ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: הציונות ומתנגדיה

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: המתנגדים לציונות בקרב יהודי העולם

לא נעסוק בהתנגדות של אלו שאינם יהודים, אלא רק במה שקרה בזירה של היהודים בארצות שונות מראשית הופעת התנועה הציונית ועד לימינו.

לפני שנדבר על המתנגדים לציונות, עלינו להבין את הציונות עצמה.

התופעה הציונית היא זרם, השקפה, אך – מעל לכל – מדובר על אידיאולוגיה.

ב"אידיאולוגיה" הכוונה ל: מערכת רעיונות מחייבי מעשים. כלומר, מפה קוגניטיבית לגבי מציאות מסויימת, שיש בה לא רק מימד של חקר הנושא, אלא – מעל לכל – נדחף על-ידי מעורבות ורצון לפעול בתחום. כלומר, מערכת רעיונית הדומה לתיאוריה מדעית במדעי החברה, אך אינה מעוניינת להישאר רק ניסיון להבין/להסביר תופעה, אלא יש לה רצון לשנות/לשמר משהו.

ישנן אידיאולוגיות בעלות מימד אוטופי, רצון להגיע ממצב קיים למצב שאיננו קיים. הציונות שייכת לזן הלאומיות.

זוהי אידיאולוגיה עם תכונות אוטופיות בעיקרן. כלומר, השאיפה לשנות מצב מסוים, מתוך אי-רצון קריטי למצב נתון.

מדובר על ישות מסוימת, היהודים.

כדי להבין מהי ציונית כאידיאולוגיה, חשוב מאד להגיע, בסופו של דבר, למעין ניסוח שהוא רק לצורך חקר הנושא, כי הוא חייב להיות תמצית שאולי לא קיימת במציאות, משום שבמציאות כל הקביעות והטיעונים מתערבבים, מתוך הדחף לעשות משהו.

איך מגיעים למכנה המשותף, לניסוח הקביעות של האידיאולוגיה הציונית, כך שכל הזרמים בה, בכל זמן ובכל מקום, כאילו יחתמו עליה, כשההבדלים יהיו מעל ומעבר למכנה המשותף? החוקר נדרש לעשות משהו מורכב מאד.

בתור אידיאולוגיה שהיא בעלת אופי אוטופי, כלומר, מנסה לצאתממצב קיים בה מצויה הישות הזו, יש לה היבט די ברור:

תיאור המצוי, קביעת הרצוי וקביעה של אמצעים להגעה מהמצוי לרצוי.

ההנחה לגבי הגדרת מה שכונה "הישות היהודית" – קודמת לנ"ל. מהם היהודים?

הקביעה הבסיסית של בעלי אידיאולוגיה ציונית, אך לא רק הם, ההגדרה המכוננת היא שהיהודים הם ישות המאופיינת בתכונות שאינן מתקשרות ל"דת" בלבד. כלומר, אכן יש לה תכונות כאלו, אך מצטרפות לה תפיסה מודרנית של המושג "לאום".

כל מי שלא קיבל את ההלכה הזו, התנגד לה (ואפשר היה להתנגד לה, משום שזוהי, בסופו של דבר, קביעה אידיאולוגית) וטען שהישות הזו הינה "דת" בלבד – ללא היסוד הזה, לא היה מקום לאידיאולוגיה הציונית. (נראה בהמשך מי לא קיבל את ההנחה הזו.)

הקביעה הבסיסית לגבי המצוי היה שמצבה של הישות הזו, בעלת התכונות שפורטו לעיל, פגום מן היסוד, לא במובן המשיחי בלבד, משום שיהודים, בדרך כלל, במשך כל ההיסטוריה, הניחו תוך התבססות על האמונה היהודית, שמצבם בגלות, לעומת הגאולה = פגום. הוא פגום לא רק במובן המשיחי, כי אם גם במובן הארצי. כלומר, הציונים כולם מיקמו את הבעיה בכך שאין ליהודים בית יהודי. הם הניחו שזהו יסוד כל היסודות של הקיום היהודי. הקיום היהודי - הן מבחינת הקיום הפיזי – אנטישמיות, והן מבחינת יכולת ההתמדה כישות בעלת אלמנטים אישיים, בעולם מודרני, בו יש אפשרות לבטל את הזהות היהודית בלחץ לכיוון של התבוללות.

הרצוי – הייתה קביעה שהכיוון לפתרון, אם ישנו כזה, טמון בתהליך: שיבת היהודים לארץ-ישראל – ציון, או – טריטוריה אחרת (באופן זמני או קבוע), בתנאים של אוטונומיה תרבותית, כזו השואפת לאלמנטים של ריבונות עצמית.

שיבתם של היהודים לציון והשבתה של ציון ליהודים, כמדינה, מעוררים שאלות רבות. שאלות אלו היו פתוחות ונמצאו בלב הדיונים הפנימיים של הציונים. המכנה המשותף היה כזה – הדיונים סבו סביב נושאים שכולם הסכימו לגביהם, וההבדלים היו בעיקר פוליטיים (לבדוק).

אם נמקם את הנ"ל כרקע לשאלה – מי התנגד, אפשר לעבור לתיאור טופולוגי של המתנגדים בקרב היהודים לציונות.

4 קטגוריות למתנגדים לציונות:

1.       החשובה ביותר מבחינת המשקל של אלו שהתנגדו לציונים ואשר משויכים לתיאור "משתלבים", כלומר – אלו שהאמינו שבעידן המודרני יהודים צריכים להשיג שוויון זכויות אזרחי בכל מדינה ומדינה בה הם שוכנים, ולממש את הזכות הזו בהשתלבות מלאה בכל תחומי החיים, החברתי, הכלכלי, הפוליטי וגם הלאומי.

כלומר, יהודים צריכים להשתלב בגרמניה, למשל, לא רק בחינוך ובתרבות, אלא גם במובן של הזדהות עם הלאומיות של הגרמנים.

במהלך המאה ה-19 ובתוך המאה ה-20, התפיסה ("האמנציפצית") הזו הפכה להיות מה שקשור לאינטליגנטיות של היהודים. הארגונים המייצגים של היהודים, ארגוני העזרה ההדדית של היהודים, כולל אלו שניסו לסייע לאחרים (כי"ח, למשל, קמה במטרה לסייע ליהודים במקומות חיצוניים לצרפת ולאפשר להם להגיע למקומות דומים לאלו שיהודי צרפת עצמם הצליחו להגיע אליהם. הם הקימו בתי-ספר מודרניים, הרחיבו את ההשפעה של התרבות העילית הזו בכל העולם. כמעט בכל קהילה יהודית מערבית שנהנתה מדרגה גבוהה של השתלבות קמו ארגונים כאלו).

עיקר כוחם של המשתלבים היה במקומות בהם היהודים עדיין לא השיגו אמנציפציה.

הטיעונים האידיאולוגיים של המשתלבים היו כבדי משקל, עד כדי כך שיכלו להוות משקל נגד לטיעוניו של הרצל.

הם טענו כי:

א.      אין זה נכון בעידן המודרני להגדיר את היהודים באופן זה. אולי הם היו כך בעבר, אולם הם השילו מעל עצמם כל יסוד לאומי משמעותי, ועתידם הוא בהשתלבות לתוך הלאום שהרוב הקובע את האופי הלאומי במקום בו היהודים מצויים.

מעבר לכך –

ב.      טיעון מוסרי. הטענה הייתה כי הם קיבלו כמענק מהחברה הסובבת את הזכות הגדולה הזו להיות חלק מהחברה שבה הם היו זרים. הם היו בה רק הודות לזכויות שהוענקו להם במשך השנים. לפיכך, יש להם חובה מוסרית שלא לשאוף ללאומיות משל עצמם, משום שאי-אפשר ליהנות גם מזה וגם זה. רק באופן זה לגיטימי שיתקבלו כמשולבים בחברה הסובבת.

טענה למדינה לאומית = מזמינה להאשמה על לאומיות כפולה.

וכן,

בכך הם מקבלים את ההנחות של האנטישמיים. מראשית האמנציפציה, עם הניסיון לקבל את היהודים, היה גם ניסיון לדחות אותם. הטיעון היה שהציונים טוענים את הטיעון של האנטישמיים, ולא רק זאת – הם טוענים שזוהי גבורה, אך זוהי בריחה. הגבורה היא – לחימה למען הזכויות, נגד האנטישמיות, ולא לברוח מהאנטישמיות.

הסיפור ההיסטורי של כל קהילה יהודית בעולם במהלך המאה ה-20 הוא, מעל הכל, סביב הוויכוחים הציוניים – בעד ונגד.

הקבוצה של המשתלבים כללה גם את התנועה הרפורמית, שנקטה בעמדה זו בפירוש, וכן – חלק מהאורתודוכסים, הניאו-אורתודוכסים (שתחילה קמו בגרמניה). הם הפכו את היותם של יהודים מפוזרים בעולם, ללא בית יהודי, לא כדבר רע ופגום, אלא כיעוד – ייעודם של היהודים הוא להיות מפוזרים. הם הפכו זאת לערך.

כיום, הגדרת העמדות לציונות קשורה לעמדת המשתלבים.

הרפורמים לא היו בעד התבוללות. הם הדגישו את זהותם, אולם – היו שדגלו בהשקפה קוסמו-פוליטית כלשהי (חלקם במונחים מרקסיסטים, חלקם במונחים ליבראליים, של עולם רב-תרבותי, חסר תופעות של לאומיות וכן הלאה, הם שאפו לכך שלא ידעו מיהו יהודי ומי לא. האדם קיים בשבילם, ללא קשר לקבוצות אתניות לאומיות. זו שאיפה אוטופית מאד, והיו יהודים שדגלו בהשקפה זו.

2.       הלאומיים – קיבלו את ההנחה הבסיסית לגבי הגדרת הישוב, לא פחות מהרצל/אחד העם/מנהיגי תנועת העבודה הציונית, אולם הם שללו את ניתוח המצוי, הרצוי והאמצעים. כלומר, הם טענו שאין שחר להנחה שיש משהו פגום בכך שאין בית לאומי ליהודים.

מי הם היו?

א.      טריטוריאליים – מסיבות פרגמטיות, או מתוך עקרון שעל היהודים יש למצוא בית בכל מקום בעולם בו מתאפשר להתפתח ללא מאבק באוכלוסייה המקומית.

הטיעון שלהם היה לא רק שזה לא ילך כאן, משום שיש רוב אחר שלא יקבל את ההשקפה הלאומית להקמת בית יהודי, אלא שמבחינה פנים יהודית, כל עוד שזה יהיה ארץ-ישראל המגזר הדתי בקרב היהודים ינסה להכריח את החברה ותרבותה לקבל את עול ההלכה והמצוות = כפייה דתית. הטיעון היה שהחרדים היהודים בעולם מסוגלים לחיות עם יהודים בדרגות שונות של חילון, ובלבד שזה לא יהיה בארץ-ישראל, בארץ – הקביעה הזו תהיה בלתי אפשרית.

ב.      זרם גדול מאד בתוך הלאומים היו בעלי השקפה של אוטונומיזם – זרם שטען שהם עם ככל עם (כבאימפריה הרוסית, למשל) ועליהם לשאוף להשיג, לא רק זכויות אזרח שוויונית, כפי שהשיגו אזרחי גרמניה/אחר, אלא גם להשיג הכרה כמיעוט לאומי, שזכאי לשמר בתמיכה של המדינה את התרבות הייחודית שלו.

ההיסטוריון שמעון דובנוב היה מהמנהיגים של הזרם הזה. הם דגלו ביידיש ולא בעברית.

ארגון הפועלים הסוציאליסטי, שהיה במשך רוב התקופה, עד אמצע שנות ה-30, בעל עוצמה, לפחות כמו הציונות כתנועה במזרח אירופה (ואולי מעבר לכך) =הבונד – טען, על-בסיס השקפה סוציאליסטית, כי היהודים צריכים לדרוש זכות לפעול כתנועה חברתית נפרדת, ולהשיג אמנציפציה, ואז יוכלו לחיות בכל מקום בו הם חפצים, כלומר – ללא צורך בבית לאומי. (זה לא התקבל על-ידי הסוציאליזם המרקסיסטי שהפך בהמשך קומוניסטי. לנין ואח' הגדירו את הבונד כבעלי ציונות מסוג אחר.)

3.       כמעט כל העולם החרדי, גם החסידים, גם המתנגדים (למעט מיעוט קטן שהפך בהמשך ציונות דתית, המזרחי) התנגדו לציונות, באופן עקרוני ומעשי. (האם ההתנגדות הזו הייתה תיאולוגית, שמא – פוליטית? לא ניכנס לכך כרגע.)

אם כן, המתנגדים לציונות היו רוב רובם של היהודים בעולם.

התנועה הציונית השיגה מספר חברים שעלה על מיליון רק בסוף שנות ה-30.

חשוב להבחין: אנטי-ציונים ולא-ציונים.

אנטי ציונים – התנגדו אידיאולוגית לתרשים לעיל, אולם אמרו ש-לא רק שהציונות הזו אינה ריאליסטית, שאז אפשר לומר שלא יצא מזה דבר, אלא – הציונים גם יהרסו את ההשתלבות, ולפיכך הם מהווים סכנה, ויש להקים ארגונים למאבק בהם. לפיכך, ב-1912 הם הקימו עם החרדים ארגון "אגודת ישראל", שמטרתו להילחם נגד התנועה הציונית.

לא ציונים – אלו ששינו את השקפתם, או שמלכתחילה לא היו כה קיצוניים עד מלחמה בציוניות, אלא לא הסכימו, אך מסיבות מעשיות, ניאותו לסייע. כלומר, הם התנגדו אידיאולוגית, אך לא אופרטיבית, היא כללה הרבה מאד שיתוף פעולה. הרבה מאד מהאנטי-ציונים הפכו עם הזמן (בסביבות שנות ה-30) ללא-ציונים. למעשה, רוב העולם עבר תהליך דומה עד לימינו, הם לא אנטי-ציונים, אלא – לא-ציוניים. גם התנועה הרפורמית השתנתה. הזרם החזק ביותר בציונית העולמית הוא הזרם הרפורמי. הוא עבר מהפך עצום, מאנטי-ציוני מוחלט ללא-ציוני.

כיום, התופעה קיימת בעיקר כלא ציונות. כלומר, יש רבדים בעיקר באינטליגנציה היהודית בעולם. זה בולט במיוחד באינטליגנציה האוניברסיטאית בעולם, של התנגדות לכל/לחלק מההנחות האלו. היא לא באה לידי ביטוי (וזהו הישג עצום מבחינת גיבוש הקונצנזוס) בצורה מאורגנת. אין היום בעולם ארגונים אנטי-ציונים מובהקים, אך יש לא-ציונות כהשקפה, כעמדה אידיאולוגית. היא מתבססת בעיקר על הטיעונים שצוינו לעיל, אך אין שם התייחסות לאחריות לכשלון היהודים. הטיעון הוא שגם לאחר מה שהיה בשואה, הציונות הפכה אנכרוניסטית.

יש התומכים בעמדה זו, גם בקרב היושבים בציון – תופעה שנקראת "פוסט-ציונות". יש גם בקרב האינטלקטואלים היהודיים שהפכו את האידיאולוגיה לאידיאולוגיה שניתן להשוותה לאידיאולוגיה הציונות. עמדתה: ביטוי לאומי של יהודיות הוא במצב של תפוצות. קלקול לאומיות הוא בניסיון להעניק לציונות מימד אידיאולוגי. הם לא אומרים שישראל צריכה להתבטל, אלא – שצריך לבטל את היסוד הלאומי של המקום בו היהודים חיים. הם חסרי מחויבות לקבוצה אתנית מסוימת. הם טוענים כי ישראל צריכה לשחרר את עצמה מהציונות, על-מנת להשתלב במה שיש ליהודים בתפוצות.

אם כן, הבסיס של העמדה של המשתלבים מצוי חזק מאד בזרמים שאינם ציוניים, למרות שהאנטי כמעט ולא קיים. (כיום, יש סנונית המסמנת התחלה של אנטי-ציונות ממוסדת, בדמות ארגון סטודנטיאלי שמגדיר עצמו כארגון אנטי-ציוני.)