מבוא להיסטוריה פוליטית: גרמניה, אוסטרו-הונגריה, צרפת ואיטליה
גרמניה.
אוטו
פון-ביסמארק, מוביל את גרמניה, המעצמה התעשייתית הראשונה בחשיבותה באירופה (העוברת
את אנגליה כמעט בכל תחום של המציאות הכלכלית). הלה גורס כי ביכולתו לקיים משטר
דמוקרטי מוגבל, המאפשר חופש משמעותי לאזרחיו, לצד העובדה שההחלטות החשובות מתקבלות
ברמה של הקיסר (וילהלם השני) וראש הממשלה.
גרמניה
המאוחדת (לשעבר קבוצת נסיכויות), יוצרת מערכת פרלמנטרית שמצליחה להכיל גוונים רבים
ובכלל זה גם את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, הראשונה בתחומה באירופה, את
המפלגה הליברלית ואת המפלגה השמרנית (ואף את המפלגה הקאתולית שמתפתחת בתחילת המאה
העשרים). רוחות של מהפכנות ושמרנות מרוסנות אם-כן ע"י שרידי רוחה של
האותוקרטיה הפרוסית (פרוסיה הינה הרכיב המרכזי של הרייך השני). ביסמארק יוצר
מנגנונים מאזנים-מרסנים, של דיור ציבורי וחקיקת עבודה ("שמרנית אך מתקדמת"),
אשר מצליחים להרגיע את רוחות המהפכנות השמאלית.
אוסטרו-הונגריה.
השותפה
המיידית של גרמניה הינה האימפריה האוסטרו-הונגרית, המצויה באותה תקופה במגמה
כמעט-הפוכה לזו הגרמנית, היינו בכיוון של התפוררות. הקשר הינו הלאומיות
הפאן-גרמנית, שחלק מן הגרמנים והאוסטרים עמלים על טיפוחו. אלא שהאימפריה מכילה
לאומים שונים, הונגרים, רומניים וסלאביים, מלבד הלאום האוסטרי. בראשות האימפריה
עומד הקיסר פראנץ יוזף (מולך בין 1948 לבין 1917), בעל גישה נאורה בקירוב, אשר
מנסה לתת לעממים השונים של האימפריה דרכי ביטוי.
איחודה
הלאומי של איטליה התבטא במידה רבה ע"י מלחמה באוסטרו-הונגריה והדבר עלה
בפירור-פירוק (1860-1870) חלקים של האימפריה. עם-זאת גם לאחר מכן נותרו איטלקים
רבים בתחומי האימפריה. ואולם עד מהרה נעשו האיטלקים בני-ברית של אוסטרו-הונגריה.
באופן בלתי-עקבי האיטלקים לא השתתפו עם האוסטרים והגרמנים במלחה"ע ה- 1,
ומספר חודשים מתחילתה הצטרפו לצד שמנגד.
האימפריה
הכילה חלקים שונים מאוד ברמת ההתפתחות שלהם: הבירות והערים המתפתחות לצד, למשל,
גליציה המפגרת יחסית.
קארל
לוגר, ראש עיריית ווינה- לצד הפיתוח המדהים והתכנון המודרני של ווינה, הנותן חלק
מכובד של התכנון וההקמה לעניים ולפועלים, הוא גם אנטישמי קיצוני. התפתחות הערים
מושכת אליה יהודים חסידים מגליציה ומטרנסילבניה. "ב- 1914 ווינה היא מטאור
אירופי תרבותי שני בחשיבותו רק לפאריז".
איטליה. הבעיה הפוליטית המרכזית:
רוב אוכלוסייתה של איטליה קאתולי, ומצד שני האפיפיור, המלך האיטלקי, "גולה
בתוך ארצו", היינו בוותיקן, מוציא צו המורה על כל הקאתולים שלא להשתתף
בפוליטיקה.
בעיה
נוספת: גרמניה נאבקת על איחוד חלקיה כנגד עמים שונים (דנמרק למשל). איטליה עוברת
תהליך דומה בהובלת הממלכה פיאמונטה, שבירתה טורינו (בראשות גריבלדי). המתכון הקונסטיטוציוני
של פיאמונטה כבר קיים בצורה דומה לזו האנגלית, מונרכיה דמוקרטית. לאור עובדה זו
חשים האנשים היושבים בחלקיה האחרים של איטליה במרכזה ובהמשך, עוד יותר, בדרומה,
נכבשים. נוצר מרד בדרום. השלטון המרכזי אינו מוכן להכיר במרד, היינו בהתנגדות
לאיחודה של איטליה, ומבקש לתארו כפעילות של שודדים. הפער בין הצפון המתועש לבין
הדרום הפושע מתמשך באופנים שונים עד היום.
בעיה
שלישית:
בעיית הנאמנות. האיטלקים נאמנים מאוד לטבעת המשפחתית, אך בהמשך לכך- נאמנים במיוחד
לאיזור. האיזורים השונים של איטליה מכילים עשרות רבות של תת-שפות ודיאלקטים. האיטלקית
של ימינו עוצבה וגובשה על-בסיס הפלורנטינית שהייתה נפוצה בפירנצה. הליברליים
האיטלקים רואים בדת הקאתולית גורם שאחראי לפיגורה של המדינה. ברם, הדת היא המעגל
השלישי בחשיבותו בתקופה זו (לאחר המשפחה והאיזור), ורק במקום הרביעי- המדינה.
אנשי
פיאמונטה מהצפון ממנים לפקידים, בכל רחבי איטליה והדבר גורם למרמור ולשחיתות. איטליה
מצליחה בתהליך האיחוד עד 1914 ומבקשת להפוך לאימפריה. האיטלקים מגיעים לאפריקה,
ומתוך רצון לשלוט במושבה משלהם (לאור העובדה שרוב השטח כבר כבוש), הם פונים לכיבוש
סומליה ובהמשך לכיבוש אתיופיה. הקיסר האתיופי אוסף את השבטים כנגד האיטלקים ומנהל
עמם את קרב אדובה (?), אשר בסופו האיטלקים מגורשים מאתיופיה. הלאומיות האיטלקית
חוטפת מכה אנושה. הניסיון לתקן ולהתאושש, גורם לאיטלקים להכריז ב- 1911 מלחמה על האימפריה
העות'מאנית ולכבוש את לוב (היא טריפוליטניה). ע"מ לשקם את הכבוד האיטלקי
מושקע כסף רב ומשאבים עצומים בכיבוש לוב (במלחמה בסנוסים) ובהמשך בפיתוחה.
האיטלקים הפסידו את לוב לאנגלים רק במלחה"ע ה- 2. חוק הגיוס האיטלקי היווה
ניסיון לייצא את הלחצים שחש השלטון המרכזי. ברם, כאמור, הפלגים הלאומניים, דחקו
להיכנס למלחמה עם אוסטרו-הונגריה כדי לשחרר את האיטלקים הפזורים בשטחי האימפריה.
הדת הקאתולית מנמיכה את התנגדותה למדינה וכבר לפני תחילת מלחה"ע ה- 1 צומחת
מפלגת נוצרית, מפלגת העם. ב- 1891, מוקמת מפלגה סוציאליסטית, חזקה למדי, אשר אינה
מצליחה להשלים מהפכה, בשל הפילוג הפנימי שבה (בדומה למה שקורה בצרפת).
צרפת. הרפובליקה השלישית, רפובליקה
דמוקרטית ופרלמנטרית שבה הסוציאליסטים מצליחים למנות את השר הסוציאליסטי הראשון
באירופה, לא לפני שהמדינה עוברת זעזוע אדיר לאור פרשת דרייפוס. "צרפת היא ערש
האנטישמיות המודרנית". הספר "צרפת היהודייה", הספר הנמכר ביותר
בתולדות צרפת לאחר התנ"ך, מתייחס למשפחת רוטשילד ומעלה את הטענה על
קונספירציה יהודית עולמית. פרשת דרייפוס משקפת בעיקר את המאבק בין כוחות השמאל
האנטי-לאומיים לבין אותם כוחות הימין האנטישמיים המלוכניים האנטי-רפובליקאים המורים
כי הרפובליקה השלישית נשלטת ע"י היהודים וכו'. השמאל מצליח קודם תחילת המאה
להשלים את ההפרדה של דת ופוליטיקה. בין שתי המלחמות מופיעים רודפיו של דרייפוס כבר
בצורת פאשיסטיים, ואולם בשל הפילוג הפנימי שבו, הזרם הפאשיסטי הצרפתי אינו מצליח
ליצור מהפכה. המפלה של מאי-יוני 1940 נטועה בעיקר בכרסום הימני האנטי-רפובליקאי,
אשר בעקבותיו קם אמנם משטר פאשיסטי הוא משטר וישי. במחצית המאה התשע-עשרה צרפת
הינה המדינה השנייה המתועשת בעולם. ואולם בשמינית הראשונה של המאה ה- 20 היא רק
רביעית. הדבר קשור באי-גידול האוכלוסין (בשונה מגרמניה ואנגליה). התיעוש הצרפתי
מבוסס על יחסי מסחר שמרניים-משפחתיים. הצרפתים מגיעים לשלב של תעשיית רכב רק
במקביל לאמריקאים.
ראה גם: היסטוריה פוליטית בת זמננו
סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
No comments:
Post a Comment