ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: סוגית המרחב הציבורי בישראל

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: סוגית המרחב הציבורי בישראל

ללא ספק, חופש הביטוי מהווה חלק מרכזי בדמוקרטיה. דמוקרטיה כוללת את יכולתו של אדם להשמיע את דעותיו ולא רק זאת, אלא גם את היכולת של אנשים לשמוע את הדעות האלו וגם את היכולת של האנשים לחוש שאינם מודרים מהמקום הציבורי.

המשאלה של חופש הביטוי באה לידי ביטוי בנושאים כגון: מצעד הגאווה בירושלים. מצעד הגאווה אינו החירות של האנשים לחיות בבתיהם ולהתנהל בהתאם לאורח-החיים בו הם בוחרים, אלא – התביעה להכרה של החברה לא רק בקיום ובזכות לקיום, אלא גם בזכות להציג עצמם במקום הציבורי. כמו לכל קבוצה, גם להומו-לסביות יש זכות לצעוד בירושלים.
על מה הוויכוח? האם על כך שבירושלים מותר למנוע מחברי הקהילה ההומו-לסבית לקיים מצעד תרבותי בו הם צועדים פעם בשנה? הם רוצים למנוע מהם, למה למנוע זאת מהם? החרדים מעוניינים למנוע את התופעה הזו בירושלים, במקום הציבורי. הדעה של הקהילה ההומו-לסבית היא שאין להם זכות למנוע זאת מהם, הם תובעים את זכותם להיות במקום הציבורי.

אין וויכוח אמיתי על שליטה/מונופולין על המקום הציבורי, אלא – מצד אלו שרוצים למנוע את המצעד הזה במקום בו הוא נעשה הוא רק להורדת הפרופיל הציבורי של סוג כזה של חיים.

האם זה נובע, למשל, מיהודיות המדינה? אפשר לומר שאין זה העניין של היהודיות של המדינה, אלא – עניין של זהות דתית-שמרנית של המדינה. אולם, אין ספק שאם אנחנו רוצים לשאול – האם הדבר הזה נובע מהיהודיות של המדינה – אין קשר לשאלה "האם מותר יהיה לאנשי הקהילה ההומו-לסבית" לצעוד בירושלים.

גביזון מניחה שאם במדינת ישראל היה רוב של שומרי מצוות, בעיקר מהסוג החרדי, מן הסתם לא היו מאפשרים לאנשי הקהילה ההומו-לסבית לצעוד בירושלים, אולי לא הייתה קהילה כזו בירושלים.

חופש הביטוי קל להכרעה במקום הציבורי, משום שהוא מאפשר חלוקה פשוטה בחלל ובזמן, ויתרה מכך – משום שהוא מתקיים במקום ציבורי ניטראלי.

o       המסלול של הצעידה של הקהילה ההומו-לסבית מגן הפעמון עד מקום איקס אינו בעל משמעות מיוחדת.

o       כנ"ל לגבי נשות הכותל. גם הן מוכנות להתפלל כדרכן בכותל רק בראשי חודשים ("כדרכן", כלומר – נשים עטויות טלית ותפילין).

החרדים מתנגדים לכך. למה אי-אפשר לפתור באופן דומה למצעד הגאווה? הנשים רוצות לעשות זאת בכותל בגלל המשמעות הלאומית, הדתית והתרבותית. מאותה סיבה לא רצוי לחרדים שישברו את המונופולין שלהם על הראייה של הכותל כבית-כנסת אורתודוכסי.

השאלה אינה רק – מה עושים בסכסוך כזה במקום הציבורי, אלא – איך ניגשים לסכסוך כזה? האם מדובר על מאבק כוחות פוליטיים, בו מכריעים, למעשה, הפוליטיקאים?

אם הפוליטיקאים מכריעים, ניתן לאפשר לנשים להתפלל כדרכן בכותל, אולם זה לא יקרה, בגלל ההסכמים הקואליציוניים.

האם יש כאן שאלה של זכויות? דיברנו על זכויות, אמרנו שהן לא תלויות ברצון הרוב או במו"מ פוליטי, להפך, הן באות להגן על מישהו, על קבוצה, על פרט שאינו יכול לממש את העדפותיו במסגרת המערכת הפוליטית ולתת לו במסגרת שיח הזכויות ואכיפתן בבית-המשפט את האפשרות לגבור בשם הזכויות על התוצאה של מאזן הכוחות הפוליטיים.

טבעי שהדיון הזה יגיע למערכת המשפט שהוא המקום לדיון בזכויות. נראה איך מתמודדת המערכת המשפטית עם זכויות כגון אלו.

מהן זכויותיהן של נשות הכותל? מדוע יש להן זכות? מנין מגיעה זכותן לעשות את זה שם? יש להן זכות לעשת את זה בכל מקום, אם כך, יש להן זכות לעשות את זה גם בכותל, אולם – האם יש להן זכות לעשות את זה בבית-כנסת אורתודוכסי? הזכות הזו נוגעת בשאלה – האם ראוי שהכותל יהיה "בית כנסת אורתודוכסי"? מהו האינטרס השני? מה עומד בצד השני של כף המאזניים? מה הארגומנט שגורם לצד השני למנוע זאת מהן?

חלק מהאנשים מתקוממים למראה נשים עטויות טליתות. אנחנו אומרים כי בגלל תפיסה של מרחב פרטי, לא רק ציבורי, יש איסור לעשות דברים מסוימים. למשל, תפילת נשים עם טלית ותפילין בבית-כנסת אורתודוכסי, כמו גם נעילת נעליים במסגד וכן הלאה – אסורים. יש לכבד את הנורמות המצויות במקום אליו נכנסים. אם לא רוצים להתנהג בצורה מסוימת, אין להיכנס לשם. האם אותו דבר חל גם בכותל? מה לשון הזכויות תעשה כאן? האם זה רק עניין של לשון זכויות? (הבעיה שלנו אינה רק עם התנהלותן של הנשים, אלא גם עם זו שנוגעת להתנהגות האנשים שמנסים למנוע מהן להתנהג באופן זה.

יש לנו 2 בעיות שנוגעות ל:

1.      זכויות;

2.      סדר ציבורי.

האם לסדר ציבורי מותר להביס זכויות? אנחנו לא רוצים לאפשר למשטרה לתת זכות וטו למתנגדי הפגנה, בטענה של פגיעה בסדר ציבורי, נניח. אנחנו רוצים שהמשטרה תגן על המפגינים.

יש תחושה חזקה של אנשים למה שנקרא "סטנדרט כפול", הוא מכעיס אנשים וגורם להם הרגשה שהמאבק שלהם על הזכויות שלהם הוא מאבק שמתייחסים אליו בצורה צינית. זאת, משום שכאשר אחר רוצה את הדבר הזה – נותנים לו, ואילו כאשר הצד שלהם רוצה את הדבר הזה – לא נותנים לו.

מה אנחנו דורשים מהמשטרה בנושא של הסדר הציבורי?

למה אם סדר ציבורי הוא שיקול טוב למניעה מיהודים לעלות להר הבית, אין הסדר הציבורי שיקול טוב למניעה מנשות הכותל להתפלל בכותל? זו דוגמה למאבק בנושא של ההופעה, הנוכחות, ההדגמה של תכונה/תרבות במקום הציבורי.

אנחנו רוצים לדבר לא רק על הוויכוחים המתעוררים במקום הציבורי, אלא על הוויכוחים המתעוררים, שנוגעים למתח בין מדינה יהודית ודמוקרטית.

איך אנחנו רוצים להתייחס למקום הציבורי שלנו (ברמת המתח בין האלמנט היהודי לדמוקרטי)?

נתייחס לדוגמה של חמץ בפסח ולאחר מכן על השבת.

·         חוק החמץ

באופן כללי, חוק החמץ, האוסר הצגת חמץ בפומבי, לא נאכף, אך בתקופה מסוימת בירושלים ניסו לאכוף אותו. העניין הגיע לשופטת דתית, שפירשה את חוק החמץ באופן כזה שרוקן אותו מתוכן.

למוכר היה חמץ בתוך המכולת, לא בחוץ. השופטת אמרה שיש להסתכל על השאלה – "מהו פומבי? מהי פרהסיה?". היא פירשה באופן זה שרק כאשר מצויים ברחוב רואים את זה, זו פרהסיה, בתוך החנות – אין זה פומבי. זו נראה פרשנות תכליתית-יצירתית מאד.

o       בחור חרדי בחר לבחון את הפרשנות שלה ולהתפשט בתוך חנות. העמידו אותו לדין וזיכו אותו, משום שלפי הפרשנות של השופטת – אין זו התפשטות ב"פומבי".

אנחנו רואים משהו מעניין מבחינת ההסדרה המשפטית של מחלוקת. אפשר לומר שכל החוק הזה של חמץ בפסח אינו ראוי. אפשר לומר שהוא מגביל, בצורה לא טובה, את חירות האנשים. אולם, הכנסת חוקקה את החוק הזה, מתוך הבחנה שהיא עשתה בין המקום הפרטי למקום הציבורי. הכנסת קבעה שבמדינה יהודית זה לא נכון שפסח שהוא התקופה המיוחדת יהיה חסר ביטוי במקום הציבורי. אפשר לקנות חמץ, אולם זה נותן הרגשה טובה יותר מבחינה תרבותית שפסח, שהוא אחד מהחגים, אחד מהדברים שקובעים את הטמפו התרבותי שלנו, שאנחנו משתפים פעולה עם הרצון להבחין בין ימות השנה ולתת משמעות לחג שיש לו היבט היסטורי תרבותי משמעותי מאד. אנחנו רוצים לעשות אמירה תרבותית שאומנם מגבילה את החירות של אנשים שרוצים להציג חמץ בפומבי/לקנות חמץ במקומות האלו, היא מחייבת אותם להתארגן מראש וכו',
אולם אנחנו רוצים לעשות את האמירה הזו, של מקום ציבורי אחר בפסח.

אנחנו לא רואים סיבה לא לומר שהחוק הזה אינו חוקתי, אנחנו רוצים לקבוע איזושהי שליטה על המקום הציבורי, בניגוד לעמדה של לא יהודים/יהודים שאינם שומרים, משום שזהו חלק מהייחוד של מדינה יהודית.

האם לגיטימי במדינה יהודית לומר אמירה כדוגמת זו?

א.      המאבק פה הוא מאבק על האופי של המקום הציבורי;

ב.      אין זה מאבק על חופש הדת. מחוקקי החוקים האלו, אולי בחלקם, מונעים מוטיבציה דתית. הטענה – תרבותית. הטענה אומרת שאי-אפשר לקיים חברה בעלת תרבות פרטיקולארית בלא לקיים מאפיינים מסוימים שצריכים להוות חלק מהאופי המאורגן של החברה.

אפשר לומר שבדברים האלו חשוב לשמור על מסורת, למרות שלא תמיד יש איסור על פגיעה במסורת. (הנהג הערבי שנסע בעכו ביום-כיפור אולי לא היה רגיש, אך כלל לא עבר על החוק.)

כל עוד אין הגבלת חירות, אין בעיה. העובדה שמרצון אנשים יוצרים איזשהו אופי ציבורי לתרבות = דבר שאפשר להתלונן עליו ולמחות נגדו, אך עקרונית, מבחינתנו, כשאלה של המדינה הכופה, לא מתעוררת בעיה. יכולה להתעורר בעיה כאשר המאבק על התרבות, על המקום הציבורי, אינו מאבק של השפעה, אלא מאבק שמגייס את המונופולין של המדינה על הכורח באמצעות המשפט.

מה קורה אם מישהו רוצה לעשות משהו במקום הציבורי ואנחנו לא מגנים עליו מפני אלו שמנסים למנוע זאת ממנו?

·         שבת

זהו אחד מהדברים החשובים, משום שלהבדיל מדברים רבים אחרים, הוא מתקיים לא מעט. אפשר לומר על ההגבלה בחוק ש-א. היא קשה; ב. מבחינת ההיקף שלה, קשה לומר שהיא לא בדיוק דתית. זה לא רק שבת, הכללים ברורים מאד והולכים פחות או יותר סביב השעות של שמירת השבת על-פי הדת.

לא נתייחס לכך כעת, אלא נתמקד במאבקים היהודים-ערבים.

           

(נשים לב שבנושא החגים אין מאבק מ-2 סיבות: 1. יש הכרה בחגים על-ידי המדינה; 2. ההפרדה מאפשרת הכרה דה-פקטו בחגיהן של הקבוצות השונות.)

·         יום הנכבה

ציון יום הנכבה הוא, ללא ספק, חלק מהמאבק הציבורי. הוא קשור באופן המרכזי ביותר שניתן להעלות על הדעת למתח שבין המדינה היהודית והדמוקרטית.

יש מדינות רבות שיש להן ימי זכרון. גם יום העצמאות האמריקאי אינו בעל משמעות גדולה במיוחד, ובעיקר – שני הסוגים האלו אינם, בעת ובעונה אחת, ימים שמציינים תבוסה, חורבן, אבל, לקבוצה משמעותית אחרת של אזרחים אמריקאים. אם כן, אין כאן ציון משמעותי, אולם גם אין אינטרס מיוחד לעשות הפגנות נגד. בישראל, המצב שונה לגמרי. דיברנו על כך בנוגע לסכסוך המתמשך ולתוצאות שלו.

חשוב לציין את הדינאמיקה של ההתפתחות של הימים האלו. אצל היהודים, חגיגות יום העצמאות מצויות בסימן של ירידה מסוימת. הנוכחות של הציבור בחוץ, במקום הציבורי, ביום העצמאות, בצורה של חגיגה לציון היום, לדעת גביזון – נחלשת. ההערכות של המנהיגות הערבית לציון יום העצמאות בצורה לעומתית גוברת בהתמדה. כלומר, הרצון לשמור על מתח שלא יאפשר את יום העצמאות כיום של חג, הוא רצון שגובר, אם כי, חשוב לציין, כי הימים החזקים יותר של מחאה ערבית אינם יום העצמאות, אלא – יום האדמה, אירועי אוקטובר וכן הלאה.

מה שקורה בימי הנכבה הוא אמירה חדשה ש-יום העצמאות לא יכול להיות יום שהוא רק החג היהודי. במקום הציבורי, שהוא גם של הערבים, תיעשה נוכחות, שתראה שאין זה יום חג בלבד, אלא גם דבר אחר. לעתים האירועים האלו מסיתים ואף אלימים.

הצעת החוק שראינו אינה במסגרת חופש הביטוי, אלא – היא הוכנסה לחוק יום העצמאות. כלומר, הרעיון אינו שאסור להסית, אלא ש-אסור להפוך את החג, את יום העצמאות, חגה של המדינה, ליום אבל. יש לנו אזרחות משותפת, שמשמעותה, בין היתר, שיש לנו את "החג של המדינה", יום הקמתה, וכל אזרחי המדינה, גם אם הם לא צריכים לשמוח, הם צריכים לכבד את העובדה שזהו חג אזרחי, של המדינה (אין זה חג לאומי של היהודים).

ברוב המדינות, יום הקמת המדינה הוא יום חג, יום ציון של כל אזרחי המדינה. חלק מהטרגדיה, המורכבות של הקיום של המדינה הוא הדבר הזה שאין הוא קיים במדינה.
זה נובע מכך שהחג של השחרור הוא גם האסון של הקבוצה השנייה. מאידך, נוצרה מדינה שיש לה גוף אזרחי, דמוס, שחי חיים אזרחיים באותה מדינה.

השאלה של היחס אל המקום הציבורי המשותף הזה, אל היום הזה, היא אחת מהשאלות המעניינות של ההתייחסות של קבוצות אזרחים שונות אל המערך המדינתי שנוצר כאן.

כדי להחזיר ולראות את המורכבות של זה, נדון בצפירה.

·         הצפירה מעוררת בעיות מורכבות לא רק בין יהודים וערבים, אלא גם בין ציונים וחרדים.

כאשר יש וויכוחים רבים מאד על המקום הציבורי, שאינם מתרכזים לאיים של אוטונומיה, זה יכול בהחלט להיות סימן של מתחים פנימיים בתוך החברה, שמבקשים מענה.

קשה מאד לשנות את העובדה שיש בחברה אחת הרבה יחידות תרבותיות שונות.

דמוקרטיה מחייבת הכרה בריבוי תרבותי ונרטיבי, אולם באף מדינה דמוקרטיה לא מחייבת ויתור על איזושהי לכידות של המקום הציבורי.

המקום הציבורי הוא חלק ממה שעושה את הזהות של המדינה וגם אם הזהות של המדינה אזרחית בלבד, עדיין צריכה להיות במדינה רמה מסוימת של לכידות אזרחית ותרבותית, כדי לאפשר לה להתמודד עם אתגרים משותפים.

חלק מהכלי שלנו הוא מו"מ ותיאום, חלק ממנו הוא שיח זכויות, אם כי שיח הזכויות, כפי שראינו, לא תמיד נותן פתרונות ברורים וחדים.

יש מובנים במקום הציבורי שאינם ניתנים לחלוקה במרחב. הם קשורים לטיעונים של הזכות להגדרה עצמית. באותם מקומות, הזכות הקבוצתית להגדרה עצמית נובעת מהרצון להעניק שליטה על המקום הציבורי. דברים בולטים לכך הם: יום המנוחה השבועי, חגים ושפה. כאן יש מקום בולט ליהודיות של המדינה, גם אם יש מחאות וויכוחים – האופי הציבורי הזה נובע מהיהודיות התרבותית-לאומית של המדינה, ובמובן מסוים הוא גם טבעי וגם מוצדק כחלק מן המטרה שהרעיון שמדינת לאום באה לשרת.

דבר זה מטיל נטל על אנשים שהתרבות הזו אינה תרבותם. אפשר לפתור את הדבר הזה באופנים שונים, אולם זה לא ישנה את הדינאמיקה של המאבק במקום הציבורי וגם לא את המאבק של חברה שחיה בחברה, שמנסה ליצוק משמעות לתכנים ציבוריים מבחינה תרבותית ולהתייחס אליהם גם בצורה שאינה אינסטרומנטלית פוליטית בלבד, משום שסה"כ זה סך הדברים שגורמים לנו להרגיש חלק מחברה מסוימת, להרגיש "בבית".

חברה שלא נותנת לאזרחיה את התחושה שזהו הבית שלהם, מאבדת את אחד מהדברים החשובים ביותר – החוסן החברתי של האזרחים. אדם רוצה לא רק להיות במקום בו נוח לו, אלא גם במקום "שלו", עם האנשים אליהם הוא מרגיש קשור ושייך, והדברים האלו נקבעים רק בהתאם לאופי של המקום הציבורי בו הם חיים.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: סוגית המרחב הציבורי בישראל