קדושה וטומאה במחשבה המדינית היהודית

התפתחותה של התפיסה היהודית התרחשה בריק. במקרא התיאולוגיה יוצרת את הפוליטיקה בברית הר סיני מתוך ריק תרבותי – המדבר. בניגוד לכך, התפיסה הנוצרית ניסתה ליצור עצמה על תרבות קיימת – התרבות הפוליטית ההלניסטית הפגאנית. בהתאם לכך, אם היהדות נוצרה בריק הרי שכל המציאות בה קדושה. ביהדות אלוהים נמצא בכל מקום ואין מקום אליו הקדושה אינה נכנסת. הטומאה מצויה במקום בו יש מיעוט קודש ולא העדר קודש. לפיכך, אין הפרדה דיכוטומית בין מושג הקדושה ומושג הטומאה. הטומאה איננה היפוכה של הקדושה, אלא קיים ציר עליו ניתן לזוז בין יותר קדושה לפחות קדושה (טומאה).

התפיסה הנוצרית אינה מדברת במושגי קדושה וטומאה אלא במושגי קודש וחול. קונסטנטינוס קיבל באמנת ניקאה את הנצרות כדת המדינה, ובתפיסה הפגאנית, עליה התלבשה הנצרות, הפולחן הדתי של הפרט מתקיים בספירה הפרטית אשר נבדלת לחלוטין מן הספרה הציבורית. כלומר, בנצרות קימת הפרדה דיכוטומית בין קודש לחול – החול הוא היפוכו של הקודש. האל, בתפיסה זו, אינו נמצא בספירה הציבורית (הניטרלית), ולפיכך, בשונה מהיהדות, ישנו מקום שאליו הקדושה אינה נכנסת.

בשל ההפרדה דיכוטומית זו בין חול לקודש, התפחתו בנצרות, אשר התלבשה, כאמור, על תרבות פגאנית קיימת, מאבקי שליטה בין הכניסה לבין המלוכה. בשונה מכך, בתפיסה היהודית מכיוון שאין הבחנה בין עולם של קודש ועולם של חול וכל המציאות היא קדושה, ביזור הסמכויות נעשה (באופן אידיאי?!) תחת האצלה אלוהית. עם זאת, בשנות קיומה הראשונות של מדינת ישראל המאבקים שהתקיימו על צביונה התבססו על קבלת המודל הנוצרי. כלומר, כל אחת משתי הספירות (דת ומדינה) ביקשה להשתלט על כמה שיותר שטחים מתחום הספירה השנייה. בהקשר זה, מתייחסת אלה בלפר למתח הקיים בזהותו של האינדיבידואל היהודי בין שני האלמנטים אותם היא מכנה מפתח ארצי ומפתח רוחני. המפתח הארצי מתייחס להתנהלותו של אדם במרחב הפוליטי ואילו המפתח הרוחני מתייחס לזיקתו לאל. מחד, ליהודי, החיי הן בארץ ישראל והן בגולה, נאמנות ארצית. מאידך, לאל מעורבות אינהרנטית בתפיסת עולמו של היהודי. לפיכך נראה כי זהות האדם היהודי היא בהגדרתה זהות דיאלקטית. לדברי בלפר, בעיית היהדות הינה שמצד אחד היא דת, אך מצד שני היא גם לאום. האדם היהודי מצוי לאורך כל הדרות במתח שבין המפתח הארצי לרוחני.