ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: החינוך

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: החינוך

השתקפות השסע במערכת החינוך

אין ספק שהתפקיד של ההנחלה של האיזון הוא על מוסדות המדינה, על התרבות המונחלת במדינה, על המבנים הפוליטיים, אך גם (בצורה חזקה) על מערכת החינוך.

למערכת החינוך תפקיד קריטי במשוואה "אזרחות שווה ומשותפת – הכרה בריבוי תרבותי וזהותי". (הנחלת הזהות והענקת האזרחות השווה והמשותפת.)

אפשר לומר שבהקשרים שונים כל אחד יכול להיות אחראי רק על חלק מהמרכיבים באיזון הזה. מערכת החינוך היא זו שבנויה על המימוש של כל אחד מהמרכיבים האלו, אך גם על האיזון הפנימי ביניהם.

האיזון נוצר בעייתי עם השנים.

1.       במערכת החינוך הציבורי – מערכת אחידה ומשותפת;

2.       בצד השני של המערכת – מערכות חינוך נפרדות, כאשר בכל אחת מהמערכות האלו יש הדגשה של הזהות הנפרדת, אך בתוך המערכות הנפרדות יש ניסיון לתרום לאזרחות השווה והמשותפת.

בדרך-כלל מדינה צריכה להיות באיזשהו מקום על הספקטרום הזה. מבחינת זכויות האדם, המדינה יכולה להיות במערכת האחידה והמשותפת. ככל שהיא נוטה למערכות חינוך נפרדות, כך הצורך למצוא פתרון לצד של אזרחות שווה ומשותפת – חזק יותר.

לכאורה, Separate can't be equal. מערכת אחידה ומשותפת תהיה בהכרח מערכת מטמיעה, משום שהיא לא יכולה לאפשר באופן מלא וטוב הכרה בזהויות והתרבותיות.

הבחירה של מדינת ישראל הייתה – לא להיות באיזשהו מקום בספקטרום הזה, אלא בצד של המערכת הנפרדת.

אחת השאלות היא האם, בנוסף למערכת הציבורית הממלכתית מותר לקיים גם מערכות ממלכתיות חצי פרטיות. במצב כזה, מהי מידת התרומה של המדינה?

מדינת ישראל, במובנים רבים, נמצאת קרוב מאד לצד של המערכת החינוכית הנפרדת. זאת, משום שהמערכת הציבורית הרשמית שלה מחולקת בפועל ל-4 מגזרים ביסודי+תיכון:

1.       ממלכתי;

2.       ממלכתי-דתי;

3.       משולב;

4.       ערבי.

בנוסף לכך, יש מערכת של "מוכר אך לא רשמי", שזוהי רוב המערכת החרדית וחלק מבתי הספר הערביים ויהודיים אחרים. במערכת הזו יש רמה גבוהה של מימון ציבורי.

ההיקף של החלק המוכר שאינו רשמי במערכת גדל בהתמדה ועומד היום על כ-25% ממערכת החינוך הכללי.

התוצאה:

במדינת ישראל יש מסלולים נפרדים – לא לכל הזהויות, אך לחלקים ניכרים מהזהויות החברתיות-דתיות-לאומיות השונות.

פירוט חלק מהמערכות:

1.       ממלכתי;

2.       ממלכתי-דתי;

3.       משולב;

4.       ערבי – המאפיין המרכזי של המערכת הזו: שפה.

בתוך המגזר הערבי יש הפרדה לבתי-ספר דרוזים.

5.       מוכר שאינו רשמי – רוב בתי הספר הנוצריים. רוב בתי הספר הפרטיים הנוצרים ברמה גבוהה יותר מזו של בתי הספר היהודים הממלכתיים.

מבחינת חוק החינוך הממלכתי יש סעיף ארוך שמכניס לתוכו ניסיון לאיזון. בתכנית היסוד הוא מנסה להגדיר אזרחות שווה ומשותפת:

·         ערכי חינוך כלליים;

·         כישורי יסוד;

·         נאמנות לעם" (=מגוונת);

·         לימוד של נאמנות למדינה;

·         הנחלה של ערכי השואה.

למרות ההפרדה, יש תכנית ליבה שמנסה לשמור בתוך המערכת על האלמנט של אזרחות שווה ומשותפת.

מדינת ישראל לא פועלת בצורה שמעודדת הדגשה על האזרחות השווה והמשותפת. היא לא פועלת על-מנת לתת לכל אזרחי המדינה היכרות טובה עם ערכי יסוד, כישורי יסוד, יכולות להתמודד עם החברה המודרנית. בצורה מעניינת, לגבי חלק מהקבוצות, היא גם לא ממלאת בצורה טובה דיה את התפקיד של הנחלת זהות ייחודית של המגזר הספציפי. אם כן, גם המטרה של ההכרה בריבוי תרבותי וזהותי – לא מושגת.

תכנית היסוד – תכנית הליבה - צריכה להיות תכנית שמדגישה את הזהות השווה והמשותפת.

אין מחלוקת על הצורך ב:

·         כישורי השתלבות בחברה ובתעסוקה;

·         ידע יסודי משותף (תרבות, מדע, שפות) + היכרות עם המגוון (היכרות רזה, משותפת, של כולם, עם כל מרכיבי הריבוי – כלומר, בשלב הזה – ההיכרות ניטראלית);

·         היכרות עם ההיסטוריה והמדינה (כאן יש בעיות לא פשוטות של נרטיבים);

·         מרכיבי האזרחות המשותפת (זו בעיה לא פשוטה, משום שמרכיבי הזהות המשותפת כוללים התייחסות ליהודיות ולדמוקרטיות);

-          כל אלו צריכים להיות בליבה המשותפת, כולל גם את:

·         זהות אזרחית משותפת;

·         זהות כלל-אנושית (שגם היא משותפת).

באופן כללי (אם אנחנו רוצים שתכנית הליבה, תכנית היסוד, תהיה התרכובת של החובה של המדינה לחינוך האזרחים), יש לנו כאן תערובת של מספר דברים יסודיים.

לצד הרשימה לעיל, בצד הפרטני:

·         הנחלת הזהות הפרטיקולארית. (בצד הכללי – יש 2 מרכיבי זהות).

התכנים ייחודיים לקבוצה הלומדת.

בפועל, בחינת המערכת מראה שיש בעיות שונות ביישום המרכיבים האלו בכל אחד מחלקי המערכת.

·         כישורי השתלבות בחברה ובתעסוקה

זהו עיקר הוויכוח עם החברה החרדית. יש פה סיפור מעניין מבחינת המאבק בין המשפט, המדינה והמגזרים. למעשה, בתי הספר החרדיים שחייבים בתכנית ליבה משום שהם מקבלים מימון ציבורי, ממשיכים לקבל מימון ציבורי, למרות שבפועל הם לא מלמדים את לימודי הליבה.

בחינוך היסודי אומרים שהתכנית נלמדת, אך לגבי החינוך התיכוני, היה מאבק ממושך לגבי מימון ציבורי, מאחר שבישיבות לא מלמדים את הדברים האלו. בבג"צ נקבע שאכן אין לתת מימון ציבורי, אך יש לתת ארכה, לאחר תום הארכה, יצא חוק שקובע בקיצור שהישיבות הקטנות לא חייבות ללמד את תכניות הליבה, אך עדיין יכולות לקבל מימון ציבורי.

לאחר בג"צ זה וחוקים אחרים, העבירו את חוק נהרי שלא שייך רק לישיבות הקטנות, והטילו חובות מימון עצומות על הרשויות המקומיות.

התוצאה: מדינת ישראל מממנת מערכת חינוך שאינה מעניקה לבוגריה כישורי השתלבות בחברה ובתעסוקה, וגם לא –

·         ידע יסודי משותף + היכרות עם המגוון – בעייתי בחינוך החרדי;

·         היכרות עם ההיסטוריה והמדינה;

·         מרכיבי האזרחות המשותפת;

·         זהות אזרחית – לא קיים בחינוך החרדי;

·         זהות כלל אנושית – בקושי קיים בחינוך החרדי.

זהו עניין של מדינה שואפת חיים שמממנת בצורה משמעותית מגזר שגדל בצורה מהירה כל-כך, שממשיך לחנך את תלמידיו (הגברים) לא לרכוש את הכישורים שיאפשרו להם להתפרנס בכבוד. (הדבר פוגע גם במדינה וגם בתלמידים עצמם).

הבעיה הזו מיוחדת לבתי הספר החרדיים.

בבתי הספר הערביים –

הקושי נוגע ל:

·         זהות כלל אנושית;

·         זהות אזרחית, מפני שהוויכוח חוזר בעניין ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

במגזר הערבי בדרך-כלל אין התנגדות להכללת הדברים האחרים במערכת החינוך, הגם שיש נשירה גבוהה וכו'.

אחד מהדברים שניסו לעשות לקידום המערכת של הזהות האזרחית המשותפת בחינוך הממלכתי – כתיבת ספר אזרחות כללי, שיהיה משותף לכלל האוכלוסיה - "להיות אזרחים בישראל". הספר מנסה להיות ניטראלי מאד, אולם הוא מדבר על המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הספר תורגם לערבית בצורה מקוצרת, במובן הזה שהפרק על המדינה הדמוקרטית תורגם, הפרק על המדינה היהודית תורגם בקצרה.

ספר האזרחות, כדי להיות ניטראלי, מדבר על הדמוקרטיה כערך ועל היהודיות כעובדה.

אין התמודדות בספר האזרחות עם הטיעון המצדיק של ישראל כמדינה יהודית. כך – נוצרת א-סימטריה בין המרכיבים של המדינה – "יהודית"-"דמוקרטית". זה מאפשר למערכת החינוך האזרחית במגזר הערבי ליצור חוסר סימטריה במקום של הדמוקרטיה שאנחנו בעדה, אך לא מספיק חזקה, משום שיש גם אלמנט של "יהודית", וחוסר התחברות עם העובדה שהזהות האזרחית בישראל כוללת את הקבלה של המדינה כיהודית ודמוקרטית.

חוק המוסדות הייחודיים – שמאפשר לבתי הספר התיכוניים החרדיים לקבל מימון בלי ליבה – עבר ברוב גדול יחסית, גם בגלל אילוצים קואליציוניים וגם משום שיחד איתו אישרו זרם נוסף במערכת החינוך הרשמי בישראל – זרם החינוך המשולב (חה"כ מלכיאור אחראי על כך), כדוגמת בית-ספר "קשת" בירושלים.

המטרה של זרם החינוך המשולב: להתמודד בתוכו עם המתחים בציבוריות היהודית בין התפיסה הדתית והחילונית של המדינה.

במגזר הממלכתי-דתי, ששומר על גודלו היחסי, פחות או יותר, יש:

·         הנחלה חזקה מאד של הזהות הפרטיקולארית (יהודית, דתית, לאומית);

·         יש חולשה מסוימת בזהות הכלל-אנושית;

·         כישורי השתלבות בחברה ובתעסוקה (יש סימנים לכך שהסימנים האליטיסטים בחינוך הדתי מחלישים את היקף ההשכלה בחינוך הכללי).

במערכת הערבית יש טענה שלא מתאפשר מספיק "הנחלת זהות פרטיקולארית" (לא לומדים היסטוריה בצורה המתאימה, יש ויכוח על הוראת הנכבה בבתי הספר), אך אין ספק שהמערכת הנפרדת מהווה בסיס חזק להנחלת הזהות הפרטיקולארית.

במערכת הרגילה – בגלל הוויכוחים הכלליים על "מהי יהודיות?", בגלל הרצון להיות זרם ממלכתי ללא ייחודיות.

·         כישורי השתלבות – V

·         ידע יסודי – V

·         וכן לגבי היתר, מלבד –

·         הנחלת הזהות הפרטיקולארית – לא קיימת, או – קיימת בצורה חלשה מאד.

כל הקבוצות האחרות חשות קבוצות מיעוט תרבותי. הן תובעות הכרה בריבוי הזהויות, הן רוצות לקבל את ההפרדה, על-מנת להשתמש בה להנחלה, בצורה אפקטיבית, את הזהות הפרטיקולארית. אולם, לכאורה, החינוך הממלכתי הוא החינוך של ברירת המחדל, של כולם. אם מדינת ישראל הייתה אזרחית, את המרכז היינו צריכים לחנך באופן אוניברסאלי ולאחר מכן היו נעשות השלמות לכל אחד בפני עצמו. אולם, זוהי מערכת שבחרה להדגיש במערכת החינוך את המשותף. מערכת החינוך הממלכתי מתנהגת כאילו היא מערכת ציבורית-כללית משותפת והיא, בעצם, מלמדת, פחות או יותר, באופן ניטראלי. לאנשים אלו של החינוך הממלכתי אין מקום של השלמה שהאחרים מקבלים במסגרות החינוך הנפרדות שלהם. החינוך הציוני, היהודי, כביכול אמור להיקלט "מהאוויר"; אין מנחילים אותו משום שיש ויכוח גדול על "מהי יהדות", מנסים להתחמק מהמחלוקת.

התוצאה מעניינת וקשורה ליחס שלנו לפרטים-חברה והיחס של הקהילות לחברה האזרחית.

חינוך: לימוד; ערכים.

אם יש ערכים כלליים (משמעת, חריצות ועוד), אין בעיה עם הנחלתם.

חלק מהערכים – מפלגתיים/פוליטיים, כאשר לפוליטיים יש 2 הקשרים: להיות אזרח נאמן = פוליטי, אך לא מפלגתי, זה פוליטי משותף.

איך אנחנו מתמודדים עם שאלות טעונות כגון אלו הנוגעות לסירוב פקודה? יש כאן בעיה אמיתית, משום שאם אנחנו נכנסים למערכת ממלכתית, שיושבים בתוכה אנשים מכל קשת הדעות, לא רצוי שהמורה, המצוי בעמדת מרות, ינקוט דעה; זה מנכר אנשים היושבים בכיתה. (חלק מהיתרון של ההפרדה הוא החירות של המורה לבטא את ההשקפה של ה"זרם" שלו).

-          פרטים

מוכתבים על-ידי הקהילות. ככל שהקהילה צפופה יותר, שמרנית וקהילתית, מרכיב ההנחלה או ה"היחברות" שנותנת הקהילה – חזק יותר.

-          קהילות זהות פרטיקולאריות

בקהילה החרדית קשה לצאת ממנה, אין את זכות היציאה. גם בחלק מהציבורים הציונים-דתיים יש קהילתיות חזקה.

לגבי המגזרים האחרים, השאלה מאיפה האדם מקבל את הזהות העשירה שלו – חשובה מאד, משום שבדרך-כלל אין קהילת זהות. בעבר, הציונות נתנה פתרון של זהות פרטיקולארית משמעותית מאד. הייתה תחושה חזקה מאד של שייכות.

בתוך הציבור הדתי-ממלכתי, חילוקי הדעות גדולים כל-כך, עד שלא ברור אם אפשר לבנות זהות משותפת.

-          קהילות זרות אזרחיות

-          קהילות זרות כלל-אנושיות

בין הזהות המשותפת והריבוי – מבחינת מנגנוני החינוך במדינת ישראל, יש בעיה גם עם הזהות המשותפת וגם לגבי הנחלת הזהות הנפרדת.

קימליקה: רב-תרבותיות ומתן הכרה בזכויות מיעוטים-> לעודד באמצעות הגברת דמוקרטיה, זכויות באמנות בנ"ל וכד'.

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית: החינוך