ישראל כמדינה יהודית

למה הכוונה במדינה "יהודית"?

להבדיל מהשאלה של ה"דמוקרטיה", הנסמכת על המדינה באופן טבעי, משום שהיא צורה של קבלת החלטות ביחידות פוליטיות מסוימות שדמוקרטיה הוא אפיונן, כאן יש לנו שאלה מקדמית – האם אפשר לייחס שם תואר למדינה? באיזה מובן התחלתי אנחנו מדברים על מדינה שהיא יהודית? אפשר לדבר על אדם שהוא יהודי, או על קהילה (נראה שגם הדברים האלו אינם טריוויאליים), על חברה, אך לא ברור מהו מובנה של ישראל כ"מדינה יהודית".

אם כן, יש לנו בעיה התחלתית, קטגוריאלית, בין שם התואר והמדינה, שהיא, בעצם, אפיון של יחסי כוח וקבלת החלטות פוליטיות ביחידה טריטוריאלית.

יש שלושה טיפוסים ל"יהודיות" של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית:

1.       במובן הפשוט אפשר לדבר על העובדה הדמוגרפית – חברה שיש בה רוב יהודי גדול ויציב.

ישנם הטוענים שאם זו המשמעות, יש לקרוא למדינה "מדינת היהודים" ולא "מדינת יהודית". אולם טענה זו אינה נכונה. (האם מדינת "היהודים" היא מדינה של מישהו? יש כאן רמיזה על קשר של שייכות – המדינה של היהודים, עבור היהודים וכן הלאה...)

אפשר לומר שבמובן מסוים, כאשר רוצים לאפיין מדינה, אם יש בה רוב יהודי גדול, שפתה, חגיה וכו' – אפשר לומר במובן כלשהו שמדובר במדינה בעל מאפיינים יהודיים. ברור שזהו אפיון חלש. כאן מתעוררות שאלות בנוגע למאפיינים המגדירים את המדינה ככזו וכן הלאה.

2.        

3.       המדינה הנשלטת על-ידי הדת היהודית. אפשר לדבר כאן על קשת של מובנים של "יהודיות" של המדינה.

a.      תיאוקרטיה מוחלטת; מדינה הנשלטת על-ידי כהני הדת, על-פי החוק הדתי, כפי שהוא מפורש על-ידי הדת.

b.      מודל ההפרדה – ביטויים נוקשים שלו, לכאורה, מצויים בארצות-הברית (התיקון ה-I, לא יהיה מיסוד של הדת, לא תהיה הגבלה על הדת), צרפת, טורקיה ועוד. בחוקה יש למדינות אלו התייחסות לניתוק הדת מהמדינה, הפרדה זו עשויה להימצא באופנים שונים. עם זאת, אין מדינה בעולם בה קיימת הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה. (ארצות-הברית משלבת דתיות חזקה, עם הפרדה חזקה. בארצות אירופה בדרך-כלל ההפרדה הדתית חזקה פחות, אולם הדתיות של האוכלוסיה חזקה פחות ובולטת פחות מהראשונה.)

רוב המדינות ניצבות בין המודלים לעיל.

מול איזו מדינה נציב את "המדינה היהודית"? האם מול מדינה חסרת זהות ספציפית, שמא מול מדינה אחרת, מדינה דתית, שהדת השלטת בה אינה יהודית?

(בהמשך נראה היכן ישראל מצויה בספקטרום לעיל.)

האפיון של המדינה היהודית הוא – במובן כלשהו –

2. תרבות לאומית אתנית נפרדת.

יש כאן אלמנט פרטיקולרי, לא רב-תרבותי שהאזרחים בו נבלעים בתרבות כללית. כאן מדובר על אלמנטים ייחודיים לתרבות, ציוויליזציה, לאום, שאינם דתיים.

לרוב, מתייחסים למדינת ישראל כהגדרתה זו.

[המטרה הראשונית של תנועת השחרור הייתה שחרור ועצמאות בטריטוריה משלה (ארץ ישראל, או חלק ממנה). אם כן, האפיון של המדינה היהודית הוא שיקוף של המהלך הזה. הוא אומר שזו המדינה בה העם היהודי מממש הגדרה עצמית.]

מאפיין זה של המדינה היהודית הוא מאפיין מקביל לתנועות שחרור אחרות. בהחלטת המנדט וכו', מדברים על מדינת עם.

בכל אחד מהמובנים לעיל, גם העניין של הרוב בעל משמעויות שונות.

למשל: מהו "רוב יהודי יציב"? מהם המאפיינים של רוב כזה, כאשר רוצים לאפיין חברה? האם די ב-51% יהודים להגדרת הרוב? כמובן, התשובה תלויה גם באופן החלוקה של האחרים (גוש מוצק/מיעוטים שונים באחוזים קטנים), ולא רק במספר היהודים.

ככל שהרוב גדול יותר, וככל שהוא יציב יותר (כלומר, אין ציפייה שלאורך זמן תהליכים טבעיים ישחקו את הרוב הזה), קל יותר לדבר על קיומו של רוב.

אכן, בהיסטוריה של הדיון היהודי-ערבי, נשאלת השאלה "מתי עוברים את הסף שלאחריו אי-אפשר לדבר על מדינה בעלת רוב יהודי".

גם בנושא של "מדינת לאום" ישנם ביטויים שונים לעובדה שמדינה מסוימת נחשבת מדינת לאום.

באופן יציב, מדינה לא תוכל להיחשב למדינת לאום של עם אחד, אם אין לו רוב גדול ויציב. אפשר להשליט מיעוט על רוב, אך לתקופת זמן מוגבלת ובתנאים מסוימים. בדמוקרטיה (ולא רק), מצב זה אינו יציב.

גם בעניין של מדינת הלאום יש "גילויים" לכך שהמדינה "מדינת לאום". הם יכולים ללבוש צורה של:

(א)    שפה;

(ב)    תרבות ציבורית (ימי מנוחה, למשל);

(ג)      שיח ציבורי;

(ד)     סמלים;

(ה)    נרטיבים.

כמובן, יש חשיבות ליחס בין האנשים שלאומם כשל לאום המדינה, לאחרים. ככל שהרוב הלאומי גדול יותר, השליטה על מדינת הלאום פשוטה יותר. ככל שיש ריכוזים (בפרט כאשר הם טריטוריאליים) של המיעוט וכו', כך המתחים בין התרבויות, בין ההשתייכויות הלאומיות, נהיים חריפים יותר.