זכויות בחירה מלאות באופן שווה לזכויות הגבריות. תואר אקדמי
[לאישה] היה תנאי חלופי.
המדינה
הראשונה שהעניקה זכויות בחירה לנשים:[2]
ניו-זילנד, 1893. אוסטרליה, 1901. מה משותף לשתיים מעבר להיותן דומניונים בריטיים?
מדינות פריפריה בעלות אוכלוסייה לבנה קטנה למדי (כפי שקורה בארה"ב). בפינלנד
ניתנות זכויות ב- 1906. ואולם הפינים אינם עצמאיים באותה שנה לחלוטין (תחת
האימפריה הרוסית). נורבגיה- 1907.[3]
רוסיה- 1917, עם המהפכה.
גרמניה,
אוסטריה והונגריה, ב- 1918 [על-אף היותן מדינות ריאקציוניות]. הסיבות לכך: המהפכות
הקומוניסטיות בגרמניה ובהונגריה והרפובליקה, בעלת ההשפעה הסוציאל-דמוקרטית החזקה
באוסטריה. קנדה- 1917 (הפדרליזם הקנדי קיצוני יותר מזה של ארה"ב. חבל קוויבק
מקנה זכויות בחירה לנשים רק ב- 1940. בחבל זה אנשים רבים הנושאים עיניהם אל
הנאציזם, הפאשיזם, ואל וישי). ברזיל- 1934. צרפת- 1945. ארגנטינה- 1946. אולי
בהשפעתה של אווה פרון, אשר יכולה הייתה לגייס קולות. במקסיקו לע"ז, שבה שרתה,
מאז המהפכה של 1911, חוקה מהפכנית מתקדמת ביותר ביחס לזו הרוסית, אשר לא כללה
זכות-בחירה לנשים. מרד נוצרי שהתרחש במקסיקו בשנות העשרים ובו מתו מאות אלפים
[יותר מבימי המהפכה במקסיקו] חיזק עוד יותר את השהיית מתן הזכות לנשים. ב- 1952
קרא האו"ם לכל חברותיו להעניק זכויות-בחירה לנשים. לקריאה זו הייתה משמעות
מועטה ביותר.
אעפי"כ
שיחקו נשים דמויות מרכזיות עם ובלי זכויות. רוזה לוקסמבורג, שהייתה מראשי
הספרטקיסטים והנהיגה את המהפכה בסוף 1918 תחילת 1919, חיה כל חייה ללא זכויות;
אנג'ליקה לבדנוב, שהייתה גולה בולשביקית באיטליה.[4]
במקומות
רבים בעולם חוקקו חוקים מתקני-עיוות לגבי אי-ייצוגן של נשים ברובד הפוליטי ביחס
לשיעורן באוכלוסייה. ישנן מדינות (סקנדינביה) שמחזיקות בחוקים של אחוז-סף לייצוג
נשים. השאלה הנותרת: עד כמה מדיניות של העדפה מתקנת יש בה כדי לתקן ממש את המצב.
דברנו
על תנועת הפועלים כתנועה חברתית. עם-זאת, בגלל חוסר-האחידות, יש לדבר על תנועות פועלים. לא זו בלבד שאנו
חוטאים בדברנו על המהפכה התעשייתית כמהפכה כוללת, גם בהצבעה על בריטניה כגוף
הומוגני שעבר מהפכה בבת-אחת אנו חוטאים בצורה רצינית. התפתחות תעשיית הטקסטיל,
התפתחות תעשיית הפלדה, הקיטור והספנות, כל אלה צריכים להיחשב תחומים ושלבים שונים
בתכלית זמ"ז. המשותף: בבריטניה אמנם מצטבר הון כתוצאה מעודף התוצרת החקלאית
ובזה נעשה שימוש להמצאות.
בצרפת
לע"ז מתרחשת מהפכה תעשייתית בשלב מוקדם יותר בניהולה ובהובלתה של המדינה.
ממילא מובן כי צומחות תנועות פועלים שונות, אשר אינן נאבקות רק בשלטון המרכזי כי
אם גם זב"ז.
בבריטניה
התרחש תהליך של טרייד-יויוניזם, התאגדויות פועלים שהביאו להתאגדות רוחבית. עובדי
ענף הפחם מתרכזים תחת הנהגתו של איגוד פועלי הפחם. כך גם פועלי הפלדה וכו'. בצרפת
לע"ז ההתארגנות הפועלית היא על רקע אזורי. בגרמניה מדובר בהתארגנויות לאומיות
גדולות שהושפעו במידה רבה מהרפורמות של ביסמארק (ההסכמים הגדולים של איגודים
ומדינה). ברוסיה נצחו אמנם הבולשביקים במירוץ, ואולם עובדה זו אינה יכולה להעלים
את האנרכיסטים ואת הסוציאל-רבולוציונרים אשר צמחו על רקע הפרולטריזציה ההולכת
וגואה ברוסיה.
המצב
שונה בספרד, איטליה, יוון ופורטוגל למשל, אשר לא חוו גלים שווי-קומה של תיעוש.
במדינות אלה מצויה תופעה אנרכיסטית בעלת היקף משמעותי (מן הסוג שמתכחש ומבקש לשלול
את המדינה ממש). ישנם גם זרמים של אנרכו-סנדיקליזם למשל בחבלים המפותחים של צרפת
ובספרד. (פה נתן שניידר סקירה על ההבדל בין האינטרנציונל הראשון לשני).
באינטרנציונל
השלישי, שהוקם ע"י לנין (שוויץ), נשען על הנחות מסויימות [שהוסקו במלחמת העולם] ובו החליט
לנין על 21 עקרונות לכינון מהפכה עולמית ששימשו תנאי להצטרפות של מפלגה
סוציאליסטית לתנועה הסוצ' העולמית. דבר זה גרם לשסע בין מפלגות קומוניסטיות, כמו זו
שהובילה את המהפכה ברוסיה, לבין מפלגות סוציאליסטיות, שנותרו מפלגות במערכת
פוליטית בתוך ארצן. שסע זה החליש את השמאל לעומת התרוממותם של הפשיזם והנאציזם.
בין-השאר אירע הדבר ע"י כך שהתנועות הסוציאליסטיות זוהו בארצן כאיומים [כלומר
כבבואות של הבולשביקים]. זיהוי זה הרדים ציבורים גדולים של המדינות כלפי האיומים
ההולכים וגדלים של הנאציזם ופאשיזם [לרוחב העולם כולו].
האינטרנציונל השני-וחצי שהתקיים באוסטריה. תנועה של
תיאורטיקנים (אוסטרו-מרקסיסטים)[5]
שהיו לאנשי מעשה, וביקשו לשבור את הדטרמיניזם הכלכלי של מרקס, בין השאר ע"י
הכנסת אלמנטים מחשבתיים קנטיאניים. לדעתם, על-מנת לעשות מהפכות סוציאליסטיות יש
לעבור תחילה במסלול לאומי. הם הורו שאין סתירה בין השאלה הלאומית לבין השאלה
המעמדית. יש להוביל תחילה פתרון לאומי ובהמשך ללכת על מהפכה סוציאליסטית.
הקומינטאן של לנין עמד כנגדם, ובשלב מאוחר יותר, האינטרנציונל הרביעי, נאבק
בטרוציקיזם שראה הכרח במהפכה מתמדת כלל-עולמית.
[2]
בדרך-כלל בא הדבר גם עם זכות להיבחר, אך לא תמיד.
[3]
המעבר מחברות מסורתיות לחברות מודרניות התרחש בשנות השלושים בשבדיה
ורק לאחר המלחמה בשאר סקנדינביה.
[5]
באוור, רמר, אדלר.
ראה גם: היסטוריה פוליטית בת זמננו
סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
טעימה אמיתית של היסטוריה אפשר לקבל בטיול מאורגן לקוסטה ריקה על כל מה שקורה וקרה במדינה המעניינת והאקזוטית הזו
ReplyDelete