ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: זכות השיבה

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: זכות השיבה

מיד לאחר הכרזת החלוקה החלה כעין מלחמת אזרחים בישראל המערבית. הבריטים התארגנו ליציאה ועשו פעולות לא אפקטיביות לטיפול ביחסי היהודים-ערבים.

כתוצאה מהמהלך שהיה, נוצרה בעיית הפליטים הפלשתינים. באותה תקופה נוצרה בעיה של פליטים יהודיים, משום שאזורים שנתפסו באופן פיזי על-ידי ערבים בארץ ישראל המערבית לא נותר אף אחד, אנשים ברחו/נהרגו. מתוך כמיליון שהיו בשטחים שנתפסו על-ידי מדינת ישראל, 700-750 אלף עזבו את בתיהם בתהליכים שונים, רובם לא הורשו לחזור.

אין מחלוקת היום על התיאור העובדתי. המקור הקלאסי לתיאור המפורט של היווצרות בעיית הפליטים הוא של בני מוריס. הוא מתאר באופן מדוקדק את התהליכים, את המקום בו היה הגירוש, הבריחה.

מוריס טוען שלא הייתה תכנית של גירוש הערבים מהשטחים שנתפסו על-ידי היהודים (במקרים מסויימים היה ניסיון לקרוא לתושבים הערבים להישאר), אלא שהיציאה המאסיבית של הערבים הייתה תוצאה של המלחמה ונבעה, בחלקה, מפחד. הוא לא שמע על קריאה ליציאה של הערבים, להקלה על הלחימה, אולם הוא גם לא מצא ראיות לנרטיב הפלשתיני שמדבר על תכנית השיטתית לגירוש הערבים.

בתקופה שבין הכרזת החלוקה ובין סיום המנדט, התמיכה הבינ"ל בהקמת המדינה נשחקה באופן מאסיבי, משום שהייתה תחושה שאכן הולכים למלחמה, משום שהפתרון של 2 המדינות לא יעבוד. היה חשש כבד לגבי היציבות של האזור. הופעל לחץ כבד על המנהיגות היהודית, לבל תכריז על הקמת המדינה. נעשה ניסיון ליצירת פשרה.

המנהיגות היהודית הכריזה על המדינה ויצאה למלחמה. היו קרבות, לאחריהן הפסקת אש.

לאורך כל הסכסוך, שלחה העצרת הכללית הבינ"ל גורמים שונים לפישור, ביניהם מפשר שנרצח על-ידי הלח"י, יום לאחר שהגיש את הדו"ח הזמני שלו.

בדו"ח נקבע שהפעולה הצבאית-הערבית – נגד היהודים – הייתה בלתי חוקית לאור החלטת החלוקה. הוא אמר שהמדינה כבר הוקמה, כך שהשאלה על הקמתה אינה באה בחשבון, אולם יש לצמצם את שטחה, והמלצתו: הכרה בזכותם של הפליטים הפלשתינים לחזור לבתיהם.

העצרת הכללית קיבלה את החלטה 194. החלטה זו – רחבה, עוסקת בסכסוך. אחד מסעיפיה דן בנושא הפליטים וקובע שיוּתָר לפליטים, החפצים לחיות בשלום עם שכניהם, לחזור לבתיהם בהקדם האפשרי. אלו שיבחרו שלא לחזור, יפוצו בהתאם למקובל.

לאחר דיון ממושך, בו הנציגים של מדינות ערב התנגדו לקבלתה של החלטה 194, והישראלים טענו כי הסכסוך לא הסתיים. הישראלים טענו שהם נהגו בהתאם להחלטה 189 (לבדוק מספר) ולפיכך יש לקבלה כחברה באו"ם. כך היה, ב-1949.

על-מנת לא למסמס את הלחץ על מדינת ישראל לאפשר לפלשתינים לחזור לבתיהם, האו"ם הקים בדצמבר 1948 גוף מיוחד שטיפל בפליטים הפלשתינים. הוא ייחד פליטים אלו מהפליטים האחרים.

אונר"א, שהוקמה, מטפלת בפליטים הפלשתינים והיהודים (בהמשך, מדינת ישראל הכירה באחריותה לטפל בהם). בכך נוצר משטר חריג לטיפול בפליטים באו"ם, שנעשה תחת הנציב העליון לפליטים של האו"ם (UNHCR).

בשנים הראשונות, העמדה הערבית הייתה שאין פתרון לסכסוך עד שלא יותר לפליטים לשוב. אולם העמדה של האו"ם הייתה שבעיה זו הומניטארית ויש לטפל בה כחלק מהפתרון הכולל של הסכסוך.

במסגרת החלטה 194 היה מתווה לדיונים בין מדינת ישראל והמדינות השכנות לגבי הסדר ואכן היו שיחות, שהיה ניסיון להגיע בהן להסדר של שלום. במסגרתו, נאותה ישראל לקבל מספר מסוים של פליטים ולדון בגבולות. דבר זה לא הסתייע; נחתמו רק הסכמי שביתת נשק, והפליטים, ברובם, נותרו היכן שהיו.

---

המטרה העליונה של האו"ם ביחס לפליטים הוא שיקום של הפליטים, דבר שיכול להיעשות בדרך של השבה, בדרך של קליטה במקום מושבם או קליטה במקומות חלופיים. מטרתה של הנציבות הוא לשקם את הפליטים ולהביאם למצב בו יפסיקו להיות פליטים ויבנו את חייהם. אונר"א, משום שהיא הוחרגה כחלק מההקשר הפוליטי של הסכסוך, המטרה שלה אינה לשקם את הפליטים, אלא לסייע להם לעבור את תקופת המעבר עד שיימצא להם פתרון. ניסיונות שנעשו במהלך השנים, לפירוק אונר"א ולשיקום הפליטים, כשלו, משום שהסוגיה של הפליטים ממשיכה להוות קלף משמעותי בסכסוך ישראל-פלשתינים.