ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: השפה

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: השפה

לשפה יש 2 מאפיינים מרכזיים:

1.       כלי לתקשורת אפקטיבית;

2.       קשר לזהות ולתרבות.

הצורך לשמור על תקשורת אפקטיבית מול שמירה על תפקיד חשוב של שפה של קבוצות במדינה – יכול להביא לוויכוחים.

בדרך-כלל במדינות רב לשוניות יש גם תביעות לריבונות.

גלנר חשב שהאחדות של השפה היא אחד מהמאפיינים הבולטים ביותר של מדינת הלאום, משום שמדינת הלאום היא תוצר של ההתארגנות הכלכלית החדשה והצורך ליצור במדינה שוק אחד ומערכת פוליטית אחת חייבו בעיניו הטמעה לשפה אחת.

קשה לנהל מערכת כלכלית ופוליטית אפקטיבית במצב של ריבוי שפות. (קנדה, למשל, היא דוגמה מצוינת, משום שיש לה מחויבות לרב לשוניות. בפועל, ברוב קנדה מדברים באנגלית, בקוויבק – צרפתית, וקשה להסתדר במי מהן בלא ידיעת השפה.)

ההכרה בריבוי השפות היא, בעצם, הכרה בריבוי התרבויות. (הרבה מאד שפות נכחדות בגלל העוצמה של השפה האנגלית.)

בעיה זו אינה ייחודית לנו, היא קיימת במדינות רבות ברחבי העולם.

במדינת ישראל יש מציאות מעניינת ושנויה במחלוקת. יש וויכוחים שונים בנוגע ליחסי הציונות לשפה העברית.

אחד מההישגים הגדולים ביותר של הציונות הוא התחייה של השפה העברית, שהחלה עוד לפני שהוקמה המדינה. אין ספק שהתחייה הזו באה מן האפשרות לקיים מקום אחד בעולם בו השפה המרכזית בתרבות הציבורית הייתה עברית.

בתקופת הישוב היה מאבק גדול על השפות. הרצל סבר שבמדינת היהודים אנשים ידברו בשפתם, הוא לא חשב על האופציה של שיחה בשפה העברית. היה וויכוח גדול במוסדות הלימוד בנוגע לשפה בה יילמד החומר, כאשר בסופו של דבר הוכרע הוויכוח לטובת העברית. אחד מההישגים הגדולים ביותר של המדינה הוא שנוח לאנשים לדבר בעברית. דבר זה הוא שינוי גדול מאד, משום שכל אלו שהגיעו ארצה דיברו בשפות אחרות. הייתה עוינות גדולה לשימור השפות האלו. סברו שחובה לעשות מאמץ שיאפשר לשפה הזו להיות המרכזית, מאמץ זה אכן הצליח.

עברית-ערבית

הוויכוח הזה לא נשאר בפוליטיקה בלבד, אלא הגיע גם למערכת המשפט.

בתקופת המנדט, המוסדות היהודיים בנו מערכת חזקה, תרבותית, בין-לאומית, בעברית. אחד מהדברים המרשימים ביותר בעברית – התרגומים. כל זה קרה באוטונומיה של הישוב היהודי. בשטחים הערבים השפה הייתה ערבית, כמובן. היו פערים רבים בין העירוניים לכפריים.

בתקופת המנדט היו 3 שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. הרעיון היה שלא כולם ילמדו את כל השפות, אלא שהשפה המשותפת תהיה אנגלית ושבכל אחת מהקבוצות ידברו עברית או ערבית בהתאמה. לא הגענו למציאות של דו-לשוניות מקובלת.

דבר זה השתנה לגמרי עם קום המדינה. למרות שהוקמה מערכת חינוך חובה שהגדילה את הנגישות של הערבים למערכת חינוך בערבית, העברית נשארה במרחב. הערבית כמעט לא יוצגה והעברית הפכה השפה הרשמית.

התוצאה: בתרבות הערבית הערבים גדלים עם ערבית כשפת אם, כשפת החינוך והתיכון, בעוד שפת הכלכלה, שפת השוק ורוב שפת התקשורת – עברית. נוצר חוסר סימטריה מוחלט, במובן הזה שיהודי יכול להסתדר במדינה עם עברית בלבד, הוא לא חייב לדעת ערבית, בעוד שערבים שרוצים להשתלב בחיים החברתיים, כלכליים, מדיניים במדינה, כמעט לא יכולים לעשות זאת אם אין להם שליטה בעברית.

המציאות הזו – מציאות דה-פקטו, משום שמבחינה משפטית לא נעשה שינוי מתקופת המנדט. כלומר, עברית וערבית הן השפות המשפטיות במדינה, כאשר בפועל, עברית היא השלטת, שפת המדינה.

הרמה של ידיעת הערבית בקרב היהודים משתנה, אולם כאמור, רמה זו אינה טובה במיוחד.
יש דרישה מסוימת של לימודי ערבית חובה בחלק מהמוסדות החינוכיים, אולם בחלק גדול מהמקומות זו רק שנה.

הרמה של ידיעת העברית במגזר הערבי – משתנה. בדרך-כלל יש בעיה אצל אנשים שלומדים עברית רק בבתי-ספר ערביים, מבחינת רהיטות השפה, אולם יש הסכמה גם אצל המנהיגות של הקהילה הערבית שיש לשפר את ידיעת השפה העברית, להקלה על השתלבות בחיים בישראל. יש וויכוח על השאלה באשר לרמת החיוב בבתי-הספר הערביים ביחס לידיעת השפה העברית.

בשנים הראשונות של המדינה, הנושא של השפה לא היה נושא מרכזי. לא הייתה בולטות גבוהה, משום שהוא התקבל, פחות או יותר, כמובן מאליו, במהלך השנים הראשונות. לא עסקו בצורה חזקה בנושא השפה. היום הקולות החזקים יותר, המתריסים יותר, של המיעוט הערבי, מוליכים מהלך מודע של מתן משמעות מלאה לכך שהערבית שפה רשמית בישראל. זה מגיע לכלל תביעה של עדאללה ליצירה של מעמד שווה לשפות העברית והערבית.

פסק הדין של עדאלה מעניין מאד, הוא נוגע לשילוט בערים מעורבות. בית-המשפט החליט 2 מול 1 שאכן בערים מעורבות יש חובה שכל השילוט הציבורי (לא רק השילוט במקומות המרכזיים/ערביים) ייעשה ב-2 השפות, ואם רוצים – גם באנגלית. פסק הדין של הש' ברק, כשחשין במיעוט. הייתה בקשה לדיון נוסף, שלא ניתן (משום ש"אין בהלכה חידוש").

אפשר לראות את הטענה של המנהיגות הערבית בנוגע למעמד השווה של הערבית במדינה – כחלק מהטענה שבאה לידי ביטוי במסמכי החזון, וגם עם הטענה של ההדרה מהמרחב הציבורי – שהמדינה צריכה להיות דו-לשונית. אם היא דו-לאומית, היא גם דו-לשונית.

גביזון לא סבורה ש"דמוקרטיה" מחייב אותה להחליט שערבית צריכה להיות בעלת מעמד שווה. יש הבדל בין שפה רשמית לשפה שווה.

גם אם מדינת ישראל הייתה מקבלת את הטענה הזו שהיא דו-לשונית, קשה לראות איך המציאות הייתה מאפשרת את זה. קשה לראות מדינה בה יש 2 שפות ואי-אפשר להסתדר בה בלא לדעת את שתיהן. זאת, משום שהדינאמיקה החברתית אינה דו-לשונית. מה עושים ליצירת דו-לשוניות? אנחנו לא רוצים לגרום לקבוצת מיעוט מולדת לאבד את שפת האם שלה, יש כאן עניין עמוק של זהות – רוצים לאפשר לערבים לחיות עם שפת אמם. אולם, ללמד אנשים בחברה אחת, שכל אחד מהם (לא רק בודדים בה שחיים בחברה אחת ולומדים בחברה אחרת..), בלא שהוא חי בקהילה הדוברת את שפתו, ידע את 2 השפות – קשה לגרום לכך. אולם, יש להבין את התביעה, את המשאלה הזו. יש להבין את המצב של אדם שחי במולדת שלו, במקום בו חיו הוריו והורי הוריו לפניו, והמקום הזה מוכר, משדר וכו' בשפה שאיננה שלו. נוצרת אסימטריה קשה בין 2 הקבוצות האלו, ששפה אחת היא ברירת המחדל. זה לא רק העניין של ידיעת השפה, הבעיה אינה ידיעה – תרגום, אלא ההרגשה במרחב בו השפה אינה קיימת, בחיים בו שם הכפר לא רשום בהתאם לשפה של האדם, בו שמו לא מבוטא בהתאם, זה העניין של ניכור.

(שפה קובעת במידה רבה את המרחב הציבורי, את השייכות לו. דווקא משום שקשה החלוקה, זה מנכר מאד את מי שהשפה הערבית היא שפתו.)

גם אם כל המאבקים הסמליים האלו ינצחו. גם אם קרה מה שקרה בפסק-הדין של עדאללה בתל-אביב – האם זה פתר את הבעיה של הערבי, שהוא אזרח במדינה, שאין לו אוני' בערבית, אין לו מכללה בערבית וכמעט אין לו שידורים בערבית, והוא חייב לפעול בעברית? הדבר הזה מקומם אותו, הוא מפריע לו, והוא רוצה איזושהי פעולה, שתביא לשינוי המצב.

הדבר הזה לא יוביל לשינוי המצב באופן משמעותי. אם כך, מדוע חשין מסרב לוותר? זה "כאילו" ללכת לקראתם, להביע הבנה ולהסביר פנים. למה לא לעשות זאת?

להבנת המחלוקת, נראה מהי השאלה. השאלה לא מצטמצמת ב"האם ראוי לכתוב על שילוט גם בערבית?".

השאלה שפסק-הדין, למעשה, עונה עליה היא השאלה – "האם יש זכות לתבוע מעירייה לשלט בערבית?". אם העירייה ממילא עושה זאת, אין בעיה. השאלה היא – מה קורה אם העירייה לא רוצה לעשות זאת? האם יש זכות לתבוע את זה? התשובה של חשין אינה בשאלה – מה כדאי שיהיה על השלטים? התשובה שלו אומרת ש-אנחנו בית-משפט, לא מקום לומר לעיריות מה לעשות, אלא – האם יש מקום להורות לעירייה מה לעשות? לעירייה יש סמכויות והמקור לתביעה היא בזכות.

מהו מקור הזכות?

1.      זכות אישית – לדבר בשפה;

2.      זכות קבוצתית – לחיות בקבוצה שמדברת את השפה.

אין בעיה עם יישום הזכויות האלו, היישום נעשה ביום יום.

חשין אומר שיש כאן תביעה שלא נוגעת לחוסר ידע ולפיכך קושי להתמצא, שזו תביעה שיש להתייחס אליה בכובד ראש, אלא תביעה שנוגעת למעמד השפה – אנחנו כקבוצה רוצים שלשפה שלנו יהיה מקום רחב יותר בציבוריות הישראלית, לא רק במקומות שלנו, אלא גם במקומות אחרים, משום שכל הארץ היא ארץ משותפת. חשין אומר שזו בעיה מעניינת, אולם לא בעיה שהוא, כבית-משפט, יכול לטפל בה. זו לא רק שאלה של זכות, אלא שאלה של בית-משפט שיש לו יתרון יחסי לטפל בה. תפקידו של בית-המשפט הוא לעשות "תיקון" דמוקרטי ולהכריח את הרשות לאכוף את הזכות, אולם יחסים בין קבוצות, זכויות קולקטיביות (חירות לשון) אינן מצויות בבעיה. אין בעיה של הנחלת הערבית, שימוש בה וכו', אלא – הכרחה של המדינה היהודית לשים במרחב הציבורי המשותף את הסימול של הערבית. חשין לא טוען שאין זה דבר טוב, אלא סבור שאין זה דבר שבית-המשפט צריך לאכוף, משום שזה עניין המצוי במשא ומתן.

כשאנחנו אומרים שדבר מה = זכות, אנחנו מוציאים אותו מהמשא ומתן. יש דברים שנרצה להכניס למשא ומתן. השאלה האם יש זכות שאפשר יהיה ללכת לבית-המשפט לאכיפה שלה, אינה נוגעת לכאן.

השאלה העקרונית היא הוויכוח בין 2 הצדדים על המקום הציבורי.

הזכות של מיעוט לחופש שפה, לחופש תרבות, התאגדות ודת היא זכות חשובה, אולם הזכות של המיעוט היא הזכות שיאפשרו למיעוט לעשות את הדברים האלו. אולי יעזרו לו במימון, בבניית מוסדות, ביום מנוחה דתי של הקהילה וכו', אולם זה שונה מאד מהאמירה שחלק מהזכות של המיעוט לשפתו ולתרבותו הוא לכפות את השפה והתרבות הזו על הרוב. (חסר)

מרחב ציבורי:

-          יהודי – מתעוררת השאלה מה צריך להיות;

-          מעורבים – יש עירוב;

-          ערבי – לא ברור שהעברית בולטת במרחבים הערבים.

היה ויכוח על שילוט באונ' חיפה, האם השלטים שם צריכים להיות גם בערבית. האונ' בחיפה התנגדה, בטענה שאין לזה מקור. הסטודנטים שלומדים באונ' חיפה – חזקה עליהם שהם קוראים את השלטים היטב, אם כך – מדוע צריכים לחייב את האונ' לכתוב כל שלט גם בערבית?

התשובה של עדאללה חייבת לכלול, בין היתר, התייחסות לכך שמדובר בעניין (מוסרי,) סמלי, עקרוני ודו-לשוני.

גביזון לא רוצה לראות את הדבר הזה מוכרע בבית-המשפט.

הם טוענים כי מדובר בלא מדינה יהודית, אלא מדינה דו-לאומית, דו-לשונית. זהו הבסיס להצדקה הזו. אם הטיעון הזה של עדאללה הוא טיעון של קצה קרחון לאמירה שעל כל שלט צריך להיות כיתוב ערבי, שמצביע על כך שהם שווים בארץ, ולא כחלק מיחסים טובים בין קהילות.

3 מובנים של שייכות:

1.       יחיד – כמיעוט;

2.       יחיד כקבוצה שולית;

3.       יחד כקבוצת היסוד שנושלה ונאבקת על הצדק שלה – "אנחנו, למעשה, בני הארץ הזו".

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: השפה