ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: המרחב הציבורי

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: המרחב הציבורי

תחושה של שייכות חברתית נוצרת כאשר אדם לא חש זר במקומות הציבוריים בהם הוא מסתובב. דבר זה מרכזי ביותר. אחד מהדברים המשמעותיים ביותר הוא – העובדה שלא צריך לתת דו"ח במקומות בהם מסתובבים, יש תחושת שייכות.

תחושת השייכות המלאה למקום היא חלק חשוב מאד ממה שנקרא "להרגיש בבית".

אחת מהסיבות לכך שמיעוטים מרגישים מנוכרים היא המתח בין המאפיינים הטבעיים שלהם ובין המקום הציבורי בו הם מוצאים עצמם.

(בהמשך השיעור נדבר על נושא השפה. מי שחי כל חייו במקום ששפה כלשהי השונה משפתו היא דבר דומיננטי בו, חש זרות.)

ההיבטים של הגישה שלנו אל המרחב הציבורי

נזכיר: בדרך-כלל המקום הציבורי נקבע, במובנים רבים, על-ידי תרבות הרוב, לא משום שיש מנגנון מתוכנן כזה, אלא משום שלרוב יש את היכולת להשתלט על המרחב הציבורי.

ראינו שיש אצלנו תת-קבוצות ותת-תרבויות וחלקן מנסות להשפיע על האופי של המקום הציבורי.

בחברה הישראלית יש סוגיות שונות שנוגעות למקום הציבורי, כגון:

·         שבת

·         (חמץ ב) פסח

·         הפגנות

o       מצעד הגאווה/מצעד אום אל פאחם

·         ימי הנאכבה

·         חגים

·         צניעות

o       נשות הכותל

·         (דגל, המנון)

אלו הם מצבים בהם יש מאבק על האופי של המקום הציבורי.

אפשר לומר שהמאבק על המקום הציבורי הוא מאבק פחות חשוב מהמאבקים עליהם דיברנו עד כה. דיברנו על כסף, ייצוג, התאזרחות, מעמד, דברים שיש להם תוצאות מרחיקות לכת לרווחה ולאיכות החיים של האנשים. לפיכך, שאלות אלו פחות חשובות, הן לא פוגעות בחירות של איש בצורה קטסטרופאלית.

אם כן, למה הוויכוחים על המקום הציבורי משמעותיים כל-כך?

גביזון סבורה שהסיבה היא שהם מהווים סינתזה בין משהו חשוב – הרצון הטבעי לחוש שייכות לחברה. אם אנחנו מרגישים שאנחנו בסביבה שסמליה, חגיה, נרטיב שלה = אחרים, אנחנו לא מרגישים שייכים, ולעיתים אף מרגישים מאוימים.

נראה איך הסוגים האלו של המאבקים קשורים לוויכוח על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

חלק מהדברים עליהם אנחנו מדברים – קשורים לחירות פעולה; חלקם קשורים להסדרת המרחב; חלקם קשורים למקרה פרטי של חירות הפעולה – חופש הביטוי.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: המרחב הציבורי