ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: קרקעות והתיישבות

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: קרקעות והתיישבות

איך צריכים לחלק את הקרקעות בתוך מדינת ישראל (מבחינת שימושים, מקום למגורים וכדו')?

בנושא זה יש כמה צירים של מחלוקת:

-          יהודים-ערבים;

-          חרדים-אחרים;

-          ותיקים-חדשים.

-          (עירוני-חקלאי/התיישבותי.)

כאמור בשיעור הקודם, יש כ-7% מהשטח המצוי בבעלות פרטית, שמתחלק בין יהודים וערבים.

הארץ מחולקת לרשויות: ערים, מועצות מקומיות, מועצות אזוריות.

יש פחות או יותר ערים ברורות, יש מספר ערים מעורבות.

במועצות המקומיות ניתן לעשות הבחנה (כמעט) ברורה בין ישובים יהודים וערבים, משום שבאופן היסטורי, הישובים התפתחו באופן חד-לאומי. המשבצת של המועצות המקומיות ניתנת להרחבה ולצמצום.

מועצות אזוריות – יש שטחים פתוחים+ישובים קטנים בתוכם.

בארץ יש תוכנית מתאר ארצית ויש תוכניות בניין אזוריות ומקומיות. חלק מההפרטה עליה דובר היא, למעשה, האפשרות להוון לרכישות של בעלות.

עקרונית, לא כל קרקע המצויה בבעלותי (בוודאי לא כ קרקע המצויה בחזקתי כחוכרת או כבת-רשות) היא גם קרקע שמותר לי לעשות בה ככל שאני רוצה. בעלות, בדרך כלל, כוללת את האפשרויות שאפשר לעשות בנכס, אך במקרה של קרקע, בדרך כלל, אני יכולה להעביר את הבעלות שלי בירושה, אני יכולה למכור אותה, אך השימוש שלי בה תלוי בהוראות התכנון. הוראות התכנון כפופות לחקיקה שקשורה בהסדרה של שימושי הקרקע ותכנון הקרקע, ויתכן מצב שאבנה בקרקע בבעלותי בלא שקיבלתי רישיון לפי התכניות ועדיין הבניה שלי תיחשב בלתי-חוקית.

אם כן, הוויכוח עוסק גם בדיני החזקה והתכנון וגם במענה לצרכי ההתיישבות והתעשייה של הפרטים ושל המגזרים השונים.

רוב השטח של מדינת ישראל נמצא במסגרת המועצות האזוריות, אולם חלק קטן מאד מהאוכלוסייה של המדינה גר במסגרת המועצות האזוריות. בין המועצות האזוריות, אם ניתן לאפיין אותן כיהודיות או כערביות, רוב המועצות האזוריות הן יהודיות (אם כי יש בקרבן, לעתים, גם ישובים ערבים). הסיבה לכך שרוב שטחה של המדינה מצוי תחת המועצות האזוריות היא שזו צורת השליטה השיורית של המדינה בטריטוריה.

אם נבחן את מספרי הישובים, יש יותר רשויות מקומיות ערביות (במספרים מוחלטים) מאשר רשויות מקומיות יהודיות. זאת, משום שככלל, ישובים ערביים יש רבים יותר – הם שומרים על האוטונומיה שלהם ומתנגדים, בדרך כלל, לאיחודם עם ישובים נוספים.

יתרה מכך, השטח הבנוישל מועצות מקומיות בערים ערביות גדול יותר מחלקם באוכלוסייה. הסיבה לכך היא שרוב הציבור היהודי גר בערים, בצפיפות יחסית גבוהה ליחידת שטח, אך בציבור היהודי, צפיפות הדיור – נפש לחדר – נמוכה יותר מאשר בציבור הערבי.

התוצאה: הערים הערביות דומות מבחינת הצפיפות למועצות מקומיות ערביות; הצפיפות בערים יהודיות גדולה יותר מאשר בערים ערביות; בישובים הקהילתיים היהודיים הצפיפות נמוכה יותר מהצפיפות המקובלת במועצות מקומיות ערביות.

כלומר, ברמה של נגישות לקרקע, אם נבחן את השטחים הבנויים יחסית לגודל אוכלוסייה, אין, מבחינה קבוצתית, הרעה לקבוצה הערבית, אלא להפך.

ה"משבצת", לטענת הערבים, גדולה יותר משטחה כיום, משום שחלק מהשטח הוחרם, לדבריהם. המשבצת של היום כוללת: שטחים בבעלות פרטית, מבני ציבור, חקלאות, מנהל. לחלק מהכפרים הערביים אין תכנית מתאר, מסיבות מגוונות. אם אין לישוב תכנית מתאר, קשה לפתח את הישוב, היא הבסיס למתן רישיונות בניה...

בגלל העוינות העמוקה בין הממשלה ובין חלק מהציבור הערבי, הם חשים שתכניות המתאר הן עוד דרך לנשל אותם מנכסיהם. (הם מסרבים לאפשר הפקעה של קרקעות בבעלות פרטית לטובת מבני ציבור; הם מעוניינים לקבל שטחי מנהל נוספים. בעיה נוספת: יש משפחות שיש להן קרקע ויש משפחות ללא קרקע, כאשר האחרונות מצויות במצב בעייתי, הן מתקשות לקבל קרקע. פעמים רבות, בתוך הכפרים יש מתח בין התושבים הוותיקים לאלו שהגיעו לאחר המלחמה ויש למצוא להם פתרונות דיור.)

הטענה של המגזר הערבי: אין בנ"ל כדי לשנות את המציאות של מצוקת הדיור שלהם.

תגובת המדינה:

·         יש להתמודד עם העובדה שאדמה זה משהו חסר במשאבים שלנו;

·         נכונות לתת אדמות מנהל (בישובים עצמם/הגדלת השטח של הישוב), ובלבד שהם יבנו בצורה פחות רוויה (- מתעוררים וויכוחים בנוגע להכתבת המדינה באשר לאופי הבניה).

הטענה של הערבים: אין לנו חלקנו היחסי במדינה. היא משולבת שטח, תרבות ועוד. בנוסף, הם מדברים על ייהוד המרחב – על הניסיון לבנות תכניות שתייצרנה מציאות בה אין רצף טריטוריאלי של ישובים ערביים ומניעה של שטחים בהם יש רוב ערבי.

מעבר לטענה של היהודים-ערבים, קיימת סוגיית הבדואים, שגדולה יותר מ-3 סיבות:

·         גידול מהיר;

·         ויכוח לא מוכרע באשר לבעלות על הקרקע;

·         בניה בלתי-חוקית לא בישובים עצמם, אלא – בעיה של הפזורה הבדואית, של הישובים הבלתי-מוכרים, שהם תוצאה של סכסוך ארוך מאד במדינת ישראל עם הבדואים.

במאמרו של ארנון סופר ראינו סקירה חזקה של מספרים דמוגרפיים. הוא סבור שממשלות ישראל מתעלמות באופן שיטתי מההיבטים המרחביים, שנוגעים גם ליצירה של רצועה, שיוצרת את "מדינת תל-אביב". הוא טוען שיש לעשות מעשה אסטרטגי לייהוד המרחב (בלא להתבייש להודות בכך) – למנוע מצב של בידוד המרכז וניתוקו מהפריפריה (במאורעות אוקטובר הייתה תחושה של יהודים בצפון שמבודדים אותם והופכים אותם פגיעים במדינת הלאום של העם היהודי, בשל הרצף הערבי שקיים ביניהם ובין הריכוזים היהודיים האחרים באזור המרכז).

-          האם יש לבנות עיר ערבית?

אחת הטענות של המנהיגות הערבית היא שמדינת ישראל בונה ישובים יהודיים, אך לא ישובים ערביים (מלבד הישובים הבדואים). היו שרי שיכון שסברו שאכן יש לעשות כך.

לא נדון בכך, אך יש לבחון האם נכון לבנות עיר ערבית, שתהא מרכז תרבותי לערבי, ללא אפשרות של מגורי יהודים.

אם נבנה עיר ערבית, האם היא תאחד ישובים ערביים או תיבנה באזור "נקי"?

היכן היא תיבנה?

האם ערבים יעברו לעיר שכזו? (ניסיונות שנעשו במגזר הערבי לבניה מסוג זה לא צלחו.)

בכלל, איך מדינת ישראל מתייחסת למגורים של האוכלוסייה שלה? לרוב האנשים במדינה אין אדמה. (היכולת של האנשים באוכלוסייה לקניית דירה – מצומצמת, אך יש פתרונות. האם הפתרונות האלו זמינים גם לערבים?)

שאלה זו אינה פשוטה ויש לטפל לגביה בבעיות התרבותיות של האוכלוסייה הערבית. הבדל מעניין הוא ש-אצל היהודים יש מעברים גדולים מאד בין ישובים ואזורים, יש ניידות גדולה בניגוד לחברה הערבית, בה נהוג שהמשפחות גרות על אדמתן, זו לצד זו.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: קרקעות והתיישבות