סכסוכים פנימיים בישראל

·         חרדים-אנטי ציונים מול ציונים-חילוניים

כאלו שאינם חרדים לא תמיד מכירים את התיאולוגיה האנטי-ציונית שצובעת את כל הציבור שחי בישראל, כולל את הציבור שומר המצוות שאינו חרדי.

התפיסה שלהם מוכתבת, באופן מלא, על-ידי פרשנות תיאולוגית של יהדות, מצוות האל, מצוות ישוב ארץ ישראל. ההתייחסות אל הממשלה הישראלית – דומה להתייחסות אל הפריץ ויש להט טהרני של עליונות, שלא מאפשר לראות את הדברים שבעיני הצד הציוני-חילוני של המשוואה נראים מקוממים כל-כך (השתתפות בתעסוקה, קצבאות).

גם כאן רואים את המאפיינים של הסכסוך.

o       אלמנט של דמוניזציה

o       רטוריקה של המנהיגות, עד כדי הסתה לפגיעה

o       כעס על אלו שבמעשיהם יכולים לעורר את חמתם של הגויים

o       אלימות בהפגנות ועוד (אך לא מהסוג שהורס את המדינה, משום שהקבוצה הזו תלויה באופן מלא במדינה)

אפשר היה לחשוב שיש כאן 2 קהילות החיות אחת לצד השנייה, אך ללא אלמנט מהותי של מאבק, אלא אך ורק חוסר סבלנות.

אולם, בסופו של דבר, החרדים הם קבוצה גדולה יחסית, המתרבה באופן מהיר, ומחוברת לממשלה. למרות שהרטוריקה שלהם כלפי המדינה והשלטונות פוגענית כל-כך, הבידול הגדול שלהם והתלות שלהם בממשלה לצורך פיתוחה של מערכת החינוך שלהם, שממשיכה להנחיל את דעותיהם ה(די)בדלניות מתאפשר הודות לקשר הזה שלהם.

מהו סוג האיום שהופך את היחסים למאיימים?

היה כאן איום היסטורי שהרגישו החרדים, שעדיין מלווה אותם, למרות שהוא כמעט ולא מתממש עוד,

ויש כאן איום על החילונים.

"אגודת ישראל" רצתה לפנות לאו"ם, כחלק מרצונם להמשיך לקיים אורח-חיים חרדי אוטונומי, בלא התערבות של השלטון – גם לאחר הקמת המדינה. הם חששו שהיהודים לא יאפשרו להם להמשיך לחיות באופן זה כחלק מרצונם להקים תחייה יהודית.

בשלבים די מהירים, עוד בתקופת מפא"י, הגיעו להסדרים אפקטיביים בעניין החינוך והמערכות הפרטיות שלהם, היו גם הישגים בבתי הדין הרבניים והישגים מסוימים בעניין התחבורה (הציבורית בשבת).

בתקופה זו, החרדים מוכנים להסתפק במענה לצורך שלהם להתבדל. מה שהם רוצים – שלא יפגעו באוטונומיה שלהם. למרות שגם אז הייתה התנגדות למה שעשה בן-גוריון, לא הייתה התנגדות עקרונית, משום שההסדרים לא פגעו באחרים, אלא אפשרו חוסר התערבות לחרדים עצמם. החרדים עדיין מדברים על הפחד הזה, אך מבחינה מעשית, לא רק שפחדם לא התממש, אלא מצבם השתפר באופן מתמיד. הם עדיין נאבקים עליו, אך הם עשו דברים רבים מבחינה פוליטית.

תחושת האיום שלהם נראית לא מוצדקת. הם לא חושבים שהם מאיימים על הצד השני. החילוניים, במידה מסוימת, גם המפד"לים, מרגישים מאוימים בצורה כפולה.

החילונים מרגישים מאוימים בספירה הציבורית, ובמישור הדמוגרפי;

החילונים והדתיים מרגישים מאוימים במישור החברתי-כלכלי ובנושא של היהודיות של המדינה.

השסע שכלל בעבר – יהודים-חילוניים, התרחב. יש היום יותר קרבה בין הציונים-דתיים לחילוניים. זה נובע מסיבות שונות, כגון: הציונות הדתית מרגישה קשורה מאד למדינה ולמוסדות שלה, בניגוד לחרדים, שנרתעים מהסוג הזה של השותפות.

הציונים החילונים –

האיום הדמוגרפי – הם גדלים מהר יותר מהאוכלוסיה הערבית, אולם בתוך החברה היהודית החרדים גדלים באופן מהיר מאד. מתחיל דיון בשאלה "איך תיראה מדינת ישראל אם החרדים יהיו (לא בהכרח רוב, אלא) יותר לשון מאזניים ממה שהם עכשיו?", מה תהיה ההשפעה שלהם על הספירה הציבורית, על היהודיות של המדינה ועל החלוקה על המשאבים?

ככל שחלקם היחסי באוכלוסיה גדל, היכולת שלהם לגרום להסדרים שונים – תגדל. היכולת להחזיר את הגלגל, לקצץ בקצבאות – תקטן, והיכולת לאיים איום כלכלי – יגדל.

            מה אפשר לעשות מול איומים אלו? אין צורך ואין מקום לשכנע את החרדים שתפיסת העולם שלהם אינה נכונה. אדם שחי בקבוצה החרדית, זו ביתו, זו קבוצתו ובכך הוא מאמין – הסיכוי של מישהו חיצוני לשכנע אותו – שואף לאפס.

מצד שני, אנחנו חיים במדינה אחת, יחד, ויש להגיע להסדרים עקרוניים באשר לאופן החיים שלנו יחד.

התשובה היחידה שבאה בחשבון – הבחנה בין אידיאולוגיה, הסכמה שבאידיאולוגיה אין הסכמה ווויכוח על הפוליטיקה, על ההסדרים.

בהסדרים מתווכחים על:

1.       כללי המשחק

כללי המשחק = קריטיים, משום שאם מסכימים על כללי המשחק, יש להסכים גם לתוצרים של כללי המשחק, גם מקום בו אנחנו לא מסכימים על התוצאות של אחד מהתוצרים.

ככל שהסכסוך הפוליטי עמוק יותר, היכולת להבחין בין כללי המשחק לדברים שנוצרים מהם אשר סוטים לגמרי ממה שאנחנו חושבים (שבמצב זה – בד"כ פונים והולכים למוסר האישי).

הדמוקרטיה התהליכית-הפורמאלית, שמתייחסים אליה בזלזול, היא הניסיון לומר לאנשים במצבים של קונפליקט, שאם הם אכן רוצים לחיות יחד, כדאי להם לקחת את כללי המשחק ברצינות.

יתכן שאנשים לא רוצים לחיות יחד, במצב זה – "מתגרשים". בסיטואציה שלנו במדינה, לא עושה רושם שאנשים רוצים להתגרש, אלא – רוצים לשפר את מצבם בתוך הנישואין.

הישראלים, באיזשהו מובן עמוק, רוצים להמשיך יחד. הבעיה היא של הטרמפיסטים. "הדבר הזה נוסע טוב גם עם מספר טרמפיסטים, אולם אם הכמות הזו גדולה מדי, הוא עלול לא לעבוד".