מבוא להיסטוריה פוליטית: סין במאה ה-20
במערכות
פוליטיות סגורות הברורות של האופוזיציה הן להיקבר או לגלות. לעתים האחרונה נובעת
מכפייה ממש ולעתים מחוסר ברירה. ובמקרה שהגלות אינה גלות פנימית הרי שהגולים הם מי
שפעילים פוליטית כנגד השלטון הקיים, עד שלעתים השלטון מבקש לחסל את הגולים במקומות
גלותם (ע"ע: רצח טרוצקי).
ב-
1896 נמצא בלונדון גולה פוליטי אשר נחטף ע"י אנשי המשטר [המגלה] אל מתחם
השגרירות, מתוך כוונה להעלותו על אונייה אל מדינת מוצאו, לחקרו ולהורגו. הלה הצליח
להודיע חוצה למקום היחטפו ידיעה על היותו חטוף והדבר הגיע לראש ממשלת בריטניה. הלה
זימן את שגריר החוטפים והורה על שחרור החטוף.
החטוף
היה סון יא-צן, מראשי התנגדות האופוזיציה
האנטי-מלוכנית הסינית. סון יא צן למד רפואה בארה"ב והיה גולה פוליטי בהונג
קונג. הוא ניסה להקים בסין גוף פוליטי ע"ס מה שראה במערב. ואולם תחת
האוטוקרטיה הסינית ניתן היה לכל היותר להקים באותה עת ארגוני מחתרת דוגמת מרד
הבוקסרים. הוקמה אפוא אגודת-סתר של אינטלקטואלים סיניים שחונכו ונשבעו לגרש את
שושלת מאנשו (המאנצ'ורים) אשר שלטו בסין (...) הם ביקשו לגרש את המעצמות הזרות
מאדמת סין, להקים רפובליקה. סון יא צן חוזר לסין וב- 1906 מקים מפלגה של אליטות
אינטלקטואליות (מן הערים הגדולות). המפלגה היא הטרמה של הקוומינטאן, מפלגת העם.
המפלגה מאמצת את היסודות החשובים של המנגנונים האירופיים: כינון לאומיות סינית,
מערכת של רפובליקה דמוקרטית ורכיב של משטר סוציאליסטי שיטפל ברעב.
ניסיונות
המודרניזציה של השלטון הקיסרי [האחרון] נכשלים. פו-יי ממונה לקיסר כילד (חי עד
1967).[1]
הפער והמתיחות בין שכבת המנדרינים לבין הסריסים שניהלו את החצר הולכים וגוברים. ב-
1911 (29.12) נעשה נסיון לכונן אסיפה לאומית וזו מבטלת את הקיסרות ומכוננת
רפובליקה. כעבור מספר חודשים הקיסר הילד מתפטר. יותר מ- 2000 שנות רצף של משטר
קיסרי באות אל סופן. עתה עולה השאלה: מה יהיה בסיס הלגיטימיות של המבנה הפוליטי החדש?
בבסיס הקיסרות עומד הקונפוציוניזם, תפיסה שהצליחה בין השאר להצמיח שכבת פקידות
אינטלקטואלית מצליחה ביותר, ועתה עם קריסתה מעמדה של זו מתערער. יתרה מזאת, מאז
מלחמות האופיום נוטלות המעצמות כמות רצינית של משאבים מן הסינים. יש להצמיח עתה
תרבות פוליטית יש מאין (דמוקרטיה,
סוציאליזם, דמוקרטיה). רוב העם הוא עני ואנאלפבתי. האינטלקטואלים שמקיימים קשרים
עם המערב [ומעורבים פוליטית] הם מעטים. עליהם יש להוסיף את הגולים הסיניים
בפזורותיהם הגדולות והרבות (אשר נוצרו בעיקר ע"י הגירה מתוך רעב). אף אלו אינם ששים לשוב לסין. סין תכנס לתקופה של
מלחמת אזרחים שתמשך באופנים כאלו ואחרים בין 1912 ועד 1949 (מ- 1937 מוקמת חזית
מאוחדת כנגד היפנים עד 1945). ביולי 1937, בעקבות התקרית על גשר מרקו פולו מצפון
לבייג'ינג, נוצרה תחושה שהיפנים יכבשו במהירות רבה את סין. ואולם היפנים השיגו
אחיזה בעיקר בערי החוף ויותר מזה לא (רוב צבא היבשה של יפן היה עסוק עד סוף מלחמת העולם השנייה במלחמות
מול סין).
כיצד
ניתן היה אם-כן לעשות את סין לרפובליקה? איש צעיר (מאו
טסה טונג)
שומע על מות הפילגש [הקיסרית] (שנתיים לאחר מותה) ומחליט לחתוך את צמתו (היינו
לסמל את השינוי הבלתי-הפיך של סין). במקביל הוא מתחיל לקרוא ספרות צבאית ומתחיל
להבין שאיחודה של סין ינבע על רקע צבאי. קצין צעיר (צ'אנג
קיי שק)
לומד באקדמיות הצבאיות הסיניות ובהמשך באלו הרוסיות כיצד לנהל צבא, כיצד לארגנו
בהקשר הפוליטיקה "וכיצד לשנוא קומוניסטים".
עם
תקומת הרפובליקה מסתמנת הקומינטאן כמפלגה החזקה ביותר. וואנג
שי קאיי,
הגנרל החזק בצבא סין באותו זמן, נבחר לנשיא, ומתחיל מסע לאיחודה של סין (בעלת כמות
אדירה של מיעוטים ותת-תרבויות).
מונגוליה נפרדת מסין מיד עם הקמת
הרפובליקה. הנסיך המונגולי (שושלת של נסיכים, אתוס לאיומי וכולללו) כורת ברית עם
הצאר ובהמשך מחדש ברית עם הבולשביקים ומתחיל להעביר את המדינה תהליך של מודרניזציה
[כשמונגוליה נשארת מדינה של נסיכים]. כשהלה מת ב- 1924 מוקמת רפובליקה בחסות
קומוניסטית ומתחיל מהלך של מודרניזציה חילונית. השלטון המונגולי המודרני מתחיל
בדיכוי הלאמאיזם ומונגולים רבים נוטשים ועוברים לסין. עם נפילת ברה"מ הופכת
מונגוליה לרפובליקה דמוקרטית.
בסין
משתלט על כל חבל ארץ גדול הגנרל החזק שבאיזור. הדמות המרכזית בשנות העשרה הינה
אפוא אדון המלחמה. מתפתח הנוהג שבו כדי לשלוט על
אוכלוסייה מסויימת יש צורך בצבא, החי על חשבון העם. בהתפתח מלחמות העם הולך וכורע
תחת הנטל. מה שמרחש אם-כן באותן שנים הוא דלדול של האוכלוסייה וההון המקומי
ולמעשה: הליכה של סין בכיוון אנטי-פוליטי, כלומר בכיוון אלים ומלחמתי.
שלטונו
של וואנג שי קאיי אמנם שולט על הצבא האימפריאלי, על הגוף הצבאי הגדול ביותר, אך
אינו זוכה ללגיטימציה. הלה מבקש להכריע את הצבאות המקומיים ולהתמנות (1916) לקיסר.
אלא שהוא מת.
לסון
יא צן, שבינתיים נבחר לנשיא הרפובליקה ושולט רק בדרום, ישנה בעיית מימון.
ברה"מ היא היחידה שמוכנה לסייע לו. "היחידים שמתעניינים בסין הם היפנים,
אך בכיבושה". היפנים מתמקדים בכיבוש מנצ'וריה בשביל משאביה.
סון
יא צן מצליח להתבסס בדרום סין. בורודין, קומיסאר צבאי, שמצוי באימון קאדרים
פוליטיים נשלח יחד עם ואסילי בליכר, לשם-לדרום, ע"י סטאלין כדי להתחיל בבניית
שדרה צבאית-פוליטית בגוון אדום. המחזורים הראשונים הם בני 500 איש. הולך ומתהווה
צבא
התמיכה
הרוסית מותנית בכך שהקומוניסטים בסין לא ייפגעו. יתרה מזאת: הקוומינטאן מתיר
השתייכות כפולה (היינו למפלגת קוומינטאן ולמפלגה הקומוניסטית). הקוומינצ'ין, הצבא
הסיני, גדל במקביל. מוקם אם-כן צבא שב- 1924 מתחיל ביציאה צפונה תוך מלחמה עם
האדונים השונים על השלטת שלטון מרכזי. ב- 1928 מסומן בפועל קאי שק כיורשו של סון
יא צן (נפטר ב- 1925).
הם מתחילים את המסע מהאזורים
בהם הם שולטים בדרום סין כלפי צפון לכיוון בייג'ינג כ 7000 קילומטר , בדרך לא ישירה.
לצ'אנג קאי שה היה מאוד חשוב
היה להשתלט על שנגחאי שהיתה עיר מסחר מרכזית בסין ושהיתה מוקד לקהילה הבינ"ל.
כיבוש שנגחאי אפשר לעשות זאת בשתי דרכים: או הדרך של ברית עם הקומוניסטים או בדרך
של ברית עם בעלי ההון. צ'אנג קאי שק שהיה לאומן הלך עם בעלי ההון וקיבל את תמיכתם
בכסף ובציוד בתמורה לכך הוא דיכא את התנועה הקומוניסטית. בשלב זה התחילו מרידות
קומוניסטיות. הקומוניסטים מתחילים להקים גופים צבאיים. התנועות הקומניסטיות
מתחילות לקום באזורים הנידחים על מנת להקשות על הכוחות של צ'אנג קאי שק יוכלו
להגיע במהירות.
מודל הקומוניסטים שעומד לצמוח
בסין שונה באופן מהותי מהקומוניזם הסובייטי והמרקסיסיטי. הוא אינו תעשייתי. וגם
אינו חקלאי כמו ברוסיה. לא ניתתן להקים אוונגרד מתוך הבורגנות. התפיסה הקומניסטית
בסין משולבת עם הלאומיות בצורה חזקה. הם שואפים לאיחוד כל היחידה הבינית בשל הסכנה
מיפן. יש גם דחיה של הלניניזם. הם בני ברית של סטאלין ומוכנים לשמוע לתכתיבים
שמגיעים ממוסקווה. לסטאלין נראה המודל הסיני בלתי אפשרי. בסיס התמיכה היה האיכרים
העניים בפריפריות העניות והמפגרות ביותר. בדיוק התהליך ההפוך מזה שקרה בברית
המועצות. בערים שלט הקו מין טן.
השאלה של קומוניזם במדינה אחת
לא נשאלת אלא רק כיצד ניתן לארגן את המדינה האופן קומוניסטי.
כיצד שכנעו את החקלאים:
במשך שנתיים הצבא האדום הסיני
שהתחיל מכמה אלפים ובסופו הגיע ל 70,000 אנשים צעד כ 12,500 ק"מ . הקאדרים הקומוניסטים שהיו
בשורות הצבא עברו הדרכה כיצד יש לנהוג באיכרים. הם התייחסו לאיכרים בצורה הוגנת
וניסו לפתור את הבעיות שלהם. הם ניסו לשדר שהם והאיכרים הם באותו צד.
צ'אנג קאי זה הצליח בסוף 1928 להשתלט על סין אך ללמעשה הם לעולם לא הפסיקו להילחם וב1930 פרצה עוד מחלחמה. שם הוא התעמת עם שני אדוני מלחמה חשובים שעדיין
תפקדו בפריפריה. סיפור המרידות הקומוניסטיות לא הסתיימו אף פעם. במרידה הגדולה
מצליח קאי שק לבודד את הצבא האדום הסיני ובכלל זה את ההנהגה הקומוניטית. ועם-זאת,
הוא אינו משמיד את החלק המבודד, מתוך רצון שהצבא האדום ואדוני המלחמה המקומיים
ישחקו צבאית ומשאבית זא"ז. ב- 1936 הוא מבקש להשלים בקמפיין צבאי את השמדת ההנהגה האדומה [בין השאר
ע"י שימוש בגורמים צבאיים של אדוני המלחמה שנטמעים בצבאו]. אלא שהגנרלים של
צבאו מורדים בקאי-שק, סוגרים אותו לשבועיים ומכריחים אותו לחתום עם האדומים על
הסכם שביתת-נשק, ע"מ לחזק את החזית הסינית כנגד היפנים. הנחתם מתגלה כנכונה.
היפנים פולשים אמנם בבקשם להשתלט על שנגחאי המרכזית. קאי שק מצליח להעמיד מול
היפנים 600,000 איש [של צבא
מאוחד כבר?], מתוכם 200,000 הרוגים. ואמנם,
הסינים, על-אף כיבוש שנגחאי, אך במעשה הקרבות הללו עצמם, מצליחים להאט את ההתקדמות
היפנית. ואמנם המאבק הפנימי בין הלאומניים אינו גווע לגמרי כי אם מוחלש בצורה
משמעותית (1936-45).כל צבא ממשיך
להילחם, ביפנים, כדרכו: הקוואמינצ'ינג בצורה סדורה, והקומוניסטים נלחמים מלחמות
גרילה.
היפנים עוזרים למעשה באיחודה של סין. אדון
המלחמה צ'אן סו לי, שמעוניין לעמוד בראש רפובליקה מנצ'ורית, מחוסל ע"י היפנים
(1929), ואלו מביאים את קיסר יפן האחרון
וממליכים אותו לקיסר מנצ'וקואו (היינו מנצ'וריה היפנית?).
הגיבור הלאומי בעשורים אלה הוא
סון יא צה: הלה מצליח פחוא"י להקים רפובליקה לפי רעיונותיו (הוא הומניסט).
שומר ראשו הוא היהודי אקדוחיים (טו גאן) כהן. צ'אנג קאיי שק מבקש שתדבק בו התדמית
הטובה של צה והוא הופך לגיסו פוסט-מורטם של יא צה ע"י גירושין מאשתו וחתונה
עם אחותו [של צה]. קאיי שק, שהיה ברוסיה בשנת מותו של לנין, אף שהוא מרחיק מדרכו
של יא צה, מקים מאוזוליאום ליא צה ובין כך וכך חוסה תחת צל גבורתו ואהדתו.
סין, מהמנצחות של מלחמת העולם השנייה מקבלת מושב קבע באומות המאוחדות. עם תום המלחמה העולמית מתחדשת
מלחמת האזרחים. באוקטובר 1949 משתלטים הקומוניסטים על בייג'ינג ולמעשה משלימים כיבוש של כל סין
הקונטיננטלית. נותרות מחוץ לשלטונה: מקאוו הפורטוגלית, הונג-קונג הבריטית,
וטאייוואן, שעוברת משליטת היפנים [שמפתחים אותה בכל אותם שנים מאז מלחמת רוסיה-יפן
(?)], ומקבלת עתה, ב- 1949, יותר ממיליון לאומניים סינים ובכלל זה אליטה של הקוואמינצ'אן
וקוואמינטאן [ועם המוזיאון הסיני המשמעותי יותר].
(...) בשנות ה- 70 וה- 80 בנותיה החורגות
לשעבר של יפן דווקא קוריאה הדרומית וטאייוואן הופכות למדינות משגשגות. הדבר קורה
לא רק על רקע המשטר הקומוניסטי, כי אם גם על רקע המורשת המנהלית-ארגונית ותבנית
המודרניזציה שהונחלו ע"י היפנים.
אם-כן, המאפיינים של
המודרניזציה המיובאת מאירופה, מן המערב, מיובאים למרחב היפניְ-סיני, ואולם
המאפיינים המסורתיים הקודמים אינם נעלמים, הם נשחקים ומתאימים עצמם בצורות שונות
לחלוטין: דיקטטורה אזרחית בסינגפור, משטר קומוניסטי בסין וכוללו.
ראה גם: היסטוריה פוליטית בת זמננו
סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
No comments:
Post a Comment