ישראל כמדינה יהודית ודמוקטית - החברה הישראלית

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית מעולם לא הכריזה על גבולותיה, אלא רק קבעה את תחום החלות של המשפט שלה – קווי שביתת הנשק של 49'.

לאחר מלחמת ששת הימים, סיפחה מדינת ישראל את ירושלים, במובן הזה שהמשפט הישראלי חל בירושלים.

נדבר כעת על מדינת ישראל במובן הזה של תחומי החלות של המשפט הישראלי.

(יש הטוענים שבעניין הגולן יש משהו צבוע ומניפולטיבי, משום שיש להסתכל – לא על מדינת ישראל, אלא על השטח הטריטוריאלי עד הנהר, שהפך יחידה דומיננטית, משום שהיא שולטת בשטח.)

אין ויכוח על כך שמבחינת המשפט הבינלאומי ישראל היא הכוח התופס ביהודה ושומרון (למרות שטחי A ו-B).

היחידה הטריטוריאלית והפוליטית שנעסוק בה כעת – שטחי יו"ש.

עלינו להבין את הפרופיל, את הנתונים, את המתאר של החברה הישראלית. המתאר של החברה הישראלית דינאמי מאד, לא ניתן לתאר אותו בכל נקודת זמן כנכון מאז ומתמיד.

הספר שקראנו – מתוחכם, אך ישן, באופן יחסי. ממספר בחינות, השנים שחלפו – חשובות. הוא נבחר משום שהדיון בו שיטתי מאד ותיאורטי (גם במובן של התייחסות לשסעים בחברה), בעל עומק היסטורי ועוד.

אם כן, מדברים על:

1.       טריטוריה;

2.       שביתת נשק + ירושלים + גולן.

חלק מהגבולות – סגורים: ישראל-סוריה; ישראל-לבנון; ישראל-ירדן; גבול מצרים לא סגור לגמרי, יש תנועה לא קטנה דרכו; הגבול עם רצועת עזה – סגור; הגבול עם הגדה המערבית – מעניין, הקו הירוק, במקרים רבים מאד – מטושטש. כיום, יש חומה על חלק מהגבול.

יש חלוקה מרחבית. נדבר עליה לאחר שנדבר על החלוקה הדמוגרפית.

יצאו נתונים של הלמ"ס, שנחשבים מדויקים ומפורטים, הם נותנים את החלוקה של האוכלוסיה הישראלית, ניכר כי הדבר הזה דינאמי. נדבר על החברה הישראלית כפי שהיא היום. הנתונים בהלמ"ס אינם על-בסיס לאום-אתני, אלא על בסיס דת. נכללים בדו"ח לא רק אזרחים, אלא גם תושבים.

החברה הישראלית מונה היום למעלה מ-7 מיליון אזרחים, שכוללים גם את תושבי מזרח ירושלים, שרובם אינם אזרחים. הקבוצה הזו מתחלקת ל(בערך) 75% יהודים, 20% ערבים ו-5% שזו קטגוריה חדשה יחסית שנכנסה לקטגוריה הרשמית – "אחרים"/"חסרי דת", ורובם זכאי שבות שאינם יהודים, אך גם אינם נוצרים.

האוכלוסיה הערבית – מתחלקת למוסלמים, נוצרים ודרוזים. הנוצרים הם קבוצה קטנה בישראל, שפוחתת באופן עקבי, ויש להם 10 דתות רשמיות. הירידה שלהם נובעת מקיומן של משפחות קטנות בקרבם ועזיבתם של חלק מהם. הנוצרים אינם מאבדים כוח ולעתים אף עולים, לא משום שהערבים הנוצרים עולים, אלא משום שבין זכאי חוק השבות רשומים כנוצרים. כלומר, לא כל הנוצרים הם ערבים. יש מחלוקת בשאלה – האם דרוזים, שיש להם דת אחרת, הם ערבים בלאומיות שלהם, אך לא נדון בכך בקורס זה.

אם כן, הקבוצה הערבית אינה הומוגנית, לא רק במובן של הדתות. היא גם לא הומוגנית מבחינת היחס לדת.

הלמ"ס החל לנסות לקבל נתונים גם על האלמנט הזה של היחס לדת. כ-50% מהערבים הגדירו עצמם כבעלי יחס חיובי לדת, כעת – נראה שיש אלמנט אסלמיסטי חזק בקרב המגזר הערבי. הלמ"ס מבדיל את הבדואי של הדרום, משום שיש ל-2 הקבוצות הבדואיות (דרום, צפון) דפוסי פריון שונים).

אם כן, חלקם היחסי של הערבים – עולה וחלקם היחסי של הנוצרים – יורד.

כדי לצפות התפתחויות דמוגרפיות, יש לבדוק את הגילאים ואת שיעורי הפריון.
יש ירידה משמעותית בקצב הילודה במגזר הערבי. כבר היום, הנוצרים בקצב ריבוי פחות משל היהודים. המוסלמים, לעומת זאת, יורדים, אולם המוסלמים "הרגילים" מצויים בהפרש של "ילד לאישה". המגמה בכל השנים הייתה שהחלק של הערבים באוכלוסיה בישראל גדל בהתמדה כי שיעורי הריבוי שלהם גדולים משל היהודים. הדבר הזה לעתים "מוכה" על-ידי גלי העלייה הגדולים, האחראיים לכך שהגידול הערבי לא גדול יותר.

לגבי העתיד – יש מחלוקת. יש קבוצה שטוענת שהרוב היהודי, בהנחה שהעלייה לא תעלה שוב בצורה דרמטית, ימשיך להישחק, לפיכך – בלי להכניס הגירה ערבית נוספת, בסופו של דבר, התהליך הדמוגרפי במדינת ישראל יגיע למדינה דו-לאומית, כלומר – החלק הערבי יגדל בהתמדה.

גם בחברה היהודית יש חלוקה פנימית, הקשורה ל: מוצא (ההבדל בין הספרדים לאשכנזים הצטמצם) ומגזר, כשהחלוקה מדברת על מגזר חילוני/מסורתי, מגזר דתי-לאומי ומגזר חרדי.

ההנחה היא ששני המגזרים שומרי המצוות = 30% והחילונים/מסורתיים = 70%. אולם, אם מסתכלים על הנתונים של משרד החינוך (כיתות א'), ניכרת עלייה בחינוך החרדי (25%), החינוך הדתי-לאומי שומר על חלקו (כ-17%) ויש שחיקה בחינוך החילוני/מסורתי (60%).
המגמה – ברורה. הבלימה בשחיקה של הרוב היהודי היא כתוצאה מעלייה משמעותית של הציבור החרדי באוכלוסיה היהודית. מדובר בציבור שהנישואין בו בגיל צעיר, הילודה גבוהה יותר וכו'.

יש לזכור שמדינת ישראל, ברוב היהודי שלה, על כל חלקיו, כולל את החילוני, היא אחת מהמדינות המערביות היחידות שהאוכלוסיה שלה גדלה. בכל המדינות המערביות (כולל רוסיה ויפן), לא רק שאוכלוסיות לא גדלות או שומרות על גודלן, הן אף יורדות.

דמוגרפיה אינה חזות הכל.

עלינו לבחון כיצד הנתונים מסתמנים דרך מציאות חברתית כלכלית ודרך חלוקה פוליטית.

פוליטית                         חברתי-כלכלי

ייצוג מפלגתי בכנסת

בניגוד למה שאומרים ליסק והורביץ, שהמבנה הפוליטי הישראלי הוא ברציפות פוליטית-יהודית גדולה עם המצב היישובי, התמונה הזו השתנתה לחלוטין.

ותיקים              עולים

כיום, המיעוט הגדול ביותר במדינת ישראל הוא הערבים והעולים מרוסיה. למשל, הקבוצה של העולים הרוסים היא קבוצה שמונה כיום למעלה מ-1 מיליון.

נוצרו הבדלים משמעותיים מבחינה פוליטית.

החל משנות ה-30 עד 67', השלטון היה בציר של מפא"י-עבודה עם השותפות הקלאסיות (מפד"ל, לעתים מפ"ם הצטרפה). 'חירות' נשארה מחוץ למשחק הפוליטי. תמונה זו השתנתה באופן מוחלט.

השיטה היחסית גרמה לכך שאף פעם לא הייתהמפלגה בישראל שיכלה לשלוט לבדה. גם מפא"י, בימיה הגדולים – הגיעה ל-56 מנדטים בלבד. גם כשהיא הייתה קרובה מאד ל-61, היא לא יכלה לשלוט מבחינה אפקטיבית, בשל ההסדרים אליהם נדרשה.

כיום, התוצאה היא שהמפלגות הגדולות – מספרן עומד על פחות מ-30. כלומר, אין לנו גוש טבעי של מפלגות. התחלופה הממשלתית הגדולה תורמת לכך.

אם כן, היכולת ליצור ממשלות קוהרנטיות = מוגבלת מאד. עת היה שיתוק פוליטי שגרם לכך ש-2 המפלגות הגדולות היו 40-40, ממשלת אחדות של 2 הגושים יצרה, בשל ההבדלים האידיאולוגיים, שיתוק שחתך את החברה הישראלית.

מפלגות

חלק מהמפלגות היו בעבר יותר אידיאולוגיות, כיום, חלקן יותר סקטוריאליות והמפלגות משתנות במהלך השנים.

גושים

יש גושים אמיתיים ויש גושים של נטיות.

יש לנו את הגוש הימני (ליכוד-ימינה) ואת גוש המרכז (קדימה, עבודה), שמאל (לא ברור מי נכלל בו), ערבים, דתיים (לאומיים וחרדיים).

בעבר, הדתיים היו לשון המאזניים. כיום, הם נהיים יותר ויותר קשורים אל הימין (זהו שינוי פוליטי שלא עוכל עדיין).

עושה רושם שיש כיום נטייה ברורה, עקבית, כנראה (לפי ההתפתחות הדמוגרפית), "להישאר בימין".

יש כאן בעיה פוליטית מעניינת מאד ומכבידה. יש הבדל עצום בין 2 הגושים הגדולים – הערבים והדתיים (שלא מצליחים להתאחד). בעוד שהדתיים מגזריים מאד (יש שם פיחות מדהים בכוח של הציונות הדתית, שהפכה ממפלגה משמעותית למפלגה קטנה מאד, לעומת המפלגות החרדיות האשכנזיות, אשר שומרות על כוחן), ובעוד שהערבים שומרים על כוחם, יש דמיון ביניהם.

הדמיון: יחסים מורכבים כלפי המדינה, מסיבות שונות ומנוגדות. החרדים – המדינה מהווה בעיה מבחינתם, משום שהנורמות שלהם דתיות והם רוצים לשמר את אורחות חייהם הנפרדים והנבדלים (החרדים הספרדים ציוניים יותר, האשכנזים – א-ציוניים). לפיכך, האוכלוסיה הזו מנוכרת, מבודלת, לא נטמעת ויש הלימה קרובה וגדולה בינה ובין רובד נמוך במעמדים החברתיים-כלכליים. הם מגזר עני בשל הצירוף של משפחות גדולות והשתתפות נמוכה מאד בכוחות התעסוקה, במקצועות לא מכניסים. אולם, יש להם נוכחות גבוהה ויש להם אינטרס גבוה מאד במערכת הפוליטית. כלומר, ממשלות שלא מכניסות את החרדים, הן ממשלות הקשות מאד לחרדים, משום שהן תלויות מאד בהעברות כספים מטעם המדינה, ולפיכך הצורך שלהם להתחבר לממשלות עומד ביחס הפוך לרצון שלהם להתבדל.

אם כן, יש להם התבדלות, שותפות נמוכה (בצבא, בנטלים, בכלכלה), עוני, אך נוכחות פוליטית משמעות.

מנגד,

הערבים – מנוכרים, לא משתתפים בצבא, השתתפות נמוכה בכוח התעסוקה והשתתפות במקורות תעסוקה נמוכים ולא מכניסים (בשל הפרדת הכלכלות, מידה מסוימת של אפליה, משפחות גדולות ועוד).

בעוד שבקרב היהודים נשים משתתפות יותר, במגזר המסורתי הערבי, הגברים משתתפים יותר, ובעיקר בעבודות של הצווארון הכחול.

יש לערבים נוכחות פוליטית בולטת מבחינת הרעש שהם עושים. יש להם נוכחות פוליטית חלשה יחסית, לגבי היכולת לקבל דברים מהממסד. המצב היחיד בהיסטוריה של מדינת ישראל, בו לאורך כל הדרך הממשלה הייתה תלויה בביצוע מדיניותה – היה בממשלת אוסלו, היא הייתה תלויה ברמה הפוליטית בערבים, למרות שלא השתתפו בממשלה.

אם כן, יש לנו 2 מגזרים, מנוכרים יותר, גדלים יותר מבחינה דמוגרפית, חלשים יותר מבחינה כלכלית חברתית ופחות תורמים למשק מבחינה כלכלית-חברתית, שנהיים החלק המשמעותי יותר מבחינה דמוגרפית. כלומר, אנחנו הולכים לכיוון של מצב בו החברה אומנם גדלה מהר, אך הגידול גדל באופן יחסי בקבוצות באוכלוסיה צרכנית שירותי מדינה גדולה, בעלת תרומה נמוכה למדינה.

מדינת ישראל החלה דרכה כמדינה עניה. היא הייתה תלויה בתרומות ועוד. כיום, מדינת ישראל מפותחת, מדינת עולם ראשון, עם תל"ג לנפש גדול יותר מכל מדינות האזור. הפערים החברתיים בין ישראל למדינות האזור – מצומצמים.

המגמות שצוינו לעיל – מאיימות על הקו הזה.

יתכן שחוסר האיזון הכלכלי-חברתי והדמוגרפי – הולכים לכיוונים 'מעניינים'.

מה ניתן לומר על החברה הישראלית?

בכל חברה יש הרבה מאד שוני פנימי, אולם החברה מתוארת לפי מאפיינים כלליים שלה, וחושבים שהכוחות החברתיים גורמים לכך ש-מנסים ליצור יותר אינטגרציה, לבנות אומה אזרחית בעלת כוחות פוליטיים משותפים, אפשר לומר שלחברה יש רמה טובה של צפי, של המשך פיתוח וגידול בכיוונים מסוימים.

האם אפשר לומר על החברה הישראלית שזה מה שקיים אצלנו?

התשובה לא פשוטה. נראה כי מבחינה דמוגרפית, היהודיות של המדינה – עדיין גדולה, אולם יש אזורים במדינה שאינם יהודיים, יש אזורים שהם חרדיים לגמרי.

האם יש לנו כאן חברה, שכחברה (לא כגוף אזרחי) יש לה מאפיינים שמאפשרים לתאר אותה כחברה אחת? האם יש לה מרכז ופריפריה? בעבר, היה מרכז. קימרלינגן טוען שהחברה הישראלית – כיום – היא שווקים, הוא מתאר את "קץ שלטון אחוסלי"ם" – אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים, לאומיים. הוא אומר שהם הקימו את המדינה. המסה הקריטית של התנועה הציונית שהקימה את המדינה, בעזרת הדת"ל, היו האנשים האלו. הוא אומר שמה שקרה, שגם לאחר 1977, הקבוצה הזו שהיוותה מרכז = נעלמה. אין לנו מרכז חדש, משום שהרבה מהפריפריה ניסו להגיע למרכז, אך לא הצליחו ליצור מרכז חדש. יש שבטים, שמורכבים מ-יהודים, אשכנזים, ותיקים, יש דתיים, חרדים, חרדים אשכנזיים, אתיופים, יש רוסים, יש ערבים ועוד. הטענה שלו היא שהחברה הישראלית איבדה את המרכזיות שלה, ולמעשה יש כעת שבטים, שלא מצליחים לשחזר את ההנהגה האפקטיבית של אחוסלי"ם. גביזון חושבת שהתמונה שלו חזקה, אך לא מדויקת. למרות שיש פיצול קטן, ההבדלים בין הערבים והחרדים – משמעותיים מאד. יש הבדל איכותי במדינה, עדיין, בין המגזרים היהודיים ובין הקבוצה הערבית. זאת, למרות שמבחינת הפרופיל הכלכלי-חברתי ואולי גם השכלתי – יש יותר קרבה בין חלק מהנוצרים מהחרדים... השסע הלאומי עדיין חזק מאד. (גם בתוך הערבים יש מחלוקות על בסיס דתי, על בסיס המודרנה, אוטונומיות ועוד.)

(עלינו לזכור כל העת את הנתונים שהזכרנו לעיל. בסופו של דבר, תהליכים, פחדים ותכנונים – מדברים.)