מדיניות חברתית

·         מדינת רווחה, או המדיניות החברתית בה נוקטת מדינה, משמעותה הסדרת היחסים והגבולות בין האחראיות של האדם על עצמו ואחראיות האדם על זולתו. המדיניות החברתית קובעת את מרחב הסולידריות החברתית, מי זכאי ליהנות ממנה, כמה, איך ותחת אילו תנאים. אמנם למדינות שונות ישנן תשובות מגוונות לשאלות אלו, אולם קיימות גם מספר הנחות יסוד משותפות. מדינת הרווחה מבקשת להבטיח לכל השותפים לה רמת חיים מינימאלית נאותה ובמקרים רבים אף להגביל את אי השוויון החברתי.

·         מיילס (2006) עוסק בשאלת השוויון.  לדבריו שאלת השוויון מושפעת משני תחומים: צורת הארגון הכלכלי, והפוליטיקה. הוא מכיר בכך שצורת הארגון הכלכלי ברוב המדינות המבוססות היא, ותוסיף להיות גם בעתיד הנראה לעין, צורה כלשהיא של קפיטליזם של השוק. לדבריו צורת ארגון כלכלי זו יוצרת אי שוויון מעצם טיבה. השאל שמעסיקה אותו היא האם תוכל הפוליטיקה של מדינת הרווחה להתמודד לאזן את ההשפעות של השוק? וכיצד היא יכולה לעשות זאת.

·         מיילס מאמין שהנתונים שמראים שברוב מדינות המערב חלקה של ההוצאה החברתית בתמ"ג ממשיך לעלות הינם עדות לכך שמדינת הרווחה איננה נעלמת. אולם הם כן מצביעים על כך שמדינת הרווחה לא מתמודדת בהצלחה עם האתגרים שמעמידה בפניה המאה ה-21. נראה שכלים המסורתיים של מדינת הרווחה, מערכת מיסוי וחלוקה מחדש, לא מסוגלים לתת מענה למקורות אי-השוויון החדשים שנובעים משינויים חברתיים באורח החיים, מבנה המשפחה ושוק העבודה. Goodhart (Guardian, 2004) טוען שאתגר נוסף הוא הפיכת המדינות להטרוגניות בעקבות גלי הגירה גדולים. בשל ההטרוגניות חלה שחקיקה בבסיס הלגיטימיות של מדינת הרווחה הרחבה, ההסכמה על ערכים בסיסיים.

·         הדרך השלישית ביקשה להתמודד עם בעיות אלו תוך הקטנת הממשלה וצמצום ההוצאה הציבורית. הם ביקשו לעשות זאת על ידי התמקדות בעידוד תעסוקה וצמצום פערים בחלק התחתון של סולם ההכנסות על ידי ביטול קיצבאות אוניברסאליות והשקת צעדים כגון מס הכנסה שלילי והטבות מס לאנשים עובדים. מאחר וגם להשקת תכניות אלו לא הייתה ההשפעה המצופה ואי השוויון המשיך להתרחב (מיילס, 2006). מיילס מציע שיש לפתח אסטרטגיות חדשות. לדבריו כל מדיניות רווחה שתנסה להתמודד בדיעבד עם אי השוויון שיוצר השוק על ידי מיסוי וחלוקה נידונה לכישלון. לטענתו אף שבטווח הקצר והבינוני יש להמשיך להשתמד בכלים אלו, בטווח הארוך רק השקעה בהון האנושי של קבוצות שהיום לא זוכות לכך תוכל להתמודד באופן יסודי עם אי- השוויון של השוק.

·         בפועל, נראה שמדינות שונות מאמצות סוג כזה של מדיניות גם אם שאלת השוויון איננה מטרידה אותן. ארצות הברית (From Poverty to Prosperity), אנגליה (Opportunity for All) וישראל (אג'נדה כלכלית חברתית לישראל) השיקו תכניות מדיניות בעלות כמה קווים משותפים: שלושת התכניות אינן מציבות כמטרה את הקטנת הפערים (ואף אומרות זאת במפורש) אלא את המאבק העוני וקיום צמיחה בת קיימה. שלושת התכניות מציעות לשפר את מצבם של העניים על ידי החזרתם לשוק העבודה באמצעות מתן חזרי מס. חלקן מציעות את הכנסתן של הטבות שונות, כגון הטבות בגין ילדים, גם כן לתוך מערכת המיסוי, כך נהנים מהן רק אלו שעובדים. במקביל מציעות התכניות צעדים לקידום ושיפור החינוך בגיל הרך ובגיל בית הספר, במיוחד בעבור אלו שהוריהם לא יכולים להשיג זאת בעצמם.

תובנות:

·         על פניו, נראה שלמרות שמדינות ליברליות כגון ארה"ב נוקטות בצעדי מדיניות דומים לאלו שמציע מיילס, המוטיבציות שלהן שונות. בעוד מיילס מבקש לצמצם בעתיד את אי-השוויון בחלוקת ההכנסות (שוויון בתוצאה), מנסחי המדיניות בארה"ב מעוניינים בתכניות בשל אידיאולוגיה ליבראלית המבקשת נקודת פתיחה שווה (שוויון הזדמנויות).

·         כך או כך, לא נראה שלאסטרטגיות מדיניות כאלו יש את היכולת להתמודד עם אי-השוויון שמקורו בחלק העליון של חלוקת הכנסות. אלא רק לצמצם הפערים בין החלק התחתון לחלק המרכזי.