מודל שלושת הכתרים במחשבה המדינית היהודית

מודל שלושת הכתרים מתייחס למקומם של המוסדות המדיניים היהודיים כשהבסיס לה הוא הברית. ניתן לראות את המודל כמשולש כשבכל קודקוד כתר אחר. בקודקוד אחד  כתר מלכות, בשני כתר כהונה ובשלישי -התורה. יש ניסיון לביזור עוצמה ואוטונומיה של כל כתר, כשהמקור לה מהאל והברית האלוהית. עם זאת, יש זיקה בין הכתרים והם אינם יכולים להתקיים ללא האחרים או באוטונומיה מלאה.

     כתר המלכות הוא בעל עיקרון דינסטי ומקורו בדוד המלך. גם כתר כהונה הוא בעל אופי שושלתי ומקורו באהרון הכהן. כתר תורה לעומת זאת פתוח (עקרונית) לכל אחד. יש לו אופי דמוקרטי ומקורו  במשה. בנוסף לכך, על פי המקורות, כתר תורה כולל בתוכו את כתר הכהונה והמלכות. כלומר, כתר התורה מהווה את הבסיס ל-2 הכתרים האחרים.

    מאמר- סטיוארט כהן: למרות שניתן למצוא את המקור לכל אחד מהכתרים בתנ"ך (במשה, דוד ואהרון) המונח עצמו התפתח רק בימי התלמוד בסוף ימי בית המקדש השני על רקע זעזועים מדיניים בארץ. לפעמים המשבר היה בגלל מקור חיצוני – שלטון רומא למשל, ולפעמים בגלל משבר פנימי בו כתר אחד פלש לתחומיו של אחר. דוגמאות לכך הם בימי מלכות שלמה ומשטר המלך ינאי בהם ניסו המלכויות לחדור לתחומים האחרים ולהשיג הכרעה חוקתית. סטיוארט כהן מצביע על "דגם מעגלי" שעל פיו המשברים החוקתיים בהיסטוריה התרחשו לאחר תקופת יציבות מדינית. הניסיון של כתר מסוים לצבור יותר כוח מהאחרים גרם לצורך בהסתגלות ושינוי מערכתי עד ששוב שונו מאזני הכוחות ונוצר מערך כוחות חדש. מה שבכל זאת אפשר למודל שלושת הכתרים לשרוד לאורך ההיסטוריה בתנאים השונים בארץ ובגולה הוא הגמישות והפשרות שבין הכתרים. זו היא גם הגישה בה נקטה כתר התורה בתקופת בית המקדש הראשון והשני, בה התעצמו כתר המלכות והכהונה.

     כתר תורה- כתבי  חז"ל הם המקור העיקרי לחקר ההתפתחות החוקתית היהודית. חז"ל ראו את עצמם כמתווכים למסירת המצוות מהאל לעם וכמפרשי ההוראות האלוהיים החוקתיים. על רקע מעמד גבוה זה כפי שחשב עצמו כתר תורה, הוא דרש וביטא עליונות על שני הכתרים הנותרים. זו היא גם התשתית עליה בנו התנאים את ההיררכיה הקפדנית של הכתרים. מאז תקופת המשנה טענו נציגי כתר התורה לגלימת הפרשנות החוקתית. כתר התורה הועבר בין היתר ממשה, חכמי התלמוד, לאמורים וכו' עד לגדולי הדור של התקופות המאוחרות יותר. כמו כן היו לכתר התורה אתגרים לאורך ההיסטוריה מימי בית המקדש והשופטים עד לעת המודרנית. הישיבות בימי הביניים לדוגמא לא היו מקבילות לגמרי לאלה בבבל, כפי שהרבנות בעידן המודרני אינו בהתאם למוסדות שהנהיגו בתקופת התלמוד. גם האמנציפציה הציבה אתגרים לכתר התורה, מוסדותיה ונציגיה.

     בכל שלב בהיסטוריה החוקית היהודית התקיים צורך במוסדות ציבוריים לעיצוב המדיניות הציבורית, יישוב מחלוקות ומשימות פוליטיות. נציגי כתר התורה לעולם לא ניסו למלא תפקיד זה לאורך זמן ולכן התפקיד עבר באופן טבעי לכתר מלכות שהיה הראוי ביותר למילוי התפקיד מבין שלושת הכתרים. הבעייתיות הייתה שעל רקע זה תבעו נציגי כתר המלכות אי תלות מכתר התורה, כפי שהתרחש עם אב בית הדין (בישראל) והגאונים בבבל. בשלב מאוחר יותר היה לכתר המלכות מעמד חזק כמו לזה של התורה, במיוחד בימי הביניים המאוחרים, כשאף מוסד של כתר מלכות לא פעל ברמה הכוללת של הארגון הקיבוצי היהודי.

     האופי הצנטריפטלי של החיים הציבוריים היהודיים ובקהילה העלה במידה רבה את משקלו של כתר התורה. הם חשו שיש להם את הזכות להחזיק בסמכות במסגרת הארגון הקיבוצי היהודי. זכות זו התעצמה בעידן המודרני ואפילו הגיעה לרמה של נציגים פוליטיים בינ"ל ובארגונים ייצוגיים רב מדינתיים בתקופה שלאחר האמנציפציה. מה שממחיש את ההמשכיות הזו של כתר תורה יותר מכל הוא כינון מדינת ישראל והטענות שנשמעו שבראש ובראשונה רשויות המדינה הן שמחזיקות בזכות להגן על האינטרסים המדיניים היהודיים ולייצגם בעולם.

     תולדות כתר הכהונה נוחים יותר לפיתוח ליניארי. כתר המלוכה הגביל את כתר המלכות כבר מימי המלכות המקראית אך חורבן בית שני גרם לכהונה זעזוע עמוק וחמור במיוחד. גם במהלך המלוכה החשמונאית סבלו נציגי כתר כהונה. חורבן בית שני שם קץ לתקווה שהמצב ישתפר ויחזור לקודמו והיווה נקודת מפנה, בה נציגי הכהונה היו צריכים למצוא ביטויים מוסדיים חדשים במקום התפקידים שהיו להם במהלך קיום בית המקדש. לכן הקימו נציגי כתר המלוכה קשת מוסדות חדש שלא באים להסביר את הקשר בין האל והעם באופן "פורמאלי" (כפי שעושה התורה) ואינם משמשים כפוסקי הלכה. התפקיד  שלהם הוא מתן פרשנות למצבו של העם היהודי ובכך להשפיע על אופי הממשל. נציגי כתר הכהונה החליפו את הפולחן במילה המדוברת ובכך שמרו על מה שמתואר כאן כתמצית מימד הכהונה בחוקה.

     דוגמא נוספת למאבק בין הכתרים התרחש בשלהי ימי בית שני בין הצדוקים והפרושים. מבין המחלוקות בין ה-2 התפתח מאבק על למי מביניהם מגיעה הריבונות על לימוד התורה והחינוך. למעשה ניסו הצדוקים לפלוש למרחבם של הפרושים ולאחד בין תורה וכהונה. הפרושים ניסו למנוע זאת וקבעו שהתורה תהיה בידי הפרושים. החכמים השתמשו במדרש ככלי פוליטי וכמצע שבאמצעותו הם נתקו כתר תורה וכהונה וקבעו שהצדוקים אינם אחראים על ספרת התורה.

     על רקע מאבקים היסטוריים אלה ניתן להבין את המורכבות ביחסים בין שלושת הכתרים. מצד אחד אוטונומיה ומצד שני תלות באחר. בנוסף, על רקע המאבקים וניסיונות של כתר מסוים להשתלט על תחומו של האחר גזרו חז"ל שלא לאפשר לאף אדם לחבוש יותר מכתר אחד.

     המודלים הנוצריים: על פי התפיסה המדינית הנוצרית המערבי, האל שולט בשמיים והעם – או הקיסר בהתאם לתפיסה הישנה- שולט בארץ. אלה הם 2 ריבונים וספרות שונות ונפרדות לחלוטין. תפיסה זו מצוינת בספר לוקאס שמצטט את ישו בדבריו "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלוהים את אשר לאלוהים". לתפיסה מסורתית של הפרדה אנכית זו מוסיף מונטסקייה את המודל האופקי בארץ. על פי מודל זה יש הפרדה בין זרועות השלטון השונים –השופטת, מחוקקת והמבצעת, על מנת לשמר את זכויותיו של הפרט.

     כסיכום להבדל בין המודל המדיני היהודי לנוצרי- במודלים הנוצריים היחס בין המוסדות המדיניים הוא אנכי ואופקי ואם ביזור מוחלט. במודל היהודי לעומת זאת ביזור טוטאלי הוא בלתי אפשרי כי קיים חוסר יכולת להפריד בין שמיים וארץ. נגזר מכאן תכונת האוטונומיה והתלות ההדדית של כל אחד משלושת הכתרים.