רוסו \ על האמנה החברתית – סיכום
ספר א'
האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים. רוסו שואל מהו המשטר החברתי? מהן חירויות האדם? מהן זכויותיו?
המצב הטבעי לפי רוסו: היחידה החברתית הבסיסית ביותר היא המשפחה. כשילד לומד להתקיים לבד אזי המשפחה סיימה את תפקידה והמשך קיומה הוא תוצאה של הסכם הרי במצב הטבעי האדם הוא אדון לעצמו ובלתי תלוי באף אחד. בגלל אי תלות זו האדם איננו אויב באופן טבעי של אף אדם. הוא אינו מחוייב לחיות במשפחה וכשעושה זאת אזי הוא עושה זאת מתוך הסכמה ועל כן המשפחה היא האמנה החברתית העתיקה והבסיסית ביותר.
רוסו מתנגד למספר עמדות מקובלות וסותר את כולן:
· העם אינו קניינו של השליט. בזאת רוסו מתנגד לעמדותיו של אריסטו (לפיו קיימים אנשים שנולדים עבדים וכאלו שנולדים מלכים לפי גורל, תכלית, וכו')., הובס וגרוטיוס (שלפיהם העם צריך להיות נתון למרותו של שליט אחד ושכולם כאחד יוותרו על זכויותיהם וחירותם למענו). לפי רוסו כל בני האדם הם שווים ואף אחד לא רוצה להיות עבד ולא טבעו להיות עבד או מלך.
· כוח אינו זכות. אם כוח היה צדק אזי היה צודק להפעילו ללא עונש ומשמעת אבל מה טעמה של הזכות כשבטלה עם הכוח? כוח השלטון גם הוא אינו מובן מאליו כפי שאין להישמע לשודד...
· עבדות של אדם לאדם אחר כמו גם עבדות של עם לשליט. בני האדם נולדים בני חורין. חירותם הוא קניינם ורק להם הזכות להשתמש בה כרצונם. מי שמוותר על חירותו מוותר על זכויותיו האנושיות, סותר את טבע האדם. על כן – הסכם בין שני צדדים המקנה לאחד מרות מוחלטת ומחייב את השני במשמעת ללא גבול אינו אלא הסכם שווא הכולל סתירה.
· המלחמה איננה מקור לגיטימי לעבדות. למנצח אין זכות להרוג את המנוצח. המלחמה היא יחס בין מדינות ולא בין הפרטים שבתוכה. מטרת המלחמה היא חורבן מדינת האויב ועל כן קיימת הזכות להרוג את המגנים עליה כל זמן שהם חמושים ולא – הם פסקו מלהיות אויבים ונעשים בני אדם גרידא... לעתים ניתן להרוג מדינה מבלי להרוג אף אחד מבניה. אדם שנשתעבד במלחמה אין לו חובה כלפי אדוניו ובשיעבוד מצב המלחמה נמשך. המלחמה הפכה להסכם. המילים עבדות וזכות סותרות זו את זו. במצב של עבדות אין כאן חירות אלא הצד המשועבד הסכים לתת את כל חירויותו לצד המשעבד.
· לסיכום: עם משועבד לשליט אחד הוא לא יותר מעבדים ואדון ולא עם ומנהיג. אין טובה כללית, אין שיתוף, אין גוף מדיני. שליט כזה הוא איש פרטי ואין הוא מחזיק עם מלוכד. ההחלטה שהרוב קובע אף היא פרי הסכמה. מניין למיעוט לקבוע לרוב ומניין לרוב לקבוע עבור המיעוט?
האמנההחברתית: בני אדם לא יכולים להתקיים במצב הטבעי (כל אדם הוא בלתי תלוי). כל אחד מתנגד לאחר והיה נכחד. כדי להתקיים בני האדם נאלצים לאחד כוחות ולעבוד כולם יחד עם מניע משותף. יש למצוא איזון בין כוח וחירות. הבעיה היסודית של החברה שהאמנה החברתית נותנת לה פתרון:
למצוא צורה של שותפות שתגן ותשמור בכל הכוח של הציבור על גופו ורכושו של כל שותף ושכל אחד ואחד יתאחד על ידיה עם הכל ואף על פי כן יציית רק לעצמו וישאר חופשי ככל שהיה חופשי קודם לכן.
מי שמפר את החוזה, האמנה, ישוב אל זכויותיו הראשוניות וירכוש חזרה את חירותו הטבעית. ניתן לסכם את סעיפי האמנה החברתית במשפט אחד כללי:
המסירה הגמורה שכל אחד ואחד מן השותפים מוסר עצמו יחד עם כל זכויותיו לרשות הציבור כולו... התנאים שווים בשביל הכול... המסירה היא ללא סייג, האיחוד הוא שלם – כשכל אחד מוסר את עצמו לכל, אינו מוסר את עצמו לשום אדם... כל אחד מאיתנו מפקיד.. את אישיותו ואת כל כוחו ביד ההנהלה העליונה של הרצון הכללי... כל חבר כחלק בלתי נפרד מן הכלל.
החברה היא גוף שיתופי קיבוצי. האני הוא האני הקיבוצי. גוף כזה כשהוא פעיל, רוסו קורא לו ריבון.
מאפייני הריבון:
- התחייבות הדדית וכפולה (כלפי השותפים וכלפי הריבון).
- שוויון
- הריבון לא יכול לכופף את עצמו לחוקים. הוא לא יכול להתחייב לפעולות שיפגעו בעצמו.
מאפייני הפרטים בריבון:
- בעלי רצון פרטי כאדם נפרד מן הרצון הכללי כאזרח. יש למצוא אמצעי להבטיח את נאמנות האזרחים.
- הגוף יכריח את האדם להישמע לרצון הכללי
- האדם דוחה את היצר ומקבל את הצדק. על האדם לפעול לפי שכלו ולא תשוקתו ונטיותיו.
- האדם מפסיד את חירותו הטבעית וזכויותיו הבלתי מוגבלות ומקבל בתמורה חירות אזרחית. החירות הטבעית היא חסרת גבולות אך מוגבלת לאדם אחד ואילו החירות האזרחית היא של כולם ומוגבלת על ידי הרצון הכללי.
- ויתור על קניין פרטי לטובת הכלל. זכות התופס הראשון: יש מספר תנאים –
- הרכוש אינו שייך לאף אדם
- התופס רשאי לתפוס רק מה שדרוש לקיומו
- התופס ישתמש ברכוש ולא רק יתפוס אותו
- על הפרטים למסור את רכושם לקהילה ובכך רכושם מקבל תוקף חוקי. הזכות שיש לאדם פרטי על נכסיו כפופה תמיד לזכות הקהילה על נכסי כולם.
- חירות מוסרית במקום השתעבדות ליצרים.
לסיכום: לתקן את אי השוויון של הטבע ולעשות את כולם שווים בתוקף ההסכם והחוק.
ספר ב'
- הריבון מנוהל על ידי רצון הכלל. הריבון הוא יצור קיבוצי ולא ניתן למסרו לאחר. הרצון הכללי נוטה לשוויון.
- הריבונות אינה ניתנת להתחלק כי הרצון הוא כללי.
- הרצון הכללי: העם רוצה בטובתו אך הוא יכול לטעות. הרצון הכללי מבטא את כל מה שמשותף לכל הרצונות הפרטיים. כדי שהרצון יבטא את הכלל אסור שיהיו התפלגויות (נאמר, מפלגות) כי אז אחת מתחזקת וגוברת ואז רצון הכלל הופך לרצון פרטי. על כל אזרח לבטא את דעתו לפי מה שחושב בעצמו.
- על האזרח למלא את חובותיו כפי שנדרש ממנו ע"י הריבון. הריבון לא זכאי לשים על נתיניו שום כבלים שאינם מועילים לכלל.
- הרצון הכללי הוא שווה לכולם ולפי הטבע האדם דואג קודם לעצמו ולכן הרצון הכללי באמת מבטא את רצון הפרט.
- האדם מוותר על אי התלות ויכולת להזיק ולהנזק ובתמורה מקבל חירות וביטחון.
- מי שרוצה לשמור על חייו על חשבון אחרים גם חייב להקריב את חייו בעדם בשעת הצורך.
- צדק: במצב הטבעי אין לחוקי הצדק תוקף לכן דרושים הסכמים וחוקים כדי להשיב את הצדק. בגלל שהעם לא תמיד יודע מה טוב הוא צריך מנחה, מחוקק.
סוף ספר ד'
דת: מצד אחד, דת היא הבסיס להיווסדות המדינה ומצד שני החוקה הנוצרית מזיקה לה. יש לחלק את הדת לשניים:
- הדת הפרטית – של האדם. עבודת לב, דת טהורה.
- יתרון: נעלה ואמיתית.
- חסרון: לא מתייחסת לחוקי המדינה מאידך. לכן היא מרחיקה את האדם מן החברה. דת האדם מנוגדת לרוח החברתית.
- הדת של האזרח. הדת הנקבעת על ידי חוקים, קובעת זכויות וחובות.
- יתרון: מאחדת את אהבת החוק עם עבודת האל. מרגילה את האדם לציית לחוקים ומלמדת שחוקי המדינהה הם אלוהיים.
- חסרון: מיוסדת על השקר ואמונות תפלות, מעודדת אי סובלנות והרג.
הפתרון שמציע רוסו: דת האדם היא עניין פרטי אבל חייבים שתהיה גם אמונה בחוקים כלומר, דת אזרחית. מי שמביע את חוסר אמונתו בחוקים בפומבי ראוי לגזר דין מוות. על כן, יש לסבול את כל הדתות שכן אין דת לאומית אחת. הדת החשובה ביותר היא האזרחית.
No comments:
Post a Comment