סיכום: דמוקרטיה והגנה על מיעוטים

 סיכום: דמוקרטיה והגנה על מיעוטים - מתוך ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

1.       מה קורה בדמוקרטיה בה יש רוב ומיעוט כרוני?

איך מתקנים את הבעיה של מאזן הכוחות המתחלף?

2.       איך ממשיגים את היחסים המורכבים בין פרטים-קבוצות-חברה-מדינה במובן של "ניטראליות"?

-

האם דמוקרטיה חייבת להיות ליבראלית? (זאת, כאשר בדרך-כלל הליבראליזם מאופיין במתן זכויות אדם, חופש אישי-חירות שלילית ועוד).

רות טוענת שלא טוב לזהות דמוקרטיה עם ליבראליות. לא כל הדמוקרטיות ליבראליות, כדוגמת הודו, לא רוצים להוציא אותה מהקבוצות הדמוקרטיות רק משום שאינן ליבראליות. רוצים לשמור על העניין של הדמוקרטיה ולומר שהיא מחייבת וטובה ומוצדקת גם לחברות לא ליבראליות וגם לחברות בעלות אלמנטים א-ליבראליים ובחברות אלו להגדיר את הדמוקרטיה כא-ליבראלית זה בעצם להדיר את הדמוקרטיה מהקבוצות הא-ליבראליות.

אמרנו שבדמוקרטיה התהליכית יש אלמנט של שוויון. האם לא נובע מזה שהמדינה צריכה להיות ניטראלית להעדפות של אזרחיה? כלומר, הדמוס יחליט. הוא יבחר את נציגיו. לנציגים תהיינה העדפות, אך למדינה, כמדינה, לא יכולות להיות העדפות, משום שהיא "הבית של כולם". על מנת שתהיה הבית של כולם, היא צריכה להיות ניטראלית, בכך שהיא לא תדיר בעצמה, מתוכה, פרטים מהציבור.

יש שטוענים שזו אחת מהמשמעויות של הליבראליות, ושמדינה, כמדינה, צריכה להיות ניטראלית. כלומר, דווקא מפני שהמדינה היא המסגרת המשותפת לכולם, היא עצמה לא יכולה להיות מחוייבת מראש לאף אחד מהדברים האלו.

יש כאן הוצאה של הדמוקרטיה התהליכית מהאידיאלים האחרים. כולנו מחוייבים לדמוקרטיה, אולם היא עצמה לא מחויבת לשום דבר אחר.

אמרנו שזכויות אדם מחייבות את המדינה בהגדרה. אולם, האם היא מחייבת את המדינה ביחס להעדפות אחרות? "יהודית" מוציאה, בהגדרה מסוימת, את המיעוט הערבי. מדינה יהודית אינה מדינה ניטראלית בבחירה בין יהודיות ללא-יהודיות. היא לא מדינת "כל אזרחיה".

אם כן, עלינו לשאול האם דמוקרטיה חייבת להיות ניטראלית והאם דמוקרטיה ליבראלית חייבת להיות ניטראלית.

אם דמוקרטיה חייבת להיות ניטראלית, היא לא יכולה להיות יהודית. ואם דמוקרטיה ליבראלית חייבת להיות ניטראלית, ממשיכה הסתירה בעניין היהודיות.

(רות סבורה שכאשר יש במדינה אזרחים שאינם ליבראליים, כדוגמת דתיים במדינת ישראל, אין מקום להגדרת המדינה כ"ליבראלית".)

3 מסורות פוליטיות בנוגע ליחסים בין פרטים-קבוצות-חברה-מדינה:

1.       ליבראלית

2.       קהילתנית

3.       רפובליקנית-אזרחית

פירוט:

1.       המסורת הליבראלית מדגישה את החופש, את האוטונומיה של הפרטים, את המרכזיות שלהם כמרכיבים בחברה. את הצורך שלהם ואת החובה שלהם לבחור את הדרך שלהם.

התפיסה הפוליטית של הליבראליות רואה את הקשר הישיר בין הפרטים והמדינה - המדינה היא גוף שאמור לספק לפרטים ביטחון וחירות ולאפשר להם לפעול כפי רצונם. באופן בסיסי, אין למדינה תפקיד, אלא לאפשר לפרטים לפעול (לפרטים יש חופש התאגדות, הם יכולים להתאגד לקבוצות באופן וולונטארי, אך הם במרכז העניין).

תיאוריה זו נראתה, במשך זמן רב, התגובה הפרוגרסיבית לתיאוריות אורגניות או קולקטיביסטיות של חברה, שאמרה שהקבוצה קודמת לפרט, ושהפרט הוא,למעשה, מרכיב של הקבוצה ותפקידו לקדם את הקבוצה. הליבראליות-תועלתנות הן הפועל המתקדם, שאומר שהפרטים לא רק מקבלים את המשמעות שלהם מהקבוצה, אלא – הם הדבר החשוב.

2.       הקהילתיים (כגון: מייקל וולצר) טענו שהחשש מהקבוצה המשתלטת, נשכחה העובדה שהפרטים הם פרטים בלבד, הם שייכים למשהו וזה מה שנותן לחיים שלהם משמעות. ללא קשר למשהו בעל משמעות, אין תרבות, אין מטען, אין משהו שקובע את השאיפות, את היכולות.

הם לא סבורים שיש לחזור לשעבוד של הקבוצות, אלא – יש לחזור לערך של הקהילה. (מייקל סנדל דיבר על החזון הליבראלי של האדם כטיפוס מבודד...)

בכל אחת מהקבוצות לעיל יש תיאור של מה שעושים הפוליטיקאים ומהו הדימוי של האנשים. יש את הדימוי של האדם הכלכלי-רציונאלי ועוד.

הוויכוח בין ה-2 לעיל הוא וויכוח ביחס למרכזיות של הקבוצה, כאשר הקבוצה אינה קבוצה אזרחית, אלא קבוצה אתנית/דתית/כל דבר שנותן לפרט משמעות במובן הזה שהוא מחבר אותו למשהו גדול ממנו.

3.       (מעין קבוצת פשרה, מאופיינת על-ידי רוסו, ובעיקר הפדרליסטים האמריקאים -) המסורת הרפובליקנית-אזרחית מדברת על ההזדהות של האנשים בחברה הפוליטית הקהילתית בה חיים. יש להם אזרחות, ובנוסף – הם רואים את המדינה לא רק כ"שומר הלילה" ו/או כזרוע שדואגת לרווחת הפרטים ו/או אחר, היא לא רק מאכלסת את הפרטים שבכל אחד מהם יש את הטוב שלו, אלא – היא יוצרת קבוצה אזרחית והמידות הטובה שלה הן מידות טובות של פטריוטיזם, מידות שקשורות למסורת של חברה מדינית ולא רק למסורת של חברה קדם-מדינית, חברה חברתית.

מה קורה בדמוקרטיה כצורת שלטון שאולי יכולה לתת מענה לקבוצות שלעתים מצויות ברוב ולעתים במיעוט?

מה אנחנו עושים בדמוקרטיה לתיקון הבעיה היסודית של קבוצות שהן מיעוטים כרוניים – קבוצות שאינן מסוגלות לתרגם את האינטרסים שלהם לכוח פוליטי? (דוגמה: המיעוט הערבי. הערבים מרגישים מודרים בתחום הפוליטי, אין ספק שבשליטה על משאבים וכיו"ב יש לערבים קושי לתרגם את האינטרסים שלהם להישגים פוליטיים.)

איך דמוקרטיה שנותנת משקל שיטתי גדול יותר להכרעת הרוב נותנת מענה לדבר הזה?

פלד אומר שמדינת ישראל בחוקי הבחירות שלה – לא רק שלא נותנת מענה בדבר הזה, אלא גם ממסדת את ההדרה של המיעוט הערבי. הוא עושה זאת אפרופו הדיון בסעיף שמגביל את ההשתתפות במרוץ הבחירות לכנסת (בדיון בתיקון החוק, הוספת 7א, לאחר ניימן ה-I).
הוא נותן ניתוח של החברה הישראלית והדמוקרטיה הישראלית במונחים של זכויות המיעוטים.

פלד צריך להתמודד עם הבעיה שיש לערבים שוויון זכויות פוליטיות. כלומר, יש להם זכויות לבחור ולהיבחר, חופש ביטוי והתאגדות, כל הזכויות הדמוקרטיות הפורמאליות. בכל זאת, הוא אומר, יש כאן בעיה, משום שיש להם אזרחות ליבראלית שווה. כלומר, כפרטים הם שווים, מבחינת המערכת הישראלית, אולם מדינת ישראל היא מדינה עם אתוס רפובליקני חזק מאד. היא מדינה מגויסת, לא סתם מדינה של "כל אזרחיה". המיעוט הערבי במדינת ישראל הוא זר לאתוס של המדינה.

הטענה של פלד: אם מדינה אינה נותנת לאזרחים שלה שותפות כפולה, שותפות פרטית כאזרחים במדינה, אך גם חוסר ניכור מן האתוס של המדינה, אזי – היא לא נותנת להם אזרחות שווה. במילים אחרות: מדינת ישראל איננה ניטראלית במובן הזה שהיא מעניקה לחלק מאזרחיה אזרחות עשירה יותר מאשר זו שהיא מעניקה לחלק אחר מהאזרחים שלה.

אם זה נכון לגבי ישראל, זה צריך להיות נכון לגבי כל מדינה בה יש קבוצות שונות מבחינת השפה, התרבות, ההיסטוריה והנרטיב, והיחסים בין הקבוצות האלו הם יחסים של רוב-מיעוט, והמדינה משקפת, בדרך הטבע כמעט, את התרבות של הרוב. לא רק שבכל מדינה יש קהילות של רוב-מיעוט, אלא שזה יכול להיות גם המצב ביחס לקבוצות שלעתים הן קבוצות הרוב. הרי אמרנו שניכור יכול להיות למרות השייכות לקבוצת הרוב (החרדים משתייכים ליהודים, שהם הרוב כאן, אך עדיין הם חשים ניכור, מרצון) אם כן, קיימים הבדלים שבתחושת אדם ביחס למדינתו.

הקהילה האזרחית היא מדינה מכלילה. אנשים נוטים לגייס את המילים ה"טובות" לצד שלהם. יש לנו קבוצות אתניות/דתיות/לאומיות – יהודים מול ערבים. מעבר לקבוצות האלו, יש את הדמוס, שזה – כל האזרחים, ורק האזרחים. בקבוצות האתניות האלו, האזרחים כולם בפנים. אנחנו אומרים כי האזרחות משותפת והאתניות והלאומיות = שונות. פלד אומר שגם האזרחות אינה משותפת, משום שהאזרחות הולכת אחרי ה"אתניות" ויש אזרחות ליבראלית ויש אזרחות רפובליקנית. יש ניסיון לומר שזה נכון. אכן, יש הבדלים, אך – האם נכון להסיק מכאן שיש אזרחות שונה, או אולי הבדלים בתרבות/אחר?

אם האזרחות שווה ומשותפת, אין בעיה, למרות ההבדלים החברתיים, משום ששניהם שייכים לדמוס. אם הם לא שייכים לדמוס, הבעיה בדמוקרטיה. אם כן, אולי ההבדלים הם באזרחות ולא במשהו אחר, כמו בזיקה למדינה, למשל?

השאלה האם ישראל היא זו או אחרת תלויה במספר דברים:

1.       משמעות המושג שמשמש אותנו לתיאור המדינה (אין הרבה שטוענים שהם נ' דמוקרטיה, אך יש שטוענים שליבראליזם אינו הפילוסופיה המדריכה אותם. נכון יותר לתת קומיטמנט בסיסי לדמוקרטיה ולא לחייב קומיטמנט בסיסי לליבראליזם);

2.       מכיל את הדמוקרטיה על המציאות המשפטית, החברתית והמדינית במדינה.

כאשר נגיע לדיון מושכל על 2 הדברים לעיל, נוכל לעשות יישום גם לגבי המושג וגם לגבי תיאור המציאות שתהא בהירה יותר, ואז נדע על מה, למעשה, אנחנו חולקים.

עלינו למתן חלק מהתוצאות הפוליטיות של "עריצות הרוב" כלפי פרט בחברה. אנחנו רוצים שיהיה מצב בו השיטה תהיה הוגנת דיה ולא תפגע במיעוט הכרוני, רק משום שנוח לה, ולא יהיה אילוץ פוליטי פנימי שימנע את הפגיעה במיעוט הכרוני. מדינה שיש בה מיעוטים כרוניים צריכה לבנות מנגנונים אפקטיביים שיוצרים את ההגנה הזו (מנגנונים אפשריים: חוקה ועוד).