האימפריאליזם
המחודש של 1870-1914, טוען ת'ומסון, איננו תוצאה של מציאות כלכלית בלבד, היינו של
הצורך למצוא צרכנים חדשים לעודף הייצור במדינות המתועשות; ושל הרצון לשלוט במקורות
חומרי גלם חדשים. הוא תוצאה גם של סיבות נוספות. (1) פוליטית-צבאית,
עניינית ובלתי-עניינית. עניינית: למשל הרצון לבסס נמלים עבור הציים הימיים; רצון
להשיג עוצמה לקראת המלחמה (תכונת המלחמה הובילה לאימפריאליזם לא פחות משהאימפר'
הוביל למלחמה); ובלתי-עניינית, יוקרה למשל, כמו במקרה של איטליה בלוב; (2) האימפריאליזם
שירת את מאווייהם של חוקרים והרפתקנים ולכן גם נדחף על-ידי הם; (3) ולא פחות מזה את רצונם של הבירוקרטים
והטכנוקרטים למיניהם להביא ברכה תכנונית וארגונית לארצות נחשלות. (4)
האימפריאליזם שירת גם את הכוונות המיסיונריות הנוצריות ובמיוחד את
אלה של המיסיון הבריטי והצרפתי, אשר נעו בעקבות, אך לעתים גם בראש, כל אותן משלחות
מרובות גורמים.
בתמצית
תומסון מדגיש את האופן שבו היו צריכים סיבות אלה ואחרות לחבור יחדיו במינונים
שונים ע"מ ליצור את הדחף האימפריאליסטי (בד"כ פוליטי פלוס כלכלי), והדבר
התקיים בצורה בלתי-אחידה ובלתי עקבית לחלוטין בין המדינות. ברם, פעמים רבות שאירע
הדבר כהתגלגלות כדור השלג, היינו מתוך מאבק הולך ומתגבר של מדינה (אימפריה) אחת
מול שכנותיה בחינת גבוה מעל גבוה. ת'ומסון מדגיש כיצד היציאה לקראת הקמת מושבות
וכינון אימפריה התארגן לעתים ע"י לא יותר מקומץ אנשים, יועצים, כלכלנים, אנשי
שלטון, אצולה או פרלמנט, בירוקרטים ואנשי צבא (רוסיה).
תומסון
מדגיש גם כי האימפריאליזם אינו מתרחש רק מעבר לים. הוא קורה גם בתוך היבשת כמו במקרה של
רוסיה במרכז ומזרח אסיה, וגרמניה בבלקן. והאוסטרו-הונגרים והעותמנים בכלל זה.
יפן התמערבה ותועשה תוך זמן קצר (1868-1912). התקדמותה
גם גרמה לגידול אוכלוסין נרחב בקרבה, וב- 1890 כבר פיתחה שאיפות אימפריאליות.
ככזו, שחררה (היינו הכניסה תחת חסות) את קוריאה, ופלשה אל מנצ'וריה, פלישה ממנה
נסוגה בלחץ המעצמות שכבר ישבו, באופן מוסדר ומוסכם ביניהן, לחופה המזרחי של סין.
השאיפה הזאת והלחץ של רוסיה מצפון הובילו למלחמת רוסיה-יפן בשנת 1904 (יפן מתקיפה
בפתאומיות את בסיס הצי הרוסי בפורט-ארתור). יפו יצאה מן המלחמה כשידה על העליונה
ובחוזה פורת'סמות' עברו לידה כמה מן השטחים אליהם שאפה ובכלל זה אחיזה במנצ'וריה. הפסדיה
של רוסיה הובילו מצד אחד לנטייה של רוסיה לכיבושים בבלקן, אך עוד יותר מזה לתסיסה פנימית
אשר הביאה בין השאר למהפכת [הנפל?] של 1905. ניצחונה של יפן מצד אחר היווה השראה
למדינות "מתפתחות", אשר החלו נושאות עיניהן אל הרצף:
תיעוש-מודרניזציה-לאומיות-עצמאות (פרס, 1905; טורקיה, 1908; סין, 1911).
ראה גם: היסטוריה פוליטית בת זמננו
סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
No comments:
Post a Comment