ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - מה הלאה?

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - מה הלאה?

ב-1947, העצרת הכללית של האו"ם החליטה ברוב של למעלה מ-2/3 לחלק את פלסטינה ל-2 מדינות, יהודית וערבית. הביטוי "יהודית" ו"ערבית" היה קיים בספרות מימים ימימה, אולם הגושפנקא למדינה יהודית היה של העצרת הכללית, לאחר מחשבה רבה וויכוחים ממושכים.

כלומר, לא לפני זמן רב היה ברור מאד שעקרונית תיתכן מדינה יהודית ודמוקרטית ושהמדינה הבינלאומית חשבה שנכון להקים מדינה כזו. עם זאת, היו דיונים ממושכים בנוגע לשילוב הזה של "יהודית" ו"דמוקרטית", נגענו בחלק מהסוגיות במהלך הקורס.

נראה את האופן בו נתפסים בעולם סכסוכים מהסוג הזה.

יש אלמנטים די ייחודיים לסכסוך בישראל, אך נראה קודם כל את הפרספקטיבה הכללית של הסכסוכים בעולם. נראה איך ההיסטוריה העולמית, המחקרים וכו' אוצלים על המקרה שלנו.

קימליקה, בספרו, מטפל בנושא הזה. הוא לוקח עבודה פילוסופית שלו, על המשמעות של אזרחות, על רב-תרבותיות, על אזרחות במדינות רב-תרבותיות וכן הלאה. נראה מה אפשר ללמוד ממנו על השאלה שלנו.

קימליקה מדבר על רב-תרבותיות ליבראלית. הוא מודאג מההצלחה הרבה של רב-תרבותיות במערב הדמוקרטי.

רב-תרבותיות ליבראלית – מצב של קבוצות תרבותיות במדינה, כאשר הקבוצות יכולות להיות:

1)       ילידיות;

2)       מיעוטים לאומיים;

3)       מהגרים.

יש לתת לכל אחת מהן זכויות פרט, ובנוסף – זכויות תרבות וזכויות קבוצה. התמהיל שניתן יכול ליצור משטר טוב וצודק יותר של רב-תרבותיות ליבראלית. כלומר, זהו מצב בו חברה חיה ומשגשגת, כאשר יש לאפשר לכל פרט לממש את זכויות הפרט שלו, את זכויות הפרט בתרבות ובקבוצה.

הוא אומר שיש הסדרים שונים ביחס לכך, אך הם אינם אחידים. למרות קיומם של הבדלים משמעותיים, בסך הכל, המצב הוא טוב. (באירופה יש היום נסיגה כלשהי של המהגרים באירופה, אך לגבי שתי הקבוצות בהן הוא מתרכב – ילידים ומהגרים, אין נסיגה, כי אם קבלה גוברת והולכת, לגבי הצדק והחוכמה של הענקת זכויות קבוצתיות ותרבותיות.)

אם ננסה להקביל בין המדינות הדמוקרטיות מערביות למדינות הפוסט-קומוניסטיות והפוסט-קולוניאליסטיות, נראה שיש קושי עם הזכויות הקבוצתיות/תרבותיות לקבוצות המיעוט. הוא אומר שכדי להבין מהן הבעיות בשתי המקומות האלו, יש לנתח מהם הסיבות והתנאים להצלחה במערב הדמוקרטי. לאחר מכן, נוכל להתמודד בצורה חכמה יותר עם הקשיים במדינות האחרות.

הסיבות להצלחה במערב הדמוקרטי:

·         דמוקרטיות מגובשות – התפתחות של שיח זכויות האדם, שגרמה לשתי תופעות:

o       המיעוטים דורשים יותר, משום שהם חיים בסביבה בה יש הגנה אפקטיבית על זכויות;

o       הרוב חושש פחות – הוא לא חושש מביטחון/חוסר יציבות/טרור/אלימות, משום שהמדינה חזקה דיה להתמודדות עם הבעיה.

כלומר, חיים במצב מוסדר ומסביר פנים להתמודדות עם הבעיות האלו, במסגרת שיח דמוקרטי של פוליטיקה – פוליטיקה דמוקרטית.

בעולם הפוסט-קולוניאליסטי, הבעיה היא בדרך-כלל של מיעוטים לאומיים. דיברנו על-כך שהאימפריות התמוטטו ונוצרו גבולות יחסית שרירותיים, כך שפעמים רבות נוצרו מדינות לאום עם מיעוטים משמעותיים, המשתייכים למדינות לאום שכנות. בתקופה של מלחמות העולם הדבר גרם למציאות לא יציבה ובהמשך גרם להתפרקות המדינות.

גם לאחר התקופה הקומוניסטית, נוצרו איים של קבוצות בתוך שטח של מדינה עם זהות אחרת.

לגבי מדינות אלו – הבעיה היא של מיעוטים לאומיים, כאשר לא מתקיימים התנאים האלו, שמסייעים להתפשטות של ה(חסר), הגבולות אינם יציבים, יש אלמנטים של חשש או התפרצות של אלימות בסכסוכים האלו (בוודאי בבלקן). בנוסף:

-          יש היסטוריה של יחסים רעים בין הקבוצות;

-          תחושה של עוול היסטורי.

כלומר, הרוב החדש מרגיש שהמיעוט החדש הוא זה שבגלגול הקודם של הסכסוך היה זה שפעל נגדו.

אם כן, יש מציאות מורכבת יותר, שיוצרת חשדנות גדולה של הרוב כלפי המיעוט וחוסר נכונות של הרוב לאפשר למיעוט אוטונומיה, שימוש בשפה, מתוך חשש שזה ישמש כלי לפעולה חתרנית נגד המדינה.

אירופה המערבית חששה מאד מההתפתחות הזו. העולם האירופי ניסה לרסן את התופעות האלו. הוא ניסה לעשות זאת בשתי צורות:

א.      להכיל על המצבים האלו נורמות בינלאומיות:

a.      סעיף 27 לאמנה לזכויות האדם (לבדוק) – הוא הורחב מעט, אך לא נתן מענה לתביעות של המיעוטים הלאומיים במזרח אירופה, משום שהמיעוטים הלאומיים במזרח אירופה רצו שלטון עצמי. הם היו מוכנים לקבל התקיימותם כמיעוט, אך הם רצו גם אוטונומיה, שפה ו-קשרים עם מדינת הלאום הסמוכה (שפעמים רבות גם רצתה קשרים איתם). סעיף 27 נותן חירויות, אך לא הגדרה עצמית וכיו"ב.

b.      ניסו באירופה לחזק את המשב"ל לגבי מיעוטים לאומיים והוציאו את מסמך המסגרת למיעוטים לאומיים. אין זו אמנה מחייבת/מסמך משפטי מחייב, אך גם המסמך הזה לא התקבל בברכה במדינות במזרח אירופה. הוא גם לא נתן יותר מדי פתרונות. לפיכך, נותר מתח בין הקבוצות. האיחוד האירופי דרש להצטרפות טיפול מכבד בזכויות אדם. זה אפשר למדינות לקיים רב-תרבותיות במידה מסוימת. בחלק מהמדינות זה גם הצליח.

ג'בארין מספר במאמרו את סיפורה של מקדוניה, השוכנת ליד אלבניה, כאשר במקדוניה יש מיעוט של כ-20% אלבנים, שמתפתחים מהר יותר מהמקדונים. האלבנים רצו זכויות שמקדוניה סרבה לספק להם. הקהילה האירופית התערבה ואכפה ויתורים על המקדונים, כתנאי להצטרפות לאיחוד.

זהו מקרה של לחץ פוליטי, שבינתיים – לא הוביל לבעיות. (מעבר לכך שהמקדונים רצו להיכנס לאיחוד, המקדונים ויתרו, משום שאם לא היו מוותרים, לא הייתה להם יכולת להתגונן.)

מקרים מסובכים יותר קיימים כאשר קיים חשש של הרוב ויש היסטוריה. ככל שהחשש מפתיחת הסכסוך מחדש, פתירת הבעיה – קשה יותר.

(חסר)

גם באפריקה וגם באסיה ההתערבות של העולם – מינימאלית. לפיכך, מחד, אין מענה לפחדים של הרוב, ומאידך, אין יכולת אפקטיבית לשיפור מצבה של קבוצת המיעוט. בוודאי אין זה נראה התקדמות לכיוון של רב-תרבותיות ליבראלית. קימליקה מודאג מכך, משום שנובע מכך שהעולם מפתח דאגה לילידים ולמהגרים ופחות למיעוטים הלאומיים. יש נורמות חזקות שמגנות על לאומים ילידיים (יש הכרזה על זכויות של עמים ילידיים, הכרזה זו, מכיוון שיש שם אי-צדק היסטורי רציני, והעמים הכובשים, המנשלים, חשים שהם חיסלו את התרבות והטריטוריה של הילידים –יש שם התחייבות, באופן עקרוני, להחזרת האוטונומיה, לשימור התרבות וכו', יש התחייבויות חזקות כלפיהם). כיוון שהנורמות של מיעוטים לאומיים לא באמת נותנות מענה למה שהם רוצים – טריטוריה מסוימת ועוד, הם מסווגים עצמם מחדש כעמים ילידיים, כדי לקבל את ההכרה בזכויות שהם תובעים לעצמם, כילידים לאומיים. קימליקה סבור שאין זה בריא, אולם אי-אפשר לפתור את הבעיה שבחלק מהמצבים יש חוסר יציבות ובעיות בטחון, ועוד, שהם דברים המאיימים על הנכונות של המדינות לקבל על עצמן את הנורמות האלו ואת הוויתורים המתחייבים מהן. (גביזון סבורה שקימליקה מדבר כאן על סטואציה של עמים ילידים כדוגמת אלו שמתגוררים בקנדה, ארצות הברית וכו', שהם נחשלים, ולפיכך אין למדינות התנגדות להכיר הכרה סימבולית ואולי להעניק להם יותר נכסים, אך – לגביזון אין ספק שהמדינות האלו תתנגדנה להפוך לאמנה את ההכרזה הזו של זכויות עמים ילידיים.)

הבעיה האמיתית של מיעוטים לאומיים, סבור קימליקה, היא שאין נורמות בינ"ל מוצקות יותר, שכן אין לקהילה הבינלאומית יכולת ממשית לפתור את בהעיה הזו. כשקימליקה מתאר את המסלול בו הוא סבור שיש ללכת, גביזון סוברת שהוא צודק – חיזוק הדמוקרטיה, ניטרול הלאמנטים של חוסר ביטחון, יציבות וטרור בין קבוצות, חשש הרוב, אך – יחסים בין קבוצות ישתפרו, לא משום שיש נורמות חזקות יותר, אלא משום שיש להם יותר תנאים פוליטיים שמאפשרים סוג כזה של התפתחות.

לעתים אנשים חוששים לוותר על זכויות יתר שיש להם, גם אם יש טעמים המצדיקים את הוויתור. אם מישהו אוכף את הוויתור, הצלחה יכולה להיטיב לכולם, אולם לא תמיד. אם הקהילה הבינ"ל לא תוכן להגן על הרוב, אם ייפגע, סביר מאד שקבוצות הרוב לא יוותרו על זכויותיהם לטובת המיעוט.

אין ספק שבמובן מסוים יש אצלנו את התנאים של המערב הדמוקרטי.

השיח של זכויות האדם נעשה עם 2 קבוצות המיעוט.

אפשר לראות מצב של דמוקרטיה מגובשת פחות או יותר, מיעוטים שלא חוששים להתריס ולתבוע. חשש הרוב – יש את הרוב, את אנשי הארץ, שמוכן לוותר על הרבה, אולם יש כאלו, אנשי ישראל ביתנו, למשל, שסבור שמשהו ביחסים לא מאוזן. באמצע, סבורה גביזון, יש קבוצה שלא יודעת איך לקרוא את המצב. יש דינאמיקה בדברים האלו, שמזינה את עצמה. מחד, אין ספק, יש תופעות והסדרים המפלים את המיעוט הערבי במדינת ישראל. מאידך, (ההתרסות של הערבים) אינן פשוטות.

בטחון, חוסר יציבות, טרור – מתקיים באופן חד-משמעי, מחוץ למדינה ובתוכה. היחסים מורכבים גם ברמה של הנכונות של הפלסטינים לקבל את המדינה כיהודית ודמוקרטית. יתרה מכך, קימליקה מדבר על ההיסטוריה של היהודים והערבים, כאשר יש תפיסה של מתח וכעס על העבר, הנישול מחד, והעובדה שהם נטולי בית, מאידך. מצבם הלא ברור של היהודים במדינה, מחד, והיותם מיעוט באזור ערבי, מאידך.

בנוסף, בדרך-כלל רואים את הערבים כמיעוט לאומי, אולם – משום שהזכויות של המיעוט הלאומי אינן חזקות, ומאחר שהזכויות שהמסמכים הבינ"ל בדרך-כלל מוענקות למיעוט הערבי, הוא מבסס את התביעה שלו על ההכרזה ועל העקרונות של העמים הילידיים. מתעוררת השאלה – האם המיעוט הערבי במדינת ישראל הוא מיעוט יליד? לפי ההבנה של "מהם עמים ילידיים", התשובה היא לא, אולם, קימליקה מציין שבעקבות הפער במתן הזכויות של הילידיים לעומת הלאומיים, ברור שתהיה זליגה וניסיון להגדרה מחדש כילידיים, דבר שהתממש גם אצלנו.

דבר נוסף שקיים אצלנו –ברוב המקומות של העמים הילידיים, יש נישול, השמדה חלקית של העמים הילידיים, אולם הנישול הזה נעשה לפני זמן רב מאד. אם כן, הרוב בחברות האלו הוא היום רוב של אנשים שהם קנדים/אוסטרלים/אמריקאנים, שכבר לא נחשבים מהגרים, משום שהם כבר בני המקום (אומנם רק בני 200 שנה, אך זה כבר לא מעט). לגבי הילידיים בארץ ישראל המצב מורכב. בעוד שיש וויכוח האם הערבים בישראל ילידים או מיעוטים לאומיים, הערבים לא רואים את היהודים כשייכים, לא רואים אותם כעם מולדת. ההכחשה שלהם מתייחסת לכך שהיהודים:

1.       חדשים - אומה של מהגרים מתיישבים;

2.       מעולם לא היו קשורים לארץ ישראל. לא ברור להם שהקהילה היהודית התגוררה כאן אי-פעם, הם טוענים שאנחנו מייהדים את המרחב, משנים את השמות. הוויכוח כאן על הנרטיב ועל ההיסטוריה הוא עמוק מאד. כלומר, כנגד היהודים שמדברים על הטרגדיה של שני עמים באותה ארץ, מדברים על הערבים על גזל מוחלט.

ראינו שיש כאן בעיה אמיתית של חברה, שאין לה שותפות אידיאולוגית בסיסית ביותר באשר לזהות שלה והכיוון המשותף. זה אמור להטריד כל מדינה, בוודאי מדינה הנתקלת באתגרים הדורשים גיוס משותף ברמה הכלכלית/צבאית.

גביזון סבורה שחשוב מאד שלאנשים החיים בארץ הזו תהיה מודעות לשאלות ושתהיה להם איזושהי תשובה. ה"מותרות" של חוסר עמדה/תשובה לשאלות האלו אינן מהסוג שישראלים יכולים לאפשר לעצמם, משום שהחיים כאן דורשים תשובות.

אנחנו צריכים לספק תשובה נוספת, באשר לחיים עם קבוצות, שהסיכוי להגיע איתם להסכמה חוקתית/ערכית/אחר אינו גדול. כשאומרים ש"הסיכוי להגיע להבנה אינו גדול" אין משמעות העניין שאין אפשרות לחיות יחד. המציאות של החיים במדינת ישראל היא טובה הרבה יותר, וברמות מסוימות לכידה יותר מהרטוריקה. אולם, יש לקחת את הדברים ברצינות.

חשוב לקוות ולנסות להגיע להסכמה כלשהי ובכך – ליצור את התווך של האזרחות המשותפת, לתת משמעות משמעותית משותפת שתקל על החיים יחדיו, בהמשך הדרך.

לעתים, התקווה (החשובה) הזו עשויה להביא אותנו להטעיה קוגניטיבית, אולם בסך הכל, גביזון סבורה שההישג של מדינת ישראל משמעותי מאד. העסקה שמדינת ישראל יכולה להציע למיעוטים שלה במסגרת חוקה/אחר, היא עסקה סבירה שיש לשפרה. גביזון סבורה שבחינה הוגנת של המשב"ל, של התורות הפוליטיות, תורות של לאומיות והסדרים במקומות אחרים, התוצאה של הבחינה הזו מלמדת שאפשר שתהיה מדינה שהיא גם מדינת לאום של העם היהודי וגם מדינה דמוקרטית ושהנורמות האלו נותנות לנו קנה מידה לא רע להערכה של ישראל, לטוב ולרע. אולם, הוויכוח ממשיך להיות קיים, ונצטרך להמשיך לקיים את המפעל הזה של המדינה, תוך מודעות לכך שהוויכוח לא ייעלם.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - מה הלאה?