לפי אריסטו מעשה צדק כרוך בידיעה. מעשה שנעשה בלי ידיעה, כלומר בלי כוונה, איננו מעשה צדק. זהו תנאי ראשון למעשה צדיק. השני הוא עשייתו לשם עצמו, הרצון לעשותו. השלישי, הוא 'יציבות'. כלומר המעשה צריך להיות עקבי עם אישיותו של הפועל (כלומר מעשה חד-פעמי 'לא נחשב'). אם אדם סובל בעת עשיית מעשה אזי איננו פועל מתוך דעה יציבה כלומר אין זה 'טבעו השני' ועפ"י אריסטו, אין הוא פועל מתוך דעה יציבה ואינו נוהג לפי הסגולה הטובה. זה לא תנאי הכרחי אבל נובע מהתנאים הראשונים.
Phronesis- החכמה המעשית, התבונה. כיצד פועל אדם בעל תבונה?
- הוא מעמיד לעצמו מטרות אפשריות
- הוא מספק לעצמו אמצעים להשגת המטרות, יש לו היכולת לברור את האמצעים
החכמה המעשית היא הכלי ליישום הסגולה הטובה במציאות, בחיי היום-יום, הפרקטיקה. האדם התבוני הוא רציונלי, המוסרי בנוגע לחייו.
סיכום חלקי של ספר VIII
א) בני אדם וחיות אחרות מתאפיינים בידידים ואנו משבחים את מרובי הידידים. הידידות היא חשובה שכן אדם פונה לידידיו בעת צרה וחולק איתם שמחות ורואה בהם תקווה כשנמצא במצוקה. אך מהותה שנויה במחלוקת. יש הטוענים כי היא דמיון ויש שהיא הפכים ויש שהיא השלמת איש את רעהו.
ב) מהי טיבה של ידידות? האם יש סוגים? האם תתכן בין כל אחד? בין רשעים? ידידות היא דבר חביב וחביב הוא טוב או נעים או מועיל. אך מן המועיל נגזר הטוב או המהנה אזי נבחן את שני אלו. אנשים לא מחבבים רק את הטוב אלא גם מה שנראה להם כטוב. ידידות מתייחסת קודם כל ליחס הדדי ולא התחבבות על חפץ או אהדה חד צדדית.
ג) ישנם שלושה סוגי ידידות:
1. המחבבים בשל תועלת
2. המחבבים בשל הנאה
שני אלו תלויים במה שהשני עושה לראשון ולא בשני עצמו. כלומר ברגע שיהיה שינוי בשני והראשון לא ייהנה או יפיק תועלת הרי שהידידות תסתיים. התועלת משתנה וידידות זו נפוצה בקרב קשישים. הצעירים הם רודפי הנאה ולכן הסוג השני מקובל בקרבם, על כן הם מתיידדים ומתרחקים חיש מהר...
3. ידידותם של אנשים טובים
אלו דורשים איש בטובת רעהו לא למען עצמם אלא למענם, וזו ידידות אמיתית, ולא במובן האקראי. ידידות מעין זו יש בה גם טוב והנאה אך היא שורדת יותר זמן ודורשת יותר זמן להיווצר וגם איננה שכיחה.
ד) לשמה של הנאה או תועלת גם רשעים נהיים ידידים זה לזה וגם הגונים ידידים של רשעים. ואילו הסוג השלישי אפשרי רק לטובים. זוהי ידידות של אמון, בטיחות ואמת....
סיכום ספר X א'-ז'
א) מהי הנאה? יש הטוענים שהיא רעה ויש שהיא טובה. הרוב טוענים לטובה ומשתעבדים לה ויש להנחותם לכיוון ההפוך. ויש שרואים בה תכלית ראויה.
ב) כולם שואפים אל ההנאה כמו אל מזונם ולכן יש שמזהים אותה עם הטוב. הרצוי ביותר הוא מה שאנו בוחרים בו בשמו ולא בשם דבר אחר. וזוהי גם טיבה של ההנאה שהרי איש אינו שואל לשם מה הוא נהנה. וכשמתווספת הנאה לטוב הופך הטוב לרצוי יותר משהיה בלעדיה. ואילו הטוב לא רצוי יותר אלא כשמתווסף לו עוד טוב. כלומר ההנאה היא אחת הטובות אך לא טובה יותר מטובות אחרות. לפי אפלטון לעומת זאת, ההנאה איננה הטוב והרי אינו טוב כשלעצמו אלא כשמתווסף לטוב. הטוב כשלעצמו הוא טוב ללא תוספות. אזי מהי ההנאה? ברור שכולם שואפים אל הטוב. גם יצורים נחותים מן האדם שואפים הם אל הטוב עבורם. לו ההנאה הייתה רעה אזי היה צריך להימנע ממנה כמו מכל הרעות וזה לא יתכן. רוב האנשים אם כן, נמשכים אל ההנאה ומתרחקים מהרע. צריך למצוא את טיב הניגוד בינהם.
ג) אומרים כי הטוב הוא מוגבל ואילו ההנאה בלתי מוגבלת. אך גם הסגולה הטובה איננה מוגבלת מאותה בחינה שכן תמיד אפשר להיות צדיקים 'יותר' או אמיצים 'יותר'. ניתן להשוות את ההנאה לבריאות ולומר שיש לה דרגות. יש הטוענים כי ההנאה היא תנועה אך תכונה של התנועה היא המהירות ואילו אין הנאה מהירה או איטית ואין היא יחסית. יש הטוענים כי היא התמלאות וצער היא התרוקנות או חוסר (אפלטון) אך אין זה כך לכל ההנאה שהרי יש הנאות של הנשמה, כמו לימודים, זיכרונות, תקוות. ההנאה רצויה כשמקורה טוב כמו שהעושר רצוי כשמקורו טוב ולא רע כמו בגניבה. יתרה מכן איש לא היה בוחר להיות בעל שכל של ילד כל חייו אם פירושו שייהנה הנאות של ילד. הרבה אנשים שוקדים על דברים שאינם גורמים להנאה. כלומר, ההנאה איננה הטוב, לא כל הנאה רצויה ויש הנאות רצויות מעצמן וגם בשל מקורן.
ד) ההנאה איננה תנועה כי ההנאה היא מושלמת ולא יחסית או משתנה. היא גם לא מתהווה וגם אינה ניתנת לחלוקה. בכל תחושה טובה יש מן ההנאה, ההנאה משלימה פעילות מושלמת. ההנאה אם כן כרוכה בפעילות. כשם שאדם לא מסוגל לפעול בלי הפסק כך אינו מסוגל ליהנות ללא הפסק. כלומר ההנאה איננה רצופה שכן מתלווית לפעילויות. ההנאה גם מתכהה, כמו שדברים חדשים הם מהנים יותר לעתים מלאחר זמן מה. על כן לא ניתן להפריד בין הפעילות להנאה – בלא פעילות אין הנאה וההנאה משלימה כל פעילות.
ה) ישנם מינים של הנאות. והם משלימים את הפעילויות ממינים שונים. פעילויות המחשבה שונות מפעילויות הרגש ואלו שונות בינן לבין עצמן וכן גם ההנאות המתלוות לפעילויות אלו. מוסיקאי נהנה ממוסיקה, מתמטיקאי מפתרון בעיות מתמטיות. ההנאות תורמות להצלחה בתחום. האדם יעדיף גם את הפעילות שנהנה ממנה ומתמיד בה. יש פעילויות שעדיף להימנע מהן ויש שהן לא טובות ולא רעות וכך גם מתחלקות ההנאות. ההנאות הכרוכות במחשבות נעלות יותר מאלו הכרוכות בחושים. ראייה נעלה מנגיעה, שמיעה מטעימה. הנאות הגוף הנן התאוות. ההנאות משתנות מאדם לאדם וגם לבע"ח (החמור יעדיף גבבה על פני זהב – היראקליטוס פר' 9). ההנאות הן סובייקטיביות אך הסגולה הטובה היא קנה המידה לכל. מה מהותה של ההנאה המשתייכת לאדם?
ו) מהו האושר? איננו תכונה, יתכן שפעילות. פעילויות מתחלקות לאלו שבוחרים בהן לשם עצמן או לשם תכלית אחרת, ברור שהאושר הוא מהסוג הראשון. לא בשעשועים מצוי האושר אלא יש להגיע אל האושר מתוך שקידה ובכובד ראש. המעשים הנעשים מכובד ראש הם טובים וכך מתנהלים חיים של סגולה טובה. כל עבד יכול ליהנות מהנאות גופניות ומשעשוע ואיש לא יאמר כי עבד הוא מאושר.
ז) הפעילות העיונית היא הפעילות לפי הסגולה הטובה והיא האושר המושלם. הפעילות הטובה היא של ההכרה ועל ידי השכל ועל כן היא רציפה והיא גם נעימה שכן הנאה שכלית היא הנעלה ביותר. להתבוננות העיונית סיפוק מעצמו. הצדיק זקוק לאחרים שיעשה עמם צדקה ואילו החכם זקוק רק לעצמו. הוא מספיק לעצמו שכן אינו מפיק תוצאות. האושר תלוי בפנאי והרי העיון גם כן.
No comments:
Post a Comment