אתיקה: ג'ון סטיוארט מיל - סיכום

J.S. Mill

ג'ון סטיוארט מיל

מיל חי במאה ה-19 והיה תלמידו של בנתהם. כתב בין היתר את 'על החירות' ואוטוביוגרפיה. אצל בנתהם – אושר = תועלת = הנאה. מיל לעומתו דוחה את רעיון תחשיב ההנאה לפי סדר עדיפויות. עם זאת, מיל מקבל את הזיהוי טוב = הנאה באופן אחר. מיל מוסיף על הגדרת בנתהם מדד נוסף – איכות (ולא בהכרח כמות). על פי בנתהם יש סולם אחד הומוגני וניתן להשוות בין כל ההנאות. עפ"י מיל יש איכות שונה לסוגים שונים של הנאות שלא ניתן להשוות בינן או שאינן מדידות באותו סולם (למשל- כסף. לא כל דבר מדיד במונחים כספיים). טוען מיל שהנאות רוחניות אינן מדידות יחד עם הנאות חומריות והן נעלות יותר (אפלטון...?).

אצל בנתהם התועלתנות היא תועלתנות 'מעשה' ואילו אצל מיל היא 'כללים' – Rule utilitarianism. בנתהם בודק את התוצאה של כל מעשה ומדרג אותה לפי המדדים השונים ובודק מה מספק הכי הרבה אושר סה"כ. מיל טוען כי לא כך פועל המוסר אלא השיקול התועלתני נעשה באופן דו שלבי:

עקרון התועלת ß כללים ß מעשה. אנו מודדים את התועלת לפי כללים מסוימים. לפי הכללים אנו יודעים אם המעשה הוא טוב/רע, חובה/לא חובה וכו'. הכלל נקבע על פי עקרון התועלת. איך? לפי תפקוד החברה. חברה שמאמצת עקרון (למשל: לא תגנוב) שמתפקדת טוב יותר מחברה שאימצה כלל הפוך מורה על חשיבות הכלל. לפי מודל זה אנו מקבלים מעשים שהם מוסריים או חיוביים בלבד. שהרי לפי המודל של בנתהם אין מדד שמנפה מעשים שליליים. לפי מיל ישנה תועלתנות אך ישנו גם כלל – הכלל מצדיק את המעשה הטוב ואינו מצדיק את המעשה הלא טוב. אצל בנתהם יש 'כללי אצבע' שמכוונים את האדם לפעול באופן מסוים. האדם דואג בעיקר לעצמו אך תלוי בנושא יש לדאוג גם לחברה. הכללים אצל מיל הם נוקשים יותר. ההבחנה בין שני סוגי התועלתנות אינו ברורה מאוד כי תועלתן מעשה יכול להביא בחשבון את הכללים של מיל.

על החירות' –

סיכום פרק א' - פתיחה

פירושה של החירות בהיסטוריה הינה ההגנה בפני עריצותם של השלטונות המדיניים, הגבלת כוחם בשתי דרכים: הכרת השליט את הזכויות המדיניות והגבלת פעולותיו על ידי חיוב הסכמה כללית. השלטון הפך לפיאודלי כי העם סבר כי לשליטים אינטרס להגן עליו. מה שדרוש הוא שהשלטון יזדהה עם העם ושרצון המושלים יזדהה עם רצון העם.

נשאלת השאלה - איפה הגבול בין העם לשלטון? כיצד למצוא את האיזון בין עצמאותו של היחיד ובין הפיקוח החברתי? נדרש לשם כך חוקים מגבילים ונורמות חברתיות. הדעה הרווחת היא שכל אדם ואדם מכוון את מעשיו באופן הרצוי לו וקנה המידה של האדם הוא סובייקטיבי. אך אין אלו נימוקים הגיוניים אלא רגשיים, אישיים. ההסתמכות היחידה היא טעם דומה של אחרים. לפעמים יחסם מושפע משיקול דעתם, לפעמים מאמונות תפלות ודת. ולעתים מתחושותיהם החברתיות ולעתים מתחושותיהם המתנגדות לחברתיות (למשל קנאה). המקרה השכיח ביותר הוא התשוקה או הפחד, ההנאה העצמית, מוצדקת או לאו. מוסר השליט נקבע לרוב על פי יחסו למעמדות אחרים (גברים מול נשים, מושלים מול נתינים) והאדם בן מעמד מסוים פועל על פי רגשותיהם המוסריים של בני אותו מעמד ומעמד השליט ביחסיהם זה לזה. כשהשלטון אינו מוצא חן בעיני העם, הוא יפתח איבה כלפי השלטון. לקביעת כללי ההתנהגות שניתן תוקף על ידי דעת הקהל מסייע גם השעבוד לדת. האינטרסים המשותפים של החברה תורמים לעיצוב ההרגשות המוסריות, אם באופן הגיוני או לאו. כלומר, יחסה החיובי או שלילי של החברה הוא הגורם העיקרי לקביעת כללי ההתנהגות שהכול חייבים בשמירתם והפרתם כרוכה בסנקציות כאלה ואחרות.

העיקרון היחידי שעל פיו צריכה החברה להתנהג עם היחיד בענייני כפייה ופיקוח זהו עיקרון ההגנה העצמית, המטרה היחידה שלשמה רשאים בני אדם להפריע בעד חירות הפעולה של כל יחיד ויחיד בקרבם; התכלית היחידה שבשבילה מותר להשתמש בכוח הכפייה כלפי חבר אחד בציבור היא למנוע היזק מאחרים. היחיד חייב לתת דין וחשבון לחברה על התנהגותו אך ורק כשהיא נוגעת גם לאחרים. אם היא נוגעת לו בלבד, זכאי הוא לעצמאות מוחלטת. על עצמו, על גופו ועל נפשו, שולט היחיד שלטון בלתי מוגבל. (רלוונטי לבוגרים בלבד). הויכוח החופשי הוא עיקרון הכרחי של החירות ועדיף פרסומן של דעות מוטעות מאשר השקטתן. כך אנשים יכולים לחשוב בעצמם ולהרהר בדעותיהם ולא לקבל אמונות דוגמאטיות. (אפרופו אפלטון וסברה אמיתית מוצדקת...). לעיקרון החירות אין שום תוקף במצב חברתי בו עדיין לא הוכשרו בני אדם להפיק תועלת מן הויכוח החופשי המתנהל על יסוד השוויון.

אין צדק מופשט, אבסולוטי אלא שקשור בתועלת. אין להכריע הכרעה סופית בכל אחת מן השאלות המוסריות אלא לפי קנה המידה של תועלת (במובן הרחב ביותר). עם זאת, ישנם מצבים שמן היושר ראוי להכריח בני אדם לעשותם – להעיד בבית משפט, להגן על ידי הנתקף המחוסר הגנה. אי העשייה במקרים כאלו גורמת היזק לזולת.

החירות האינדיבידואלית כוללת ראשית את חירות המחשבה, שנית את חירות הביטוי, שלישית את חירות בחירת משלח ידו ולתכנן את תכנית חייו כאוות נפשו, רביעית, החירות להתאגדות לשם כל מטרה שאינה פוגעת בזולת בדרך כלשהי. חברה שאיננה מקיימת את החירויות הללו איננה בת חורין. כל אחד ואחד הוא השומר הנכון לבריאותו הגופנית, השכלית והרוחנית. ראוי יותר לבריות לתת איש לחברו רשות לנהל את חייו באופן הנראה לו מלהכריח את כל אחד ואחד לנהל את חייו באופן הנראה לשאר בני אדם. עם זאת, יש מגמה בחברה של הקטנת כוחו של היחיד והגברת כוחה של החברה כי יצר האדם הוא לכפות את דעותיו ונטיותיו על זולתו. עלינו אם כן, לצפות להתגברותה של רעה זו אם לא תקים ההכרה המוסרית מעצור חזק בפניה.

סיכום פרק ג' (חלקי) – על האינדיבידואליות כיסוד אחד מיסודות האושר

חופש הפעולה לא יכול להיות כמו חופש הדעה, למשל הסתה. חופש היחיד מוגבל כך שלא יהיה מטריד לאחרים. ריבוי דעות עדיף על היקבעות על דעות קדומות ומסורת קבועה. התפתחותה החופשית של האישיות מהווה אחד מיסודות האושר ההכרחיים. החופש וריבוי המצבים השונים הם שיוצרים מרץ פרטי ושפע רבגוניות ובסופו של דבר מקוריות. מצד אחד האדם צריך להטביע את אופני חייו בחותם שיקול דעתו ואופיו האישי. מן הצד השני אל לבני אדם לחיות כאילו שום דבר לא היה ידוע לפניהם... האדם משתמש בפרי הניסיון. בעת ברירה האדם משתמש בכישורי התבונה, הבחינה והמוסר ואדם שפועל מתוך הרגל לא. הכוחות השכליים והמוסריים הם כשרירים – משתפרים מתוך שימוש. מי שמרשה לחברה או לסביבה לבחור בשבילו הוא משתמש בחיקוי ואילו אדם שבוחר בעצמו משתמש בכל כוחותיו: כוח ההסתכלות כדי לראות את המציאות, כוח השיפוט כדי לראות את הנולד, ערנות כדי לאסוף מידע, הבחנה כדי להגיע להחלטה. ואז – עוז רוח ושליטה עצמית כדי לדבוק בהחלטה. דומה האדם לאילן שיש לו הצורך לצמוח ולפתח את עצמו לכל הרוחות לפי נטיית הכוחות הפנימיים העושים אותו לעצם חי...

לאדם שיקול דעת מחד ועליו לפעול תמיד לפי שיקול דעת אם כשהולך בדרך הרגילה ואם כשסוטה ממנה. עם זאת, יש לאדם תשוקות, יצרים, אמונות ומעצורים, ויש למצוא את האיזון בינהם.

אנשים מפעילים שיקול דעת לרוב לא עפ"י מה שמתאים להם אלא מה שמתאים למעמדם, מה עושים אחרים דומים להם כספית וחברתית. אנשים פועלים לפי הנהוג, הנורמה. השאלה היא – האם זהו מצב רצוי לבני אדם?

סיכום פרק ד – על גבולות מרותה של החברה על היחיד

מהו הגבול הנכון לשלטון היחיד על עצמו? היכן מתחילה מרות החברה? השטח שבו היחיד מעוניין בו ביותר צריך להיות בשליטת היחיד והשטח בו מתעניינת החברה בשליטת החברה.

האמנה החברתית - מי שנהנה מהגנת החברה צריך לשלם על כך גמול. מי שחי בחברה מסוימת עליו לפעול לפי כללים מסוימים שהם:

-          אדם לא יפגע בענייניו של חברו

-          כל אחד ישתתף במידה הראויה לו בעבודות או קורבנות כדי להגן על החברה בפני היזקים. אל לאדם יחיד לגרום להפסד לכלל ואם כך ראוי שייענש. כשהתנהגות של אדם פוגעת באחר התנהגות זו נכנסת לגדר סמכותה של החברה ויש לדון אם ההתנהגות הייתה לטובת הכלל או לאו. 

לבעל המעשה חופש גמור, מצד החברה ומצד החוק, לעשות מעשה ולקבל עליו את תוצאותיו

אתיקה: תפקיד החינוך ללמד אדם את הטוב והרע. מחובתם ההדדית של בני האדם לעזור לאיש ורעהו להבחין בין טוב ורע ולעודד את זה לבחור בטוב ולהימנע מהרע. אך אין רשות לשום אדם לומר לאדם שהגיע לימי עמידה שאסור לו לסדר את חייו לטובתו באופן שרצוי לו. האדם בעצמו הוא המעוניין ביותר באושרו הפרטי.

אין אף בן אדם יצור נבדל ונפרד אלא חלק מחברה. אדם שפוגע בעצמו פוגע גם בחברה. אם הוא פוגע בנכסיו אזי הוא פוגע בדרך עקיפה ברכוש הכללי של הציבור. מי שפוגע בעצמו לא יכול לשרת את החברה ועל כן פוגע בחברה ובמי שתלוי בו באופן ישיר או עקיף, כך הוא גורע מהסך הכללי של האושר. אדם שגורם נזק לעצמו הוא אחראי לא רק לעצמו אלא גם לקרוביו – עליו למלא חובתו למשפחתו ולבעלי חובו. עם זאת, החברה עליה להתערב רק בתחום מסוים, כלומר לפעול לפי עקרונות מסוימים. ולמשל באמריקה טוענים – כל דבר ששייך למחשבה, לדעה ולמצפון הוא מחוץ לתחום ואילו כל מה ששייך למעשים, הרגלים ויחסים חברתיים הוא בתוך התחום. אך עקרון זה מנוגד לחירות על אף שמודה שהאדם חופשי במובן מסוים של החזקת דעות למשל. אך היה ופצח את פיו הוא בצרות צרורות...

מבוא לתורת המידות והמדינה

סיכומים באתיקה