בני מוריס - לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינית

בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, 1947-1949, פרק הסיכום.
בעיית הפליטים הערבים היא תוצאה לא מכוונת של מעשי קצינים יהודים וערבי. גרמו לה השנאה בין שתי הקבוצות. הפחד ההדדי והפחד מפני מדינה עם מיעוט ערבי גדול.

יציאת השכבה המשכילה והעשירה מתוך חשש מהבאות ומתוך אמונה כי יחזרו אח"כ. כאשר משפחותיהן היו בעלות אמצעים לשרוד את זמן הגלות, גרמה לפלחים העניים לאבד את ביטחונם ולהתפנות גם כן.

מתקפות של ההגנה והאצ"ל והצלחותיהן גרמו להתחזקות תחושת חוסר האונים והרצון לעזוב.

עד יוני 1948 רוב בריחת הערבים הייתה בשל מתקפות היהודים. היו גם פינויים מרוכזים מתוך פקודות של ההגנה על מנת לא להשאיר חילות מצב בעורף הכוחות. וכן היו פינויים לפי פקודות של מפקדים ערביים בשל שיקולים פוליטיים.

פחדם של הערבים מפני התאכזרות של היהודים כפי שהם עצמם עשו  הובילה לבריחה. אך לא הייתה מדיניות מכוונת של גירוש מצד היהודים בין מהשטח שהוקצה למדינה על פי החלטת החלוקה ובין מהשטח שלא הוקצה. פעולות התגמול של ההגנה גרמו לבריחה של ערבים, אבל זו לא הייתה מטרתן, אלא הרתעת לוחמים בפועל.

תוכנית ד' דיברה על טיהור השטח על מנת ליצור שטח בר הגנה. רוב הערבים ברחו במהלך ההתקפות. מי שלא ברח גורש. לא הייתה החלטה מפורשת של המוסדות המרכזיים, אבל הקצינים בשטח הבינו כי ייטב שהשטחים שלנו לא יהיו גדושים בערבים.

ההנהגה הערבית לא נתנה הנחיות ברורות אלא סותרות וכך גרמה ג"כ לאובדן אמון ולבריחה.

יש סברה כי הערבים לא עשו כלום לעצור את הבריחה של ערביי ישראל על מנת שיוכלו להציג את זה כגירוש של ישראל וכך ליצור לעצמם תואנה שתצדיק את הפלישה לארץ.

לקראת אמצע המלחמה מדינות ערב החלו לקרוא לפליטים לחזור הבייתה, אבל הם לא רצו וצה"ל לא נתן להם. הערבים התחילו לדרוש את חזרת הפליטים עם סיום המלחמה והלורד ברנדוט תמך בהם. אך בישראל היו תמימי דעים כי זה יהיה אסון למדינה. בשל שיקולי קואליציה עם מפ"ם החליטו כי כל עוד יש לחימה לא תותר שיבת הפליטים ולאחר המלחמה ידונו בנושא שוב.  

בקרבות האחרונים במלחמת העצמאות ניתנה הוראה לא לגרש את הערבים ולא להרוס את בתיהם, אבל חיילי צה"ל עשו זאת מעצמם. בשל רגשות נקם על ההרוגים ובשל שאיפה להקים מדינה נקייה מערבים.

הריסת הכפרים הערביים בשטחים שנכבשו בינתיים והקצאת קרקעותיהם לישובים יהודים מנעה למעשה כל יכולת לשיבה של הפליטים.

במקביל הייתה קריאה של הערבים לערביי ישראל להישאר במקומם, וכן הם העדיפו לעשות כן אחרי שראו מה עלה בגורלם של אלו שעזבו והבינו כי אומות ערב לא יכבשו את ישראל ויושיעו אותם. לכן מי שיצא עשה זאת רק בשל לחץ ואיומים.

בן גוריון רצה כמובן כמה שפחות ערבים אבל לא רצה לתת פקודה מפורשת אלא העדיף כי האלופים שלו יבינו אותו בלי פקודה.

ההחלטה האם לגרש או לא הייתה בידי דרגי השטח. כך אלון גירש את כל חזית הדרום בעוד כרמל לא גירש כלל בחזית הצפון.

לאחר סיום המלחמה צה"ל קיבל סמכות לפנות ערבים במרחק של 5-15 ק"מ מהגבול או להעתיקם לפנים הארץ על מנת להבטיח את הגבולות.

מסקנתו העיקרית היא כי לא ניתן להצביע על גורם אחד לבריחה הערבית אלא יש שילוב של גורמים בכל שטחי הארץ.  רוב הזמן מדובר על הצטברות של גורמים שהתקפות של ישראל הייתה רק הקטליזאטור.

העולם ניסה אחרי המלחמה לשכנע את ישראל לקלוט חזרה את הפליטים ללא הצלחה. בינתיים יושבו יהודים בכפרים שנחרבו וכך בפועל לא ניתן היה לממש את השיבה.

אי ההסכמה של ישראל לקלוט חזרה חלק מהפליטים, אי ההסכמה של הערבים לקלוט את השאר ואי ניצול היכולת של ארה"ב לכפות הסדר גרמו לכך שהפליטים נשארו כפליטים לאורך השנים.