דת ומדינה בישראל

יש הטוענים כי מדינת ישראל  היא ייחודית בשל הקשר בין המדינה לבין יהודי התפוצות המופיע גם בחוק השבות. הקשר הזה חוזר עד לימי התנ"ך.

יש הטוענים כי המדינה צריכה להיות ניטראלית ולא יכולה להיות מדינת היהודים דווקא, אך יש הטוענים כי זו מדינה ייחודית שצריכה להיות מדינת היהודים.

הזהות של אזרחי המדינה בשל הקשר לפזורה היהודית בגולה היא לא לפי טריטוריה או אזרחות אלא לפי דת ולאום.

מקרה יוון- קשר חזק בין הדת היוונית קתולית למדינה- הדת מוזכרת בחוקה והמדינה והחוקה אינן ניטראליות מבחינת הדת. כך גם באירלנד, ארה"ב וארצות סקנדינביה בהן יש כנסיות רשמיות. גם בפולין, בולגריה וארמניה וגאורגיה. כנ"ל טיבט ואיטליה.

כיום השפה ברור כי היא חלק מהותי מהמדינה אך לגבי סמלים אחרים כמו צלב לא ברור כי במדינה בה יש מיעוט יהודי ומוסלמי כמו איטליה, הצלב יכול להיות חלק מהמדינה ולא רק מהכנסייה.

למרות זאת למדינות אירופאיות רבות יש צלב שמופיע על הדגל או בסמלים רשמיים. הדגל הישראלי עם מגן הדוד הוא יותר ניטראלי כי מגן דוד הוא אומנם סמל יהודי, אבל לא סמל דתי כמו הצלב.    

כאשר יש מהגרים במדינה הם לא יכולים לדרוש כי הסמלים יותאמו להם. השאלה היא מה עושים כאשר מדובר על אנשים שהם והוריהם נולדו במדינה והם כבר לא מהגרים יותר. כמו המוסלמים ביוון.

עולה ממה שהובא לעיל כי אין דבר מיוחד או שונה בלאום שהופך לעם ולהיסטוריה והתרבות שלו יש קשר חזק לדת מסוימת. הקשר הזה יכול להופיע גם בחוקה או בסמלים.

במדינות רבות אין הפרדה בין דת למדינה, אבל נשמרות זכויות הדת של כולם בצורות שונות.

המקרה הישראלי:

בישראל מדובר לא על כנסיה רשמית, אלא הדת היא מה שהיווה את כל ההיסטוריה והתרבות של העם לאורך השנים. אבל עדיין אין זהות בין דת למדינה והנושא הוא מאד חם בפוליטיקה הישראלית.

בישראל לא היה אתא תורק ולכן לא היה מי שיכפה מבחוץ על הדתיים רפורמות. למרות שהתנועה הציונית לא הייתה דתית במהותה, מפלגת העבודה שעמדה בראשות המדינה עם הקמתה, לא יכלה להקים ממשלה ללא קואליציה ולכן נוצר הססטוס קוו.

הכוחות החילונים היו חזקים מספיק עם הקמת המדינה למנוע את הכנסת האל למגילת העצמאות. עם הקמת המדינה הייתה עליה בהיקפים עצומים של יהודים מארצות ערב וממזרח אירופה שהיו יותר דתיים מאשר האוכלוסייה המייסדת של המדינה. הסטטוס קוו נועד לאפשר חיים יחד. למרות הדעה המקובלת במהלך השנים הוא הלך והופר לטובת החילונים ולא הדתיים.

הפרדה של דת ממדינה לא תעשה את המדינה פחות יהודית ודוברת עברית. גם אם תהיה הפרדה מלאכותית בין דת ומדינה, המדינה תישאר מדינה יהודית של הרוב היהודי שבה אך היא לא תוכל להיות מדינה דמוקרטית.

המשך חיבור בין המדינה לבין היהדות לא יהפוך אותה ליותר דמוקרטית או פחות דמוקרטית. כמו במדינות אחרות אין שום קשר בין הדת המרכזית לבין היכולת להיות מדינה דמוקרטית.

ישראל יותר דתית מאשר אירופה אבל פחות מאשר ארה"ב והיא רחוקה מאד מלהפוך לתיאוקרטיה.

אין מדינה דתית בה יש מצעדי גאווה. מצד שני אין מדינה דמוקרטית וליברלית בה יש בתי דין רבניים ולהם המונופול על מעמד אישי.

ישראל עברה למרות שבקואליציות היו תמיד דתיים, להיות מדינה יותר ליבראלית ומודרנית בגלל כוחות אחרים. כך כורסם מעמד השבת, נפתחו מסעדות לא כשרות וכן מצעדי גאווה וכו'.

העלייה הגדולה מרוסיה בעקבות נפילת מסך הברזל וחוק השבות המתיר עליה גם של קרובים של יהודים הביאו למצב בו יש אזרחים רבים בחברה הישראלית שאינם יהודים. כיום כרטיס הכניסה לחברה הישראלית כבר לא נתפס כמחייב של גיור אורתודוקסי ואף לא גיור אחר.

מלחמת ששת הימים גרמה לכך שהציבור הישראלי מקוטב על נושא יהודה ושומרון. כאן היה הערבוב הגודל ביותר של נושאי דת ופוליטיקה. ממשלות ישראל גם הימניות ואלו שהיו בהם דתיים עשו פשרות טריטוריאליות. כיום רק חלק מהיהודים חושב כי מסירת שטחים היא דבר שהוא טאבו.

למפלגות הדתיות יש כוח והן מסוגלות לדאוג לציבור שלהם כמו בנושאי קצבאות או פטור מגיוס, אבל הן לא מצליחות לפגוע יותר מידי בזכויות היסוד ובציבוריות הישראלית.

גם למדינות אחרות יש פזורה בגלות, אבל הייחוד של ישראל הוא כי רוב העם היה בגלות ולכן כאשר המדינה נוסדה היא נוסדה על ידי הפזורה שבגלות ולכן יש קשר כל כך חזק ביניהם.

בארצות שונות כמו גרמניה, פינלנד, אוסטריה ואיטליה יש הסכמים לגבי מיעוטים של המדינה החיים במדינה אחרת והמדינה דואגת לזכויותיהם ולהגדרתם העצמית במסגרת המדינה השכנה.

גם בגרמניה יש חוק אזרחות דומה לחוק השבות והיא מדינה דמוקרטית רגילה וליברלית. ניסיון להשוות את חוק השבות שלנו לחוק הגרמני תוך רמזים לעבר האפל של גרמניה הוא דמגוגיה זולה. החוק הגרמני למרות שהוא בן כ50 שנה, מעולם לא הותקף בבית הדין של האיחוד האירופי ולא נטען כי הוא גזעני. אלא ברור כי המדינה דואגת לבעלי הלאום שלה גם במדינה אחרת. ויכולה לקבוע סדרי התאזרחות שונים לבני לאום דומה לשלה.

החוק הבין לאומי נגד אפליה על רקע גזעי מכיר אף הוא ביכולת לתת העדפה ללאום אחד ואומר כי מה שאסור הוא להפלות קבוצה מסוימת על רקע גזעה, אבל אין מניעה לתת העדפה לקבוצה מסוימת על רקע הלאום שלה.

לאור זה, לא רק שמותר לישראל לחוקק חוק כחוק השבות הנותן העדפה ליהודים בקבלת אזרחות, אלא זה מחויב המציאות ומהווה את האידיאל. החלטת האו"ם על חלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית, דיברה בדיוק על כך, הקמת מדינה יהודית שליהודים בלבד יהיה מותר לעלות אליה ותהיה שייכת לעם היהודי.

החלטת החלוקה התקבלה על ידי ישראל בעוד הערבים דחו אותה. הוועדה שישבה על החלטת החלוקה כתבה בפירוש כי יש לתת ליהודים שטח גדול יותר מיחסם באוכלוסיה כרגע על מנת לאפשר להם לקלוט עליה בעתיד. הם האמינו כי היהודים ישמרו על הזכויות של המיעוט הערבי שיישאר אצלם, בעוד הערבים ישמרו על זכויות המיעוטים שיישארו במדינה שלהם.

העובדה שהערבים לא קיבלו את הצעת החלוקה ופתחו במלחמה הובילה למצב בו גם להם יש כיום פזורה בעולם.