התורה כחוק אצל הרמב"ם

ניתן לזהות לפי הרמב"ם שני סוגים של תורות- תורה אחת היא התורה הנימוסית, שכל תפקידה הוא תיקון הגוף, שבא לידי ביטוי בהרחקת הרוע, ועשיית הטוב. לעומתה, קיימת התורה האלוהית, המתייחדת בתיקון הנפש ומשדלת את האדם לעיון. האדם הוא מדיני מטבעו, והוא מקבל חוק שמתאים לטבעו המדיני, שמתפרס על שני הרבדים. הרובד המדיני הוא חוק של נומוס- הסדרת חוקי החברה, אך יש בו גם את הרובד האלוהי שמטרתו להביא את האדם לשלמות. אותו חוק מדיני מכיל בתוכו את ההיבטים גם של רובד הנומוס, וגם של התורה האלוהית שמביאה את האדם לשלמות.

לעומת הרמב"ם, ר' יוסף אלבו מתייחס ל3 סוגי תורות, ולא לשתיים. תחילה, הוא מבדיל בין חיות טרף, שאינן יכולות לחיות יחד, לבין חיות אחרות, כמו האדם, שחייבות לחיות יחד 'בקבוץ'. האדם מחויב מכורח המציאות לחיות בקבוצה, וזאת על מנת שצרכיו ימומשו. אך כדי שבני אדם יוכלו לחיות יחד, יש צורך בחוק הטבעי- זהו החוק הבסיסי הקבוע לכל בני האדם באשר הם, והוא דומה לחוק המינימליסטי (הנגטיבי) של הובס. את החוק הזה הוא מכנה 'הדת הטבעית'.

אך החברה האנושית זקוקה ליותר מזה, על מנת לקיים את עצמה, וכל קהילה צריכה חוקים שינהלו את היחסים שבין חבריה, מדובר בנורמות של נומוס, שהן לוקאליות ומתחשבות בצרכי האקלים המקומי. חוק זה הוא סובייקטיבי והוא נקבע על ידי השליט המקומי. היא נקראת 'הדת הנימוסית'.

'הדת האלוהית' היא אותם חוקים שנמסרים על ידי נביא, או ישירות מהאל, ומטרתם "הצלחת הנפש וההשארות הנצחי... ותודיע להם הטוב האמיתי כדי שישתדלו בהשגתו...", כלומר תיקון הנפש.

ר' אלבו יוצר היררכיה בין 3 מערכות החוקים, בדומה למה שעשה תומאס אקוינס (נצחי, טבעי, אלוהי, אנושי). הדת הטבעית והדת הנימוסית של ר' אלבו כלולים בתוך התורה הנימוסית של הרמב"ם.

הרמב"ם	ר' יוסף אלבו
התורה הנימוסית- תיקון הגוף: הרחקת הרוע ועשיית הטוב. התורה האלוהית- תיקון הנפש: הבאה לשלמותו של האדם.	הדת הטבעית- "להרחיק העוול ולקרב היושר". חוק אוניברסלי, בעיקר נגטיבי. הדת הנימוסית- "להרחיק המגונה, ולקרב הנאה". חוק המסדיר יחסים בין בני אדם, פוזיטיבי. הדת האלוהית- "להישיר האנשים אל השגת ההצלחה האמיתית"- תיקון הנפש.