ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: תכנון ובנייה

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: תכנון ובנייה

(א)    הסדר הקרקעות (תהליך שהחל בתקופת המנדט ונמשך בשנים הראשונות של המדינה. הוא לא תוצאה של המלחמה, אלא תהליך שיטתי).

-          זהו ניסיון, שהחל בתקופה העותומאנית והמשיך ביתר שאת בתקופת המנדט. מטרתו הייתה למפות את הקרקעות ולאתר את בעלי הזכויות בקרקע (בעלות, חכירה).

-          הסדר הקרקעות – משמעו: התחלה של פישור. לעשות סדר, להגדיל ולייצב את המיסוי שהולך לפי הבעלות בקרקע ולאפשר רישום של קרקעות שאיש לא מעבד אותם, על שם השלטון המרכזי. זאת, כדי לאפשר פיתוח ושימוש לגיטימיים על-ידי השלטון המרכזי. כלומר, המהלך הוא מהלך של הכרה וקיבוע, עם רישום של האדמות שאינן בבעלות פרטית של אף אחד, על שם המדינה.

-          הסדר הקרקעות החל בשנות ה-20, נמשך באופן הדרגתי עד הקמת המדינה ולאחריה. עד קום המדינה נעשה הסדר שחלק מהקרקעות נרשמו על שם בעלים פרטיים/יישובים/המדינה.

-          קרקעות שנרשמו כקרקעות "מתות" הן קרקעות שלא עובדו. באופן פוטנציאלי, הן היו קרקעות שנרשמו על שם המדינה.

-          זהו תהליך בעייתי, משום שאנשים חששו להירשם כבעלים, הם חששו ממיסוי ועוד. לפיכך, המערכת של ההסדרה אינה אפקטיבית. חלק מהבעיות שקיימות היום בנגב נובעות מדפוס החזקה בקרקע שקשה לתעד (נוודים), אך גם מחוסר מודעות של אנשים שישבו על הקרקע, השתמשו בה לצרכים שונים ולא נתנו ביטוי רשמי למהלך הזה.

המאמר של קידר נותן רקע היסטורי, אך הוא גם טוען כי, באופן שיטתי, מדינת ישראל הפעילה את ההסדר, כך שהיא הפקיעה קרקעות של ערבים ורשמה אותם על שם המדינה ("הזכות הרוכשת" – היכולת לתפוס חזקה בקרקע באמצעות עיבוד השטח ולא החזקה בפועל). במילים אחרות: המדינה דחתה טענות של תובעים ערבים, על מנת להגדיל את השטח שאינו מעובד, לרישומו על שם המדינה.

(הבעיה כאן – ראייתית בעיקרה.)

טענת הנישול קיימת גם לגבי הנתונים של שנת 1947.

(היו טענות קשות של הערבים שחיו כאן, כי גם בקרקעות הפרטיות היה נישול, משום שחלק מהעסקאות נעשו עבור אנשים שלא התגוררו במדינה, על-ידי מי שעבד את הקרקע שנים רבות מאד.. טענות נוספות שהושמעו התייחסה למכירה ליהודים במקום למעבדים את הקרקע וכו'.)

(ב)    + (ג) יצרו מהפכה בשטח של בעלות בקרקע בשטחה של המדינה.

כבר בזמן המלחמה, כאשר אנשים פינו את בתיהם, החלו להיעשות דברים עם רכושם (העניקו אותם לעולים וכו'). תקנות שונות תוקנו למה שעשו. החוק רכישת מקרקעין נותן כיום תוקף חוקי ללקיחת הרכוש ומציג את החיוב לפצות את הנגפעים.

(ב) חוק נכסי נפקדים – חוק שנהוג לעתים לחוקק בעתות מלחמה/תנועה גדולה של אנשים. המדינה תופסת את הנכסים של אנשים שאינם מצויים בטריטוריה וסביר להניח שהם משתייכים לקבוצה האחרת בסכסוך הלאומי שהוא הרקע של החקיקה הזו.

הרעיון המרכזי: מגדירים קבוצה של אנשים - "נפקדים".

נפקד הוא כל אדם שבתקופה הרלוונטית היה בשטח שהוגדר בשטח אויב.

חלק מהנפקדים הם אכן פליטים, כלומר, אנשים שעזבו את בתיהם ועזבו את גבולותיה של מדינת ישראל. אולם, חלק מהנפקדים "נפקדים נוכחים", הם מצויים בארץ. אך, רכושם נחשב נכסי נפקדים. זהו מצב לא סימפטי, יש לנפקדים אפשרות להגיש בקשה לבטל את נפקדותו של אדם.

לעתים מגדים קבוצה זו כ"עקורי הפנים".

כיום יש לנו 2 קבוצות משמעותיות בין אנשים שנוכחים במדינת ישראל:

1.       לא נפקדים

2.       קבוצה ללא גישה/זכות לקרקעות שהיו שלהם. קבוצה זו מצויה במצוקה גדולה יותר מבחינת המגורים,גישה לקרקע ועוד.

חוק נכסי הנפקדים קבע שרכוש הנפקדים מופקד בידי האפוטרופוס לנכסי הנפקדים. האפוטרופוס אמור לנהל את הקרקע (להחזיר את הקרקע, להענקת פיצוי ועוד). חלק ניכר מהאנשים לא פנו בנוגע לרכושם.

השאלה הקריטית היא – כמה נכסים נתפסו במסגרת חוק נכסי הנפקדים, כמה נתפסו בחוק רכישת המקרקעין ומהי החפיפה ביניהם. התשובה היא שאין נתונים בדוקים שיענו על השאלה הזו, אולם אך אפשר לזהות מספרים מסויימים.

בשלב מסוים, האפוטרופוס  הכללי העביר חלק מהנכסים לרשות הפיתוח (שיש לה כיום כ,4500 קמ"ר). כל החלק היחסי של אא"נ הגיע מההדר הזה. רשות הפיתוח יכול להעביר כספים לקק"ל. זה מסביר לפחות חלק מהעליה בהחזקות הכלליות של הקק"ל בהקמת המדינה להקמותיה כיום.

בסה"כ מדובר על 18% בבעלות פרטית. מה קורה עם יתר השטח?

25% מהשטח מחולק ומזוהה כמרחב של אנשים, אך מה עם היתר? – הטענה השיורית אומרת שכל מה שלא היה יהודי היה ערבי. זאת, משום שכאשר הארץ היא של איקס, לאיקס יש את השטח כולו חוץ ממה שאולי אין.

אחרי המלחמה לערבים נשארו 3 אחוזים. כך, הם עברו מ-92 אחוזים ל-3 אחוזים.

אולם, זנדברג אומר שזו תמונה מטעה מאד. יש שטחים בהחזקה ערבית שאינה בבעלות ערבית. אולם אם מסתכלים על בעלות, אין ספק שמ-25 ל-3.5 זו ירידה משמעותית.

הקרקע מתחלקת באופן הבא:

1.       חלק גדול מהשטח של המדינה לא ניתן לבעלות, לעיבוד, ובאופן עקרוני – לא ניתן להקצאה ולשימוש;

2.       חלק מהשטח ניתן לעיבוד, אך, בפועל, לא היה מעובד (בבעלות);

3.       שטח ניתן לעיבוד + צרכי ציבור.

כל אלו הם דברים שאינם בבעלות פרטית; יש להפקיע קרקע פרטית כדי לבנות אותם.

אם כן, איך מתייחסים לשטח בתוך המדינה, שהוא בשלוש הקטגוריות לעיל?

- הטענה של הניכוס מתבססת על הטענה שמאחר שהייתה בעלות ערבית במדינה, השליטה הפוטנציאלית במרחב הייתה ערבית, ואין זה משנה האם חלק היה מעובד וחלק לא, משום שזו המשמעות של השליטה – שהשליטה חלה על כל המרחב.

במידה מסוימת, גם לגבי 18% שהזכרנו לעיל – אלו נכסי מקרקעין שעברו משליטתה של המדינה לשליטה פרטית.

במובן מסוים אפשר לומר שמכיוון שמדינת ישראל היא מדינה יהודית, מאחר שהיא שולטת במרחב הטריטוריאלי, אחת המטרות של הציונות בהקמת המדינה הייתה להבטיח ליהודים שליטה טריטוריאלית כוללת על הטריטוריה של המדינה, גם לגבי הנכסים השיוריים, אך גם לגבי השליטה על הריבונות.

הטענה הזו נכונה, אולם – אם הרעיון הוא שיש כאן העברה של כל שטח המדינה מהערבים ליהודים – היא אינה נכונה, אלא אם כן, הטענה היא ש (חסר).

גביזון סוברת שנכון לומר שלמדינה יש שליטה, אך מסתכלים על קבוצות לאומיות אתניות, יש לבחון את הפרטים בתיאור השינויים שחלו.

עם קום המדינה – היחסים בין הבעלות הערבית לבעלות היהודית לא היו זהים ליחסם באוכלוסייה, אולם הם גם לא היו רחוקים מזה.

ההבדל בשנת ההקמה – שבגלל שהיה רוב ערבי, השטח הגדול שלא היה של אף אחד – נתפס על-ידי המנהיגות הערבית כשטח "שלהם", בינתיים נהיה שינוי בשטח המדיני, עכשיו הארגומנט הופך להיות לק(חסר)

כשאנחנו מדברים על זכויות למגורים, להקצאות, אנחנו מדברים בדרך-כלל על זכויות של פרטים. דיברנו על תפיסת הדמוקרטיה כ"כל אזרחיה" או "כל לאומיה". הרטוריקה הזו היא רטוריקה קבוצתית מובהקת. יש כאן שאלה בנוגע להתמודדות עם השאלות היסודיות האלו; האם מאמצים את הרטוריקה הלאומית? (הערבים צריכים להחזיק חלק יחסי לחלקם באוכלוסייה?)

כשערבי רוצה להיכנס לישוב "יהודי" והוא מדבר על הפליה שלו כפרט, - 

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: תכנון ובנייה