אריסטו: אתיקה ניקומאכית
אתיקה נורמטיבית – האתיקה היוונית עיקרה האדם ואופיו, התנהגותו, מידותיו, שאיפותיו. קיים פיצול בין ראיית היוונים לראייה המודרנית את האתיקה:
א. הבחנה בין תבונה לרציות: אצל היוונים הפעולה על פי התאוות והיצר היא חלק מההתנהגות המוסרית. אצל הנוצרים מאוחר יותר הפעולה על פי התשוקות היא חטא.
ב. אינטרס אישי וחברתי: היוונים שאפו למצוא הרמוניה בין טובת הכלל לבין האינטרסים האישיים. אין לפרט מעמד בפני עצמו, טובת הפרט קשורה או מובילה לטובת הכלל. המודרנים הפרידו בין השניים ואדם יותר חופשי לבחור כיצד לנהוג, יש מושג של זכות וחובה).
ג. אתיקה ופוליטיקה: אצל היוונים מעשה פוליטי אינו בהכרח אתי ואצל המודרנים הפוך. המדינה עבור היוונים היא יצור טבעי כמו משפחה ועל כן לא ניתן להפריד בין השניים (אבל ההגדרות הן גמישות, פיסיס-נומוס...). האתיקה היא ברמת הפרט והפוליטיקה היא ברמת החברה, הטוב של הפרט והטוב של החברה אחד הם.
ד. טבעי מול מלאכותי: מבנה החברה הוא טבעי ולמדינה כוחות הפועלים בתוכה כמו רגשות אצל האדם ועל כן הפוליטיקה היא כמו פסיכולוגיה.
האתיקה המודרנית שואלת שאלות אודות החובות, האיסורים, יחס האדם לחברה, לרעהו, לחלש וכו'.
סיכום ספר I – הערות בסוגריים
א) יש שני סוגי תכליות:
1. תכלית בתחום הפעילות
2. תכלית מחוץ לתחום הפעילות
במקרה השני התוצאה יקרת ערך יותר מן הפעילות עצמה. הרפואה תכליתה בריאות, הכלכלה – עושר. כמו כן, לכל פעילות תכלית ראשית ומשנית כאשר הראשית מכתיבה את חשיבות הפעולות (למשל רכיבה מול התקנת רסנים).
ב) לפי אריסטו לכל התכליות של כל הפעילויות תכלית אחת (אחרת נקבל נסיגה אינסופית) וזהו הטוב והטוב מכל. יש לדעת את התכלית כדי להגיע אליה. תכלית זו שייכת עצמה למדע המדיני, כי זהו הטוב בתחום האנושי. על כן נעלה ומושלם להשיג תכלית זו למדינה ולדאוג לקיומה ואין לזלזל בהשגתה עבור יחיד.
ג) לפי אריסטו כפי שאדם הבקי בנושא כלשהו ייטיב לשפוט בעניינו, אזי אדם שבקי בהכול ייטיב לשפוט בהכול ועל כן המדע המדיני איננו עיסוק לצעירים חסרי ניסיון חיים ("למדנות אינה מורה בינה...) – לא הידיעה את המדע חשובה אלא המעשה. לפיכך, צעיר כמו גם אדם נהנתן, לא יפיקו תועלת בידע זה אלא הוא יועיל לאדם בעל שיקול דעת שרוצה את הידיעה.
ד) מהו הטוב והטוב מכל אליו שואפים כל העיסוקיםלפי אריסטו? הרוב סוברים שזהו האושר. אך מהו האושר? הרוב תופסים אותו כהנאה, עושר וכבוד. לעתים הוא מתחלף לפי המצב – אדם חולה יראה בבריאות את האושר, העני בעושר. אפלטון סבר כי קיים טוב בפני עצמו (הראשית...). אבל, האם 'הטוב' הוא ראשית ממנו יוצאות כל התכליות או שמא כל התכליות מוליכות אליה?
ה) לפי אריסטו רוב האנשים מזהים את הטוב/אושר עם ההנאה ועל כן נמשכים אל חיי ההנאה. קיימים סה"כ שלושה דפוסי חיים: חיי ההנאה, החיים המדיניים וחיי העיון. הראשון איננו שונה מבע"ח. אלו המזהים את האושר עם הכבוד טועים כי הכבוד הוא תכונה התלויה ביחס הסביבה לפרט ולא לפרט עצמו (אין כבוד כאשר את לבד על אי בודד...). מי שרוצה כבוד רודף את האישור מאחרים. תכלית החיים המדיניים הנה אם כן, הסגולה הטובה. ברור כי האושר אינו העושר שכן העושר הוא אמצעי להשגת דבר מה אחר. התכלית העליונה היא תכלית שבוחרים בה בפני עצמה.
ו) (אפלטון) הבחין בקיום האידיאות בפני עצמן ואילו המילה "טוב" משמשת לציון דבר, הערכת איכותו, כמותו, יחסו למשהו אחר אך יש להגדיר דבר בפני עצמו ללא יחס לאחר. כלומר חייבת להיות אידיאת ה'טוב' בפני עצמו. כשם שהמילה "יש" מרובת משמעויות כי מציינת קיום, יחס, מקום, זמן, כמות ואיכות אזי לא יתכן 'טוב כולל' שהוא מרובה באותו האופן אך בעל משמעות וכוונה אחת. אנו מחפשים 'טוב' אחד. כמו שלכל עיסוק יש תכלית אזי יש עיסוק שתכליתו הטוב בלבד. האם יש הבדל בין הטוב האחד לכל הטובות? אין זה תלוי באל זמניות הטוב כשם שהלבן הוא לבן גם אם מאריך ימים או חולף כעבור יום. יש להבדיל בין שני סוגים של דברים טובים:
1. דברים טובים מכוח עצמם
2. דברים טובים מקשרם לטובות
מהו הראשון? אם קיימת יותר מאידיאה אחת של טוב שהופכת דבר לטוב? (אידיאה שונה) אפ אין דבר טוב מלבד אידיאת הטוב אזי אידיאת הטוב הייתה 'ריקה'. אבל דבר טוב בפני עצמו אינו שונה מאידיאת הטוב כפי שהלובן השלג אינו שונה מלובן הבדיל כי שניהם לבנים. הכבוד, התבונה והנאה הם טובים באופנים שונים כלומר, חייבות להיות מספר אידיאות של 'טוב'. כלומר 'טובים'. אבל מה הופך את כולם לטובים? יש 'טוב' שמגדיר את כולם.
ז) מה טיבו של הטוב המבוקש? ה'טוב' בכל עיסוק הוא התכלית שלו. כלומר, עצם הטוב ברפואה הוא הבריאות שהיא תכליתה. הטוב בעיסוק הוא ה'טוב' שניתן להשיגו בפועל. הטוב כשלעצמו הוא מושלם, אין בו אספקטים. תכלית ששואפים אליה בשל עצמה מושלמת יותר מתכלית ששואפים אליה למען תכלית אחרת. האושר אם כן, שואפים אליו בשל עצמו. הכבוד, השכל וההנאה הנם תכליות בפני עצמם אך גם למטרת האושר. האושר לא נבחר לשם החכמה, ההנאה והכבוד אלא למען עצמו בלבד. אושר בנוסף למטרה נוספת היא מטרה רצויה עוד יותר. כדי לזהות את הטוב עם האושר יש להבין מהו פעלו של האדם. האם נועד לאדם פועל מה כפי שנועד ליד או לרגל פעלים מסוימים? חייב להיות פועל שונה משל הצמחים והבע"ח ועל כן החיים המשותפים בחברה אינם התשובה (המדינה...). לאדם בשונה מבע"ח יש את הגיון המחשבה. פעלו של האדם היא פעילות הנשמה שנעשית מתוך שיקול דעת (כלשהו). יש טובים יותר וטובים פחות והאדם המשובח פועל כך לפי ביצוע טוב ונאה של נשמתו, פעילות שצריכה להימשך לאורך כל חייו כדי להגיע לשלמות.
ח) ניתן לחלק את ה'טובות' לסוגים: חיצוניות, משתייכות לגוף ומשתייכות לנשמה. הרוב טוענים כי הטוב האמיתי שייך לנשמה. הטוב חייב לבוא לידי ביטוי בפועל ואילו הסגולה הטובה והתבונה יכולים להימצא אצל האדם 'במנוחה'. רק מי שפועל על פי הטוב יזכה בטובות החיים ושבחיהם. גם בעשיית הטוב יש הנאה. אדם נהנה ממה שאוהב. כפי שאוהב הסוסים נהנה מהם כך אוהב הסגולה הטובה נהנה ממעשים טובים. מי שאוהב את הסגולה הטובה ופועל על פיה לא זקוק לעוד הנאות. הוא עושה את הטוב למען הטוב וזה כולל את ההנאה. הוא אינו עושה את הטוב למען ההנאה. מי שאיננו שמח מעשיית מעשי שבח אינו טוב כפי שמי שאינו שמח מעשיית מעשי צדק איננו צדיק. .פעולות הסגולה הטובה מהנות בפני עצמן. עם זאת, יש חשיבות לטובות החיצוניות והגופניות כי לאפשר את האושר. כלומר קיום האושר תלוי ב'מזל טוב' (כסף, ייחוס, קשרים, חברים, יופי, בריאות...).
ט) האם האושר נקנה בלימוד, הרגל או מתת הטבע (מינון...)? גם אם האושר ניתן על ידי האלים יש לשקוד עליו. האושר תלוי בידיעה שכן איננו אומרים על בע"ח שהם מאושרים. יתרה מכך, דרושים לאושר סגולה מושלמת ואורך חיים מושלם שכן הייתכן שאדם יהיה מאושר אם לפתע מזלו הורע?
י) לפי אריסטו יתכן כפי שסולון טען שניתן לדעת אם אדם מאושר רק בסוף חייו. אבל יש לשפוט את מעשי האדם לא כאשר אין לו ברירה והוא מת אלא כאשר ניצבות בפניו אפשרויות אחרות וגם יש לשפטו לפי מעשה ולא חוסר מעש. יש לבחון את אושרו כדי לבחון את עברו אבל האושר הוא יציב ואילו אושרו של האדם מתהפך לפי הנסיבות. אבל, פעילויות המבוצעות לפי הסגולה הטובה קובעות את האושר והיפוכיהן – את היפוכו של האושר. מי שפועל עפ"י הסגולה הטובה באופן רציף ויציב אזי יודע מהי ועל כן יהיה מאושר באמת באופן יציב כל ימי חייו. מי שבאמת טוב ונבון יעשה תמיד את הטוב בכל הנסיבות.
יא) אין לנסיבות השפעה על אושרו של האדם. יש נסיבות בעלות השפעה מכרעת יותר או פחות אך המאושר יישאר מאושר וחשוך האושר – חשוך אושר.
יב) האם האושר נמנה עם הדברים הראויים לשבח או עם הדברים יקרי הערך כשלעצמם? השבח נחלק לדבר שיש בו איכות ובשל התייחסותו באופן מסוים לדבר אחר. משבחים אדם בעל כשרון בשל איכות כישרונו ותכליתו. זהו שבח שנקשר לאלים. עצם השבח 'משווה' את האדם לאלים. אבל האושר הוא נעלה יותר מהשבח שכן הוא אלוהי בעצמו ואת האלוהי אין אנו משבחים אלא מברכים. כלומר האושר נמנה עם יקרי הערך והאלוהיים.
יג) מהי הסגולה הטובה לפי אריסטו? האושר היא פעילות הנשמה ועל כן גם הסגולה הטובה היא של הנשמה. מי שבעל הסגולה הטובה צריך להצטיין בתחום הנשמה (מומחיות, אומנות). הנשמה מתחלקת לשלושה יסודות – הגיון, מחוסר הגיון והיצר. היסוד חסר ההיגיון קשור לצמיחה ועל כן בולט אצל ילדים. הוא פועל בעיקר בשינה ועל כך נאמר שבשינה לא ניתן להבחין בין צדיק לרשע. התבונה 'ישנה' בשינה. אדם השולט ביצריו נאמר עליו שפועל לפי ההיגיון, היצר נלחם למען ההיגיון.
No comments:
Post a Comment